וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

שלום גד - "חלק ממני רוב הזמן רוצה למות"

22.1.2014 / 8:49

שלום גד מוציא מארז אלבומים ראשונים מפואר, שכאילו עומד בסתירה לצניעות ההתנהלות המוכרת שלו. אבל כשהמעריצים התעקשו, גד לא היה מסוגל לסרב

"אני קצת ילדותי בעניין הזה. אני רוצה לעבוד על שירים חדשים, אבל יש אנשים שרוצים את התקליטים וצריך להתחשב בהם", מספר שלום גד בראיון לוואלה! תרבות. "הגישה שלי בדבר הזה היא שאין לי שום דבר נגד הוצאה של דיסקים כל עוד אני לא צריך לנהל את זה. יש עוד דברים חשובים בחיים".

כמעט 20 שנה עברו מהימים ששלום גד, יוצא להקת פונץ', הקליט את "סוף המדבר". נדמה שהכל השתנה לחלוטין, אבל הוא לא ממש נוסטלגי. "אני לא מרגיש שהייתי מישהו אחר מאוד, רק ברזולוציה אחרת, יש תחושה של התפתחות מאז. הייתי הרבה יותר מבוהל, אבל גם זה לא ממש נכון. הייתי יותר צעיר אבל לצערי לא ניצלתי את העובדה הזו מספיק", הוא מהרהר. "המציאות מסביבנו השתנתה כל כך הרבה - ואני מדבר על אינטרנט ואולפנים פרטיים וכל זה - שהשינויים האישיים שחלים בך מתגמדים לעומת זה. אני השתניתי הרבה מאז אבל זה כלום לעומת מה שקרה בחוץ, לדעתי לטובה - אבל כמו כל שינוי אתה אוכל מזה הרבה חרא בדרך".

וחתיכת מסלול זה היה. מאז הקליט כסולן עוד שני אלבומי סולו עם להקת "היהלומים" המלווה שלו - "תנועות מטאטא מהירות" ב-1999 ו"אהבה" ב-2005 (ועוד אלבום של פרויקט "העבד" בשנת 2000), וכמעט נעלם מהרדאר. חמש שנים אחר כך, במרץ 2010, גד חזר פתאום לתקופה של פריחה גדולה עם אחד המפעלים האינטנסיביים בתולדות המוזיקה הישראלית - שישה אלבומים בשלוש שנים: "קוץ ברוח", "היהודי המעופף", "שירי ארץ ישראל" (גם הוא מפרויקט העבד) וטרילוגיית "המצב" - "תל אביב תל אביב", "ירושלים" ו-"תלמי אליהו", הוא המושב שבו גדל וממנו יצאה גם להקת אלג'יר עם שני מנהיגיה, האח אביב גדג' וחברו גבריאל בלחסן שהלך לעולמו השנה.

שלום גד. יעל אופנבך,
שלום גד/יעל אופנבך

את האלבומים האלה שחרר גד רק באתר בנדקאמפ להאזנה חופשית (ולרכישה דיגיטלית), אבל בשנה האחרונה הגישה השתנתה: טרילוגיית "המצב" יצאה בעותקים פיזיים, ובעקבותיה יוצאים עכשיו גם חמשת האלבומים הראשונים של גד (לא כולל תקליטי "העבד") שבינתיים אזלו מהשוק וצברו מעמד פולחני. את המארז המפואר הוא יחגוג בסדרת הופעות חודשית וחגיגית בשם "ספירת מלאי", שבה תוקדש כל הופעה לאלבום אחר שינוגן במלואו לפי הכרונולוגיה.

- מה השתנה מההופעות הקודמות?

"החלטתי שהגיע הזמן להופיע עם גיטרה לבד כי לא עשיתי את זה הרבה זמן, ושאלתי את עצמי 'מה ננגן עוד פעם אותו דבר? עוד פעם השירים האחרונים?'. אז עלה לי הרעיון לנגן את כל האלבומים הישנים ובסדר כרונולוגי וזה נראה כמו משהו שידרבן אותי, איזה סיפור מסגרת. אחרי שאמרתי את זה אז יעל (אופנבך, המנהלת של גד, נ.מ.) אמרה שאולי גם נוציא את התקליטים. שתי הפעולות האלה קשורות - סיבוב ההופעות הזה הוא הביטוי החי של המארז ולהיפך. למעשה, כל הסיכום הזה מבחינתי הוא כדי שיהיה לי יותר פנאי מחשבתי - בלי כל הזמן ללכת עם כל מה שעשיתי עד עכשיו, לשים את זה באיזה מקום ולהמשיך הלאה. במקביל להופעות וליציאה של המארז אני יושב עם הלהקה שלי על חומרים".

