שלל בעיות ניצבות בפני מוזיקאי שמבקש להוציא אלבום שאינו אוסף שירים חדש ומקורי. רטרוספקטיבות, אוספים, אלבומי חידושים - אלה כמובן מקדמי מכירות מצוינים, אבל באותה המידה הם יכולים להפוך לתמרורי עצור יצירתיים. עבור לא מעט אמנים, אוסף להיטים הוא סוף הדרך, הספד רשמי ממש, שעלול להעיד על משבר יצירתי חריף. ובכל זאת, האלבומים האלה מעניינים - הם מאפשרים מבט-על על היבטים מסוימים ביצירה של אמן, על נושאים מרכזיים, על שירים שהוא חווה כמשמעותיים בעיניו. שלושה אלבומי רטרוספקטיבה שיצאו לאחרונה מנסים ללכוד את תשומת ליבנו בין שלל אלבומי החג, וכל אחד מהם יוצא ממקום אחר לחלוטין - האלבום של ערן צור עם אנסמבל מיתר, המציג עיבודים תזמורתיים לשלל להיטיו לאורך השנים; "שרים הדודאים", במסגרתו אסף אמדורסקי וישראל גוריון מחדשים את שירי הצמד האגדי; ו"אדם צובר זכרונות", אוסף משולש משיריה של דורית ראובני.
יש סיבות טובות להגיע בחשד מסוים לאלבום של ערן צור ואנסמבל מיתר. לפני כמעט עשור, ב-2004, השתתף צור באלבום "רביעיית מסנר" יחד עם יובל מסנר ואלונה דניאל - אלבום של עיבודים קאמריים לשירי השלושה מ"טאטו", "כרמלה גרוס וואגנר" וקריירות הסולו שלהם, אבל בעיקר משיריו של צור. "רביעיית מסנר" היה אלבום נפלא, יוצא דופן במוזיקה הישראלית של אז, וחמישה משירי האלבום הנוכחי הופיעו גם שם. אז מדוע שוב? מבחינות רבות העשור שבין רביעיית מסנר לאלבום עם אנסמבל מיתר הוא "עשור אבוד" בקריירה של אחד ממשוררי הרוק הישראלים הגדולים אי פעם (באופן דומה להדהים לכותב ישראלי גדול אחר, אהוד בנאי, שגם הוא הוציא השנה אלבום עיבודים תזמורתיים לשיריו): לצד שני אלבומי אולפן בודדים (שמיוצגים יחד על ידי שני שירים בלבד באלבום החדש), צור התעסק בלחדש את עצמו - איחודים של כרמלה גרוס ואגנר, איחוד של טאטו, 15 שנה ל"עיוור בלב ים" (כולל מיני אלבום של גרסאות מוקדמות), 15 שנה ל"אתה חברה שלי", ובעיקר - מעט מדי שירים חדשים טובים. מי ששמע את האלבום המקורי האחרון והמפוספס של צור יכול היה להרגיש שהכותב הענק איבד קצת את המילים. למרבה השמחה, האלבום המשותף שלו עם האנסמבל מראה שבינתיים הוא מצא את הצלילים.
מחוזק באנסמבל וברונה קינן בקולות (שיתוף הפעולה הקודם שלהם היה ב"עיוור בלב ים"), ובאצטלה מכובדת עד מאוד, צור מרגיש הכי נוח בעולם. העיבודים החופשיים של האנסמבל (בעיקר של המנצח זיו קוז'וקרו) הצליחו לכבד את השירים ואת הלחנים הכל-כך יפים, לוקחים אותם למחוזות חלומיים, יערות-עד מהאגדות, מקומות שהמילים של צור תמיד חיפשו אבל הרוק שלו מעולם לא ביקר בהם. כל זאת מבלי להאפיל עליו כמבצע, והוא נכנס בשמחה לתפקיד אמן הבמה. 14 שירים יש באלבום, מהם אחד חדש - "בגדה בגדה", סיפור-דקלום-מנוגן בנוסח צורי מוכר שעוסק, כפי שמשתמע משמו, באמון בין בני זוג (נושא שצור כבר עסק בו בעבר, למשל ב"הג'ינס הנמוכים" הנפלא שלו), וגם שני חידושים - "נשל הנחש" שכבר חידש עם כרמלה במקור עבור הסרט "שורו", ולצדו "ועם הזמן" של לאו פרה, בתרגום המוכר של אביב גפן. בין "ערב ב' כסלו" שבכל גרסה שלו נעשה יפה יותר, "תותים" המופתי ו"ירושלים אהובתי" (שבו הוא עושה ניסיון מוצלח למדי להגיע לצליל מעט ים תיכוני), נוצר געגוע אמיתי ליצירה מקורית חדשה של צור. האלבום שלו מצליח להיות יפה ומקורי, אבל האתגר של ערן צור הוא לא להראות כמה השירים הישנים שלו נפלאים, אלא להישאר אמן רלוונטי.
אסף אמדורסקי, בן דורו של צור, מבצע גם הוא עיבודים חדשים ועשירים מתמיד לשירים ישנים, ובמקרה שלו - שירים שביצע אביו, בני אמדורסקי ז"ל יחד עם ישראל גוריון במסגרת צמד הדודאים. זה לא אלבום סולו - אמדורסקי הבן נכנס לנעלי אביו ושר לצד גוריון שעושה את תפקידיו לכל אורך האלבום (18 שירים, ביניהם "החליל", "בשדות בית לחם", "הבלדה על השיער הארוך והשיער הקצר", "ערב של שושנים", "כיבוי אורות" וקלאסיקות עבריות אחרות). לצורך הפיקנטריה נציין שבשניים מהשירים משתתף גם מתי גוריון (כן, ניחשתם נכון). בקיצור, פרויקט משפחתי. להוציא אלבום אסלי של שירי ארץ ישראל בשנת 2013 זה ניסיון מעניין (קדם לו "שירים ליואל" של רונה קינן), ניסיון ששווה לשאוף להבין אותו לעומק, וקצרה היריעה.
