בין קווי הטלפון של ישראל לאלו שבוונקובר, קנדה, שולט רעש שכאילו נלקח מהופעות האינדאסטריאל של מיניסטרי בתחנה המרכזית של באר שבע. לכאורה, זהו רק מכשול טכני, אך בשיחה עם יוצר כמעט מסתורי כמו דן בג'ר, מנהיג ה-destroyer, הרכב של איש אחד, הם הופכים לסוג של משל. בג'ר, במציאות ממש כמו בשיריו, מדבר בקטעי משפטים, חלקם קוהרנטיים להפליא ובעלי תובנות מרתקות על חייו כיוצר אלטרנטיבי מהחשובים של התקופה, וחלקם פשוט מלמולים נישאים ברוח של אמן מרחף, המנותק לגמרי מתעשיית האינדי הפורחת בקנדה. לכן, הניסיון לעבד את דבריו של בג'ר לאיזושהי משנה סדורה ייתקל באותו כישלון להבין את העומד מאחורי יצירתו הענפה של בג'ר כ-destroyer.
השיחה עם בג'ר, בן 38 ממוצא יהודי ספרדי (ולכן יש לקרוא את שמו כ-beihar) מתקיימת לרגל יציאת אלבומו החדש של דיסטרוייר, Trouble In Dreams"", שגם אם הוא הנהיר מבין שמונת אלבומי ההרכב (פעם היו בו חברים קבועים, עכשיו זה רק הוא וחברים אד-הוק) עדיין טומן בחובו טונות של מסרים מעורפלים ודימויים על סף המופרכות. בג'ר לא נאיבי לגבי הדימוי שהתקבע בנוגע לכתיבתו, ובהחלט מסכים ש"Trouble In Dreams", כהמשך ישיר לקודמו "Destroyer's Rubies", הוא חלק מתהליך התבהרות שעבר עליו: "שמעתי הרבה אנשים מדברים על הפרסונה המסתורית שלי כדיסטרוייר", הוא מספר, "אבל אני כבר לא שם, כי החלטתי שמיציתי את הדמות הזאת. כשניגשתי לעבוד על האלבום הקודם, כמו על הנוכחי, החלטתי שהגיע הזמן להמשיך הלאה ולכתוב באופן פחות וורבלי ויותר מוזיקלי, כי תמיד הכתיבה הייתה החלק הקל וראיתי בזה אתגר גדול מאד, שהשתלב עם הטבע שלי לזוז הלאה".
- אבל לא השתנית רק בכתיבה, אלא גם כמוזיקאי. אתה הרבה פחות אקספרסיבי ותיאטרלי משהיית
"זה נכון, מכמה סיבות. קודם כל, אני מרגיש הרבה יותר קל בשנים האחרונות, הרבה פחות נוקשה, וזה משפיע גם על סגנון הכתיבה וגם על סגנון השירה. וחוץ מזה, אני חושב שאחרי כל כך הרבה אלבומים, וכשהקהל גדל ומכיר אותי קצת יותר, הם פתאום התרגלו לקול המסוים שלי, שפעם מאד פחדתי שלא מבינים אותו כי הוא לא ממש יפה. עכשיו הקול הזה קצת יותר מוכר, ולכן הוא אולי נשמע גם יותר ברור וחלק".
אוקיי, אחלה
ולמרות זאת, בג'ר עדיין לא הפך ליוסי גיספן. הוא פותח את האלבום עם השורה "OK fine, even the sky looks like wine", שהיא כמו מעין הומור עצמי של בג'ר על עצמו ככותב שירים. אפילו הוא מודה שזה שילוב בין מודעות לאותה "פרסונת דיסטרוייר" מצד אחד, ואיזשהו רצון משחרר שתקף אותו: "זה תמיד נראה לי נפלא לפתוח שיר, ובטח אלבום, עם המילים OK fine", הוא מספר וצוחק. "זו מין הכרזה כזו, שמכניסה אותך לתוך הטקסט. לצד זה, זה נראה לי נפלא להגיד על כל דבר שהוא נראה כמו יין, וכך נראו לי השמיים באותו זמן". למרות ההסבר המפורט הזה, בג'ר נזהר מאד שלא להיכנס ללב ליבו של תהליך הכתיבה שלו, גם לא כחלק מלהקת New Pornographers המצליחה, לה הוא כותב מספר שירים בכל אלבום ואף מופיע עמה מדי פעם. "אני מאד זהיר בדיבור על מה שרציתי להגיד בשיר", הוא מספר. "אני משתדל שלא לעסוק בזה, כיוון שהכתיבה עצמה היא תהליך בעיקר אסוציאטיבי שלך עם עצמך, שלאחריו כמעט ולא בא שכתוב כדי לשמור על אותה רוח, וכך היה גם באלבום הזה ברוב השירים, מלבד "Shooting Rockets", שאותו כתבתי בנפרד מרוב שירי האלבום באיזשהו רגע מאד מסוים של מחשבות עם עצמי, ולכן אני גם חושב שהוא השיר הכי חשוף שלי עד היום".
ב-"Shooting Rockets" בג'ר מרפרף באכזריות על קלישאות אינדי והריצה המטורפת אחרי כל סוג של הצלחה מבלי לדעת למה. מילות השיר גם מסבירות את הניתוק היחסי של בג'ר מסצנת האינדי הקנדית, על אף היותו אחד מהבכירים שלה: "זו מין פיקציה כזו שהלבישו עלינו", הוא אומר. "כולם חושבים שכולנו מסתובבים אחד עם השני כל הזמן, כי כולנו מקנדה, אבל זו מדינה ענקית שרוב הז'אנרים האלטרנטיביים בה מרוכזים במונטריאול. אני גר בוונקובר, שזה בכלל בצד השני. אז אני מכיר את קרי מרסר (פרוג אייז) שהיה שותף שלי לדירה לפני המון שנים, ואת ספנסר קרוג (Wolf Parade, ושלושתם ביחד היו Swan Lake, הלהקה שמאוזכרת בשיר "Shooting Rockets"), אבל לא יותר מזה, ואני די מנותק מכל השאר ואין לי ממש עניין בלהכיר אותם. אני לא שגריר של הסצנה הזו".
כשבג'ר מאזכר את פרוג אייז, אני מזכיר לו שהם הופיעו בישראל לפני כמה חודשים. "כן, זו הייתה חוויה בלתי רגילה לפי מה שהם סיפרו", הוא אומר, "אבל אני שונא טורים. אני אוהב להופיע, במיוחד אחרי שאני נכנס לזה, אבל בטור עצמו אני סובל. אבל אולי ניפגש בכל זאת יום אחד, אני מקווה". אני בוחר להאמין לקלישאה הקבועה הזו בראיונות עם אמנים מחו"ל, דווקא כי בג'ר אף פעם לא תפס מעצמו איזה אמן מחו"ל. הוא עדיין מודה לאל על כך שאין לו צורך בעבודה יומיומית, אך מעבר לכך, מדובר באדם פשוט במובן הכי בסיסי של המונח. כזה שיכול להוציא שמונה אלבומים נפלאים, לכתוב אלפי שירים ולומר: "אני כותב בסדר, מנגן לא רע על כמה כלים, מבין קצת בהפקה, אבל בסך הכל, אני די ממוצע". ורק במשפט הזה, אפשר לתפוס את בג'ר בשקר ולסלוח לו.