- ואיך זה לחזור לחומרים שלא שרת המון שנים?

"זה בעיקר נורא מגניב כי השירים כבר שם, ואני רק צריך להיזכר בהם - וזה כיף שיש כל כך הרבה שירים שאני אוהב. בכל תקליט יש שיר או שניים שלא ניגנתי אותו המון זמן, כמו 'רכבת' ב'סוף המדבר'. יש שירים שלא ביצעתי הרבה זמן כי לא הרגשתי נוח איתם, ועכשיו יש לי תירוץ טוב לשיר אותם בכל זאת. אין שם שירים שאני שונא".

שירי הסולו הישנים הם לא היחידים אליהם מצא את עצמו גד חוזר השנה, לאחר שערך יחד עם יוסי בבליקי ואלי שאולי, חבריו ללהקת פונץ', מיני-סיבוב אקוסטי שכלל לא מעט שירים של ההרכב המיתולוגי שהוא נטש סופית לפני כעשור. עדיין, את התיאוריה שלי על פיוס עם העבר הוא שולל מכל וכל.

"אני לא מתפייס ואני גם לא ברוגז", הוא אומר, "אני אוהב את פונץ' ומאוד גאה במה שעשינו אז, אני פשוט לא יכול לשיר שירים משם. גם הייתי פחות אחראי על השירים שיש שם. לחזור לזה היה כיף גדול, היה ממש מרומם נפש, וזה גם הרכב מאוד ייחודי כי לא ניגנו בצורה הזאת, זה משהו שלא עשינו אף פעם ובטח לא להופעה שלמה. לא עשינו את זה עד עכשיו פשוט כי לא היה תירוץ מספיק טוב, לא היה דחף לזה. לי באופן אישי יש רתיעה בסיסית לחזור אחורה, בעיקר בגלל פחד של להיות אמן העבר. בכל מוזיקת פופ האמן צריך באופן מודע לדחוף קדימה, כי אם לא אז תמצא את עצמך כל החיים עושה הופעות מחווה לאלבום הראשון שלך, ואני מאוד מנסה לא להיכנע לנורמה הזאת. אני מעדיף שזה איכשהו ייבלע בדברים החדשים ולא להיפך, שהם יקבלו יותר תשומת לב".

מפגש אחר עם העבר, עצוב הרבה יותר, התרחש בתחילת החודש בערב המחווה הגדול שנערך במועדון הבארבי לזכרו של גבריאל בלחסן, שם הוא ביצע את "האסייתית הקטנה" ואת "מנו בשער". "היה ערב נורא מעניין, ברגשות מעורבים - בחלק מזה בא לך לחבק את כולם וחלק מזה בא לך לבעוט בכולם", מספר גד. "היה נעים לראות הרבה אנשים בחדר אחד שאוהבים את הבן אדם. זה לא היה על המוות שלו, זה היה ערב על החיים שלו - כשבן אדם הולך לעולמו צריך לזכור את חייו. השיר האחרון שידידיה (בלחסן, נ.מ.) שר בסוף, שהוא כתב בבוקר של ההופעה, ממש הפיל אותי".

"אני הכרתי אותו בתור חבר של אביב", הוא נזכר. "אני בעיקר שמח שזה היה לפני שדבק בו הטייפקאסט שכל כך דבק בו, דבר שבעיניי הוא חבל. גבריאל היה הרבה יותר מאשר חולה מניה דיפרסיה - בעיקר בן אדם עם תשוקה עצומה לחיים ולמוזיקה ומבט חד וצלול, ובשורה התחתונה אופי של משורר, שזה דבר שאפשר לזהות אצל בן אדם. כל דבר הוא ראה בדרך שלו ודברים שאף אחד אחר לא רואה. היתה לו אנרגיה עצומה ועייפות עצומה כמו שיש בדרך כלל לאנשים כאלה".

