קסטה טילון

העובדה ש-Love is All גרמו לשיר הבלתי נסבל הזה של הדייר סטרייטס להישמע כדבר הכי מרגש בעולם חייבת להספיק בכדי להעניק להם איזשהו פרס מצועצע. אולי זו יכולה קטגוריה חדשה בגראמי - "גרסת הכיסוי שהפכה קלאסיקה נוראית לגאונות".

ב-2005 Nagista Ni Te הוציאו את השיר "Me, on the Beach" והגדירו מחדש את המילים "אפי" ו-"פסטורלי". יש היגידו שהם בכלל המציאו משהו שהעולם לא הכיר לפני - עדינות יפנית. לפני ואחרי השיר ההוא, Nagista Ni Te הוציאו שלל ריליסים שלא ממש הרשימו אף אחד, אבל עכשיו הם פה עם "Premonition" - הסינגל הראשון מתוך אלבום קרב ובא, שמחזיר אותם לאיכויות של הסינגל המהפכני ההוא.

לא באמת חשבתם שנגמרו הבריטים חובבי האמנות בעולם, נכון? הפעם הם מגיעים בפורמט הכה כיפי של צמד בן ובת עם שמות דומים למדי, והשיר הזה, שלא ברור מה בדיוק הוא רוצה להגיד, הוא תמצית של רעיונות מגניבים, ביצועים מיוחדים והמון כיף. אני לא יכול לחכות לאלבום המלא.

כבר איזה חודשיים שהסינגל הזה מסתובב לו וצובר אוהבים ושונאים. כשזה נוגע לקוקורוזי, אני בדרך כלל בצד שנותן פידבק חיובי, וגם הפעם כלום לא משתנה. עזבו אתכם מהמסרים הפימניסטיים והנטישה המוחלטת של הספינה הטובעת העונה לשם פריק-פולק; צמד התאומות האלו לא מסוגלות באמת לפספס - אפילו כשמצמידים להם ווקודר לפה הן נשמעות כמו הדבר הכי שווה בסביבה.

אוון אשוורת' ממשיך להתעלל בנו עם טיזר אחרי טיזר. הוא מוציא אי-פיז, סינגלים ומופיע על אוספים, אך מסרב להוציא עוד אלבום. השיר המקסים הזה למשל, יצא בסדרת ה-"Picture Disc" של דייויד הורוביץ' ומגולל עוד כישלון קטן ושובה לב של מערכת יחסים מהעבר, וכולל עוד אחת מהביצ'ס של אשוורת' על המיקרופון.

כבר נכתב כאן בשבוע שעבר כל מה שצריך להגיד על ליילה והכשרון המהפנט שלה ליצור את המוזיקה הכי מיוחדת בעולם. בגלל שכל האלבום החדש שלה משובח, אפשר היה להכניס למיקסטייפ כמעט כל שיר ממנו, אז עשיתי הגרלה ודווקא הקטע הילדותי והקליל הזה זכה.

כאילו שליל' ויין לא נמצא בכל חור גם ככה, לקח Flying Lotus, אמן ההיפ-הופ/גליץ'/ הסגנון החדש הזה שאגוזי כותב עליו הבדרך-כלל-לא-מאוד-מוצלח של Warp, את להיט העל "A Milli" והפך אותו לקטע מבריק ומאתגר. כנראה שכשליל' ויין בסביבה, קשה לפשל.

בהתחלה היה לי קשה לאהוב את הקטע הזה, אבל אחרי שעברו כמה שבועות הבנתי את הברור מאליו: שיתוף פעולה של פארל, סנטוגולד וג'וליין קזאבלנקס מהסטרוקס, לא יכול להיות רע. אז שמעתי את זה שוב ושוב והיום אני מודה שמדובר בשיר פופ ענק - אולי סתם כי התרגלתי אליו ואולי הוא באמת כזה. תחליטו אתם.

טילי אנד דה וול שומרים על המעמד שלהם ונשארים הלהקה הכי שמחה ונטולת בעיות שיש. הפעם, הם לא מצליחים לקום בבוקר כי הם "שרו כל הלילה". קונור אוברסט מתהפך על ספת הפסיכולוג.

אני לא זוכר מי הפנה את תשומת ליבי לכך שיש היום יותר מדי להקות Pאנק-Twee שמזכירות בשירים שלהם אתרי 2.0. בכל אופן, ה-Kabeedies לא זזים מהנוסחה הזו לרגע אחד ובכל זאת נשמעים כאילו הם אלו שהמציאו את הכל. כנראה זה הקטע של המוזיקה הזו - היא כל כך מרעננת וקיצית עד כדי שהיא תמיד מפתיעה אותך מחדש.

אני יודע, זה שקוראים לו "מפגר" עם טעות כתיב זה לא מגניב אלא סתם מעצבן (כמו התעויוט של אביב גפן. טוב, לא עד כדי כך). גם לא עוזרת לו העבודה שהשיר הזה אולי כן ואולי לא מדבר על ליל הבדולח (וגם אם כן, זה אולי קצת חסר טאקט, אבל הוא רק מזהיר שעלול לקרות עוד אחד כזה). בכל זאת, אי אפשר לקחת ממנו את העובדה שהוא יודע לעשות בן זונה של גאראג'-Pאנק כיפי ומקפיץ - לבד או באלף ההרכבים שהוא היה/עדיין חבר בהם.

כשארט ברוט לא מקליטים אלבומים, אדי ארגוס עסוק בשלל הרכבי הצד שלו, כמו למשל Glam Chops, הרכב הגלאם של ארגוס, בו הוא מנסה להלל את עצמו כמה שיותר. בשיר הנתון, אחרי משפטים כמו "זה נכון, למדתי לקרוא ולכתוב מספגטי בצורת אותיות" או "כל הבנות מתעקשות שקשה לעמוד בפני/ כל הבנים אומרים שאני אוהב את זה משני הכיוונים" מגיעה הדקה האחרונה בה אדי פשוט משתגע ודופק את הנאום הכי מבריק שתשמעו.