משהו

זו היתה הופעה של מקצוען. מקצוען שיודע לבחור את הנגנים - שני גיטריסטים רוצחים, מתופף סמואי עם לב של מטרונום וקלידן שמקפיד לא לגנוב את ההצגה - הכי בני זונות בביזנס; מקצוען שמדבר עברית - גם אם היא היתה כתובה לו באנגלית על דפים בתחתית הבמה - כאילו למד עכשיו שנה באולפן; מקצוען שיודע לבחור מתוך הרפרטואר שלו – ביטלס, ווינגס ואלבומי סולו - את השירים שיצליחו לחבר בין כמעט 50,000 איש נטולי מכנה משותף (מלבד העובדה שלכל אחד מהם היו לפחות 450 שקל מיותרים בחשבון); מקצוען שמפליא לנגן בגיטרה, בס ופסנתר; מקצוען ששר בגיל 66 ללא פלייבקים או הכפלות, מבלי לזייף בתו בודד במשך הופעה שלמה ומבלי לעגל את הפינות של הסטנדרטים הגבוהים אותם קבע לפני 40 שנה; מקצוען שיודע בדיוק מתי צריכים הזיקוקים לפוצץ את השמיים, בשני השיאים של "Live and Let Die"; מקצוען שמקפיד על עיבודים שקרובים ככל האפשר למקור ה – סליחה על הדימוי המתבקש- מיתולוגי שלהם; מקצוען שמושך את האנרגיה על הבמה לאורך יותר משעתיים בגיל שכל מה שאמור לעניין אותו הוא הקלפים שחילקו לו בברידג'.

זו היתה הופעה של מקצוען שההפקה שלו דאגה לכך שכמעט בכל מקום בפארק ניתן יהיה להרגיש – לראות, לשמוע ולהריח - את ההתרחשות הבימתית על ידי מסכי ענק היסטריים, פירוטכניקה ועבודות וידאו מרשימות; מקצוען שהוא גם המלחין החשוב ביותר בתולדות הפופ; מקצוען שהתחיל הופעה ב"Hello, Goodbye" וסיים אותה במחרוזת ביטלס באווירת "סרג'נט פפר" פינת "אייבי רוד"; מקצוען שידע מתי להשאיר את עצמו לבד על הבמה עם גיטרה קלאסית ומתי ללחוץ על הפדאלים של הדיסטורשן; מקצוען שהקדיש את השיר הכי מתבקש, "My Love" של ווינגס, לאשתו האהובה והמנוחה; מקצוען שהצליח להשאיר קהל עצום (ושבע) רעב לעוד; מקצוען שנתן תמורה מלאה לכסף הרב ששילם כל אחד מהצופים כדי לראות אותו, גם אם היה נדמה שרוב רובו עובר למצב המתנה בכל פעם שלא מנוגן שיר של הביטלס (אפילו ב"Band on the Run" העצום לא נרשמה עלייה בדופק הכללי); מקצוען שהוא הנצר אחרון של הלהקה הכי גדולה אי פעם. אבל מקצוענים יש גם דפי זהב ובתכניות בוקר של ערוץ 10. אנשים לא שלמו כמעט 500 שקל בשביל מקצוענות. הם שילמו כסף בשביל להתרגש.

ובתוך כל המקצוענות הזו היה רק רגע אחד שבו באמת התרגשתי; רגע שבו דמעה נזלה בזווית עיני; רגע חד פעמי שיישאר צרוב בזיכרון ובנשמה. זה היה כשפול מקרטני שר את "Something" והציג אותו, בעברית רהוטה על ידי המשפט "השיר הבא מוקדש לג'ורג'". לעזאזל, זה היה רגע שבשבילו שווה לחיות. פול התחיל אותו עם מנדולינה ושירה קטנה, כשלפני הסולו גיטרה הלהקה כולה נכנסת לפעולה ומשחזרת במדויק את העיבוד הקלאסי של השיר וגורמת לשערות העורף להזדקף ביראת כבוד. זה היה רגע שבו הושר במלוא הכוונה אחד משירי האהבה הכי יפים שנכתבו אי פעם ו-50,000 איש שרו אותו בצוותא כשכל אחד מכוון אותו לנמען אחר. זה היה רגע שבו רמת המקצוענות של פול מקרטני ענתה על הציפיות הכי תובעניות של כל אחד מהנוכחים במקום. זה היה הרגע שבו הביטלס, ג'ון, פול, ג'ורג' ורינגו, פעמו אצל כולם חזק בלב.