- בוא נדבר על "המצב" - באלבומים האחרונים שלך אני שומע תסכול גדול מהפוליטיקה ומהמצב הבטחוני. זה יושב על החוויות הצבאיות האישיות שלך או שזה משהו אקטואלי דווקא?

"תפישת העולם שלי לא מפרידה, אני לא באמת מפריד בין מריבה בבית לבין המצב עם עזה. מבחינתי מריבה זה מריבה ואם אני מדבר על מריבה ועשיית שלום אז זה גם במיקרו וגם במאקרו. מערכות היחסים יותר מעניינות ממה שקורה בעיתון. אז אם אני כותב שיר כמו 'אני לא אהרוג', אני לא באמת כותב על חייל ביחידה קרבית, אני שם את זה בסצינה כי זה מה שיש לנו לעבוד איתו. זאת לא אמירה פוליטית. זה ציור של סצינה בחיים שכל אחד יכול להזדהות איתה".

"אני לא חושב שזו הסיבה לכתוב שירים. אין שום תיקון בלהגיד כמה רע - יש תיקון בלכתוב על זה שיר יפה, לתת לזה חיים. יש לי את הפחד הגדול של ליפול לקלישאה של רוקר ששר על המצב - כי זה קלישאה וזה הדבר הכי צפוי בעולם וזה לא משנה את המציאות. זה לא שאין לי דעות פוליטיות, אבל אני לא מספיק חכם בשביל להעמיד אותן בזכות עצמן. יש כל כך הרבה אמנות גרועה שמתייחסת למצב, שמקבלת המון המון יחס של כבוד רק בגלל שהיא מייצגת דמות מיואשת או מדכאת וזה דבר שאני ממש נגדו".

- עכשיו עם ההוצאה המחודשת של האלבומים וממרחק השנים, אתה מרגיש שהצלחת להשאיר משהו?

"אני יכול להגיד שמהרגע שהחלטתי שזה לא מה שחשוב, אז זה התחיל לקרות לבד. אני מתכוון לזה ברצינות. אז התשובה שלי היא כן, אבל זה לא נורא חשוב. לכתוב שירים יפים זה הכי חשוב וזה לא מעט: תלך מאה שנה אחורה - השירים מנצנצים יותר ממה שהיה אז, כל השאר די דהה. השפעה מוזיקלית? זה בולשיט ואין כזה דבר. בעולם של היום זה שטות וזה מתמקד בדברים הלא נכונים. זה לא אומר שלא צריך לנסות להשפיע. זה פרדוקס נחמד: אתה צריך להילחם כדי שהגוף שלך ישרוד ויתפוס מקום בעולם ובאותו זמן להאמין שזה קצת שטויות".

ב-"קוץ ברוח", אחד ההמנונים היפים ביותר מהאלבומים היוצאים עכשיו לראשונה, גד שר "אני רק קוץ ברוח הולך ונעלם". בסוף השיחה אני שואל אותו אם הוא עדיין מרגיש ככה. הוא מופתע.

"זאת שאלה מעניינת שנכנסת למקום מאוד עמוק. הצגתי אותו מלכתחילה בכמה משמעויות ועכשיו כשזה פונה אליי אני לא בטוח מה זה אומר. אחת מהתכונות היותר מובהקות שלי לדעתי זה שאין לי אחיזה כל כך חזקה בצד החומרי של המציאות. אני לא נאחז ואני אפילו מקפיד להיות קרוב לדלת במובן מסוים. השאלה היא יותר מה שאני רוצה, כי חלק ממני רוב הזמן רוצה למות או להיעלם, לא מנקודת מבט של התאבדות אלא מנקודת מבט שזאת עבודה קשה להיות בעולם הזה. אם אני עדיין מרגיש ככה? אני חושב שכן וזה יהיה לנצח, אבל החוכמה היא כנראה תמיד תהיה להיות עם רגליים עמוק באדמה וראש לגמרי לא שם, זאת כנראה העבודה".

שלום גד יחל בסיבוב ההופעות "ספירת מלאי" במועדון האוזן בר בתל אביב ביום חמישי ה-23.1 בשעה 20:00, בהופעה שתוקדש לאלבום "סוף המדבר" ובה תתארח גם המוזיקאית אליוט.

  • עוד באותו נושא:
  • שלום גד

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    4
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully