מצופה חרא

מי שהגיע למעמד הביזארי שבו עיני האומה נשואות לשופט מכריס בן 82, האמור לחרוץ שיניו החדות בצווארם של ראשי המדינה והצבא, בוודאי שחרר לאוויר נהמות אכזבה; "להיכן נעלם הדם שהבטיחו לנו?" בוודאי שאלו את עצמם אלו שבאמת ציפו לקביעות נוסח שאול אייזנברג, או סתם כותרות "ישראל היום". אף אחד לא סיפר להם שחקירת מלחמה, כמעט כמו ניהול מלחמה, היא עניין מורכב שבו יש בעיקר אפרפרות המאפיינת את החיים עצמם. אבל גם מבעד לכתב האישום החמור שהרכיבו וינוגרד וחבריו, בצבצה לה תחושת האנטי-קליימקס, גם אם עצם הציפיות לא ממש תאמו את המציאות .

במוזיקה לעומת זאת, תחושת האנטי-קליימקס ברורה וחדה בהרבה; אמן/להקה שנכנסו לאולפן כשהעולם רק מחכה לעשן הלבן שייצא מהארובה וליצירת המופת הבאה, ובסוף התפשרו על גפילטע פיש מוזיקלי: קר, תפל ועם טעם של הדודה בליל הסדר. אין מדובר בהחמצות מהסוג הקליל, אלא בכאלו שמעוררות קוצר נשימה ותהיות של "אלוהים, מה יהיה הלאה?". הרשימה הבאה מנסה לקבץ את מבחר של אותות מצוקה כאלו, אך כאמור זה עניין של טעם וכו' וכו' דברים שבכל מקרה לא מעניינים אף אחד. הרי כולם רוצים דם בסוף.

ימי הבריט פופ העליזים הביאו, לצד רגעים רבים של אופוריה, גם רגעים קשים של אכזבה. שניים מהם נמצאים בסמליות שבלהקות הגל ההוא. אואזיס התייצבה אחרי השיא של "מורנינג גלורי" ושלל להיטיו עם אלבום מנופח ועכור. "Coming Up" של סוויד הוא מקרה שונה במקצת, שכן האלבום הכיל להיטים ענקיים ("Beautiful Ones", "Trash" ו-"Saturday Night"), אבל ביחס לשני האלבומים הראשונים הראשונים, מדובר בסוג של מפח נפש רגשי עמוק, שגרם לעזיבתו של ברנרד באטלר להיראות טראגית פי כמה. לדיימון אלברן זה לא קרה.

אר.אי.אם של שנות ה-80 היו להקה מושלמת, ואני מוכן להילחם על הקביעה הזו משל הייתי חוויאר ברדם. בתחילת הניינטיז אר.אי.אם חתכו לכיוון הרחב והגדול יותר, ועדיין נותרו בפסגות הגבוהות ביותר, כולל "אוטומטיק פור דה פיפל", שעל אף סיפוחו לגלגל"צ - כבודו במקומו. אלא שלאחריו נכנס בסטייפ והחבר'ה שד הגראנג', והתוצאה מפלצתית במובן הרע של התואר.

דפש מוד גם הם הגיעו משנות ה-08 ל-90 כמכונת אצטדיונים משומנת. "Violator" שקדם לו הוא סוג של מאסטרפיס, שגם ככה היה קשה להתעלות עליו, ואכן, "Songs of Faith and Devotion" לא ממש עושה כך. המזל, שלא לומר הנס, הוא שגם אר.אי.אם וגם דפש לא נתנו לנפילה להשפיע עליהם, וחזרו עם אלבומים מעולים (וזה של אר.אי.אם, "New Adventures in Hi-Fi" הוא יצירת מופת), כך שהאנטי קליימקס הגשים קלישאה אחרת: "ירידה לצורך עלייה". לוינוגרד כבר לא תהיה את ההזדמנות הזו.

לקרוא לשניים מהרעים שביצירות המוזיקה הישראלית "אנטי-קליימקס" יהיה קצת מעליב: הם הרבה יותר רעים. הלהקה המצליחה ביותר בתולדות המוזיקה הישראלית ושני אבות המזון שלו נפגשים אחרי שנים של ציפייה לשובם, והתוצאה נעה בין הקליטה ברשת "סלקום" (משינה, אלא מה) ל"טוב, בואו נוציא אוסף להיטים לרכך את המכה" (חנוך ואיינשטיין). כך ייעשה לאיחודים שלידתם נעשתה בחטא, והם קטעו קריירות סולו איכותיות, גם אם פחות מסחריות: בנאי השתפר באלבומי הסולו שלו, ברכה הוציא את "צ'אפלין צ'ארלי" המעולה, איינשטיין הבריק באלבומו הסביר האחרון "לאן פרחו הפרפרים" וחנוך הוציא את אחת מיצירות המופת שלו, "הליקופטר" הנפלא, בתוך האלבום "ערב ערב" המוצלח לכשעצמו.

בשביל מה הם היו צריכים את זה? התשובות אצל סמנכ"לי השיווק, ולאו דווקא אצל האמנים עצמם. ובהשלכה לימינו-גם מהלך קרקעי רחב היקף לא היה עוזר לשני האלבומים הנ"ל.

בכמויות הכסף שהושקעו בהפקת "צימאון" של שלמה ארצי ו"יחפה" של נינה, ניתן היה לחדש את המלאים שכה חסרו לצה"ל במלחמה, עם עודף לפיתרון בעיות הומניות. ההמתנה הארוכה לשניהם רק העלתה את רף הציפיות, וכך גם קיצרה את מוט הקפיצה של האמנים. התוצאה הייתה דומה להפליא: היעדר השראה, ליקויים חמורים בתהליכי קבלת ההחלטות ואובדן תקווה זמני בקשר ליכולתן של המערכות להשתקם. שלמה ארצי אישש את האבחנה הנ"ל עם "שפויים", ונינה – היא סתם עשתה קרחת.

אלבום הבכורה של הסטון רוזס הוא מסוג יצירות המופת שלא משנה כמה כתבו עליה - תמיד יש עוד לב מפרפר שרק רוצה להסביר לעולם עד כמה הוא גדול ומשמעותי לחיים שלך, ושלך בלבד. הוא שלי יותר מכל הרשימות ב-7 לילות וב- NME ואפילו בוואלה!תרבות. מהבס של שיר הפתיחה הגדול בכל הזמנים (I Wanna Be Adored) ועד הג'ם של I'm the Resurrection"", האלבום הזה מקועקע על כל עצם בגוף האנושי המתכלה שלי.

המיתוס שלו רק מתעצם אל מול האומללות של האלבום שהגיע שש שנים (!) אחריו, והכיל אוורסט של ציפיות. אלא שרוח הנעורים התחלפה בנכאים, וההתבגרות לעולם הכואב של סכסוכים משפטיים ואוספים ממוחזרים השאירה טעם של חול מארגז המשחקים של אולמרט-פרץ-חלוץ. שמו של האלבום מתמודד יפה ובציניות ראויה עם המטען הכבד של ההמתנה (וגם מתכתב עם I'm the Resurrection"" שמסיים את אלבום הבכורה), אך סופו הוא בעצם הגחכה סמלית על חשבון הקריירה של הרוזס. כמו שטום וייטס אמר: "ישו יבוא לכאן בקרוב, לכסות את כולנו בעלים". אותנו, ובעיקר את הקריירה של הסטון רוזס.