אמנם, בין הרצועות נמצא גם שיר חדש אחד ("בואי בואי כלה"), ונכון שהעיבודים עשירים, אבל נדמה שאמדורסקי וגוריון ביקשו שלא להתרחק מהמקור יותר מדי ולא לנסות להאפיל עליו. זו החלטה מלאת ענווה מצד אחד אבל גם בעייתית - אסף אמדורסקי לא מסוגל להתחרות בקולו של אביו, שהיה מהקולות הישראלים הגדולים בכל הזמנים. בכלל, נדמה שהוא ביקש להימנע ככל הניתן מרומנטיזציה אפשרית של המעמד שבמסגרתו המשיך את אביו - "אני גיטרה" למשל, שיר הסולו האחרון של אמדורסקי האב, נהפך לדואט עם גוריון. בכלל, אגב, ככל שאמדורסקי מתאמץ לשיר מדויק וצלול (ומצליח מאוד, חייבים לומר), הוא לחוץ מדי ונשמע שאינו נהנה, בטח ליד ישראל גוריון, שחוגג את תפקידיו כהוגן. באחד השירים, "מה למדת בגן היום?" אמדורסקי משחק באופן אירוני את תפקיד האב ודווקא גוריון את תפקיד הילד. כל זה קצת חבל, כי בסוף מה שנשאר מהפרויקט הנחמד הזה הוא בעיקר געגוע למקור ולא הרבה מעבר. חבל. רגשית, אסף אמדורסקי החמיץ כאן הזדמנות לשבור שיא נוסף בקריירה המופלאה שלו.
שלישית ואחרונה חביבה היא דורית ראובני, שהוציאה עכשיו אוסף משולש משיריה. ראובני, מכוכבות תקופת השגשוג של הלהקות הצבאיות (היא עצמה בוגרת צוות הווי צנחנים ולהקת פיקוד מרכז) בימים שלפני מלחמת יום הכיפורים, היתה אחראית לאורך השנים ליצירות ממופת לא מעטות - "מסביב למדורה", "האיש מן הבקעה", "סוף הנפילה (אם אדם נופל ממטוס באמצע הלילה)" "יש פרחים" וגם "אדם צובר זכרונות". כמו לא מעט זמרות מדורה שנמוגו אל תהום הנשייה, ראובני הקליטה שירים רבים אך מעט מאוד אלבומים, והשתתפה בפרויקטים רבים שהשאירו אחריהם שיר או שניים אבל לא השכילו להתאים את עצמם למוזיקה הישראלית שהשתנתה מקצה לקצה וזנחה את שירי ארץ ישראל הישנה והטובה.
האוסף, המחולק לשלושה חלקים - "שנות ה-70", "שנות ה-80 ועד היום" ו-"שירים מהבית" (בעיקר חידושים שהצטברו עם השנים), מאפשר התבוננות מעניינת על הקריירה של ראובני עצמה, אבל גם על המודל של זמרות-עם ישראליות. לצד לא מעט שירי אומה ומולדת (שירי התשה לצד שיר לאילן רמון), ראובני לא נותרה קול לאומי בלבד, ושרה גם לא מעט שירים אישיים, פרטיים. אחד יפה במיוחד הוא דווקא שיר חדש שהוקלט במיוחד לאוסף - "אחרי שכולם הולכים" שכתבה דליה רביקוביץ', המתאר איך היא "נשארת לבדה עם השירים". שיר אחר משנות השבעים, "כזאת אני", היא שרה בהרבה הומור: "אומרים עלי: 'היא כלל אינה בוהמית. כשהיא נרגשת, היא נראית אנמית. גם אין לה מרפקים לדחוף עדיין, היא לא יודעת לעשות עיניים, ולא מספיק לה רק ליווי גיטרה, גם שלאגרים היא כלל איננה שרה!'". ובכל זאת, היא כאן, עם מורשת מפוארת נשכחת, אבל מפוארת. לאינטימיות הזאת שבשירים מצטרפות הערות שהוצמדו בחוברת המושקעת לכל אחד מהם, עם אנקדוטות מאחורי הקלעים.
אבל המעניין מכל באוסף הזה, הוא האופן שבו זמרת המזוהה עם סגנון כל כך מובחן פונה לכיוונים כל כך מגוונים - ואפילו לא ידענו. אחרי ששרית חדד חידשה את "היום היום", משיבה לה דורית ראובני בביצוע מלא כבוד ל"הייתי בגן עדן", ולצדו מופיע חידוש ל"נשבע" של חיים משה. יש כאן מאיר אריאל, אלתרמן, רביקוביץ' ושירי שואה (ביצועים קאנוניים ל-"פונאר" ו-"העיירה בוערת"), ולצדם שורה של שירי לדינו מהבית (המשפחה שלה היא מיוגוסלביה), וגם "אחרי עשרים שנה" של קראוס ו"כמו ציפור על תיל" של לאונרד כהן. זה עולם הרבה יותר מכיל ומגוון ממה שאנחנו רגילים לחשוב עליו כשאנחנו חושבים על אמנים מסוגה של ראובני, זמרת-עם אמיתית. בדרכה, ועכשיו עם האוסף שעושה חסד גדול איתה ועם שיריה, היא מתגלה כאחת הזמרות הבולטות של דורה, או לפחות אחת המעניינות שבהן.
מה חשבתם על האלבומים של צור, ראובני והדודאים? דברו על זה בפייסבוק