שום דבר בחייו של ריקי מרטין בן ה-28 לא הכין אותו למה שעומד לבוא עם שחרור הסינגל הראשון שלו בשפה האנגלית. לא יותר מעשרים שנה בעסקי הבידור, לא ההיכרות שלו עם ההיסטוריה של המוזיקה הלטינית ולא ראשי חברת התקליטים "קולומביה" שגם להם צפתה הפתעה חיובית. אך מרגע ש-"Livin' La Vida Loca" שוחרר לאוויר העולם רווי ה-MTV, בדיוק לפני 15 שנה, גם הזמר/שחקן וגם עולם המוזיקה הלטינית החלו, וסליחה מראש, לחיות את החיים המשוגעים.
מרטין היה כוכב ענק עוד לפני יציאת הסינגל. הוא היה חבר בלהקת הבנים/נערים הפורטוריקנית מנודו כבר בגיל בר מצווה ועשה חיל בסצינת המוזיקה הלטינית גם אחרי שעזב את הלהקה ועבר לארה"ב בגיל 18. עד יציאת הסינגל, מרטין הצליח בעיקר באמריקה הלטינית וברחבי העולם, בעוד שבמרכז תעשיית המוזיקה, הו אמריקה הגדולה, לא ממש ספרו אותו. להיטים כמו ""Maria או " La Copa De La Vida" (שהיה שיר המונדיאל ב-1998) אמנם הצליחו ברחבי העולם, כן גם בישראל, אבל זכו להתעלמות על בסיס שפה איפה שהכסף הגדול באמת מוביל.
ואז יצא הלהיט. רגע לפני חלוף המילניום ריקי מרטין התפוצץ על עולם הפופ האמריקאי בשילוב מדמם אוזניים של מלודיה מערבית ומקצב לטיני. השיר הצליח במקום שרבים לפניו ניסו המאמץ לגשר בין סגנון הפופ הלטיני לבין השפה האנגלית באופן שלא רק פונה לאנשים שנולדו עם מאראקס ביד. ריקי מרטין הפך לנער הפוסטר של הקרוס-אובר, מושג שמבטא מעבר של יוצר מגטו ז'אנריסטי מסוים לעבר הצלחה מיינסטרימית.
עם זאת, לא ניתן לייחס את כל ההצלחה לכריזמה של מרטין. ההפקה הייחודית של השיר הפכה לשם דבר, ולא רק עקב שילוב הז'אנרים שתפס את האמריקנים בהפתעה. בתקופה שכל להיט ניסה להיות הכי נוצץ והכי גדול, השיר הכיל רובד כמעט ולא מובחן של עבודת קומפרסור שהובילה לכך שהסינגל הרגיש "רועש" ועם סאונד "דחוס", מה שהבליט אותו על רקע להיטי פופ אחרים. היום מדובר כבר בסטנדרט בעולם הפופ.
אבל להפוך את כולנו לחירשים לא היה האימפקט היחידי של השיר, הוא גם החל מיני מהפכה בעולם המוזיקה האמריקני בעזרת הדלת שפער למעבר מוזיקאים לטינים לעבר הקהל הרחב. אחרי פריצתו של מרטין הגיעו אנריקה אגלסיאס, מארק אנטוני, ג'ניפר לופז, שאקירה ופיטבול ובערך כל מי שצועק בספרדית על רקע כלי הקשה מאז. הרי כל מה שמנהלי חברות תקליטים צריכים כדי להזרים כסף לכיוון מסוים זה לגלות ארכיטיפ שעובד ובוי זה עבד טוב. למעשה זה עבד כל כך טוב עד שכל תעשיית המוזיקה הלטינית, תעשיה מסיבית מאוד, החלה לייצר אלבומים שמכוונים לכולם, גם לקהל הביתי וגם לבני הנוער האמריקאים שהתלהבו מהטעם החדש לריקוד.
גם כיום ארה"ב נמצאת בתהליך מתמשך של השתלטות לטינית. עוד ב1999- הם חלפו על פני קו ה-10% מהאוכלוסיה וכיום הם כבר מתקרבים בצעדי ענק לעבר ה-20. השמרנים מפסידים במאבק הדמוגרפי בעזרת תמיכה גדולה מהצד הקפיטליסטי שמבין שצרכנים הם צרכנים, ולא משנה מאיזה אתניות. השינוי בתעשיית המוזיקה הלטינית משקף זאת היטב כשכל להיט חדש, כל אמן שמוחתם וכל הופעה מפוצצת בתערובת של גווני עור מנציחים את המהפכה.
בראייה לאחור, ההשפעה של הפריצה על תעשיית המוזיקה הלטינית היתה חיובית ושלילית כאחד. מצד אחד מדובר ביציאה מגטו מוזיקלי וערבוב ז'אנרים שלרוב רק תורם למוזיקה מעניינת יותר, אבל במקרה הנ"ל נדמה שהמוזיקה הלטינית ספגה יותר מחולות הפופ האמריקאי ולא ההיפך. המוזיקה דלה יותר, עצלנית יותר ואם למדנו משהו מהרגאטון, גם מעצבנת יותר. המוזיקה הלטינית, שכוללת מסורת נרחבת ויפיפייה של גוונים וקולות, זוקקה לנענועי אגן שאפילו אלביס היה מצנזר וצעקות "און דוס טרס" בכל שיר שני.
"Livin' La Vida Loca" הוא לא להיט הקרוס-אובר הלטיני הראשון כמו שריקי מרטין הוא בהחלט לא האמן הלטיני הראשון שהצליח ברחבי ארה"ב. לפני היו אלו חוליו אגלסיאס, רוברטו קרלוס, גלוריה אסטפן וסרז'יו מנדז. חלקם היו זמרים לטינים שהפכו לכוכבי בלדות, חלקם, כמו האחרון, יוצרים מוזיקלים חדשניים שעשו הכול כדי לרענן את המסורת הלטינית עם טעמים חדשים. נדמה שאת הדוגמה השניה המהפכה של ריקי מרטין הזניחה מעט.
במצעדי הפזמונים אפשר למצוא עשרות כוכבים לטינים. הם מדלגים מז'אנר לז'אנר בקלילות מרגיזה, קופצים על הטרנד הנוכחי. לפני עשור היו אלו בלדות, אחר כך הרגאטון וכיום הם כוכבי דאנס. נדמה שהכוכב הלטיני של היום דומה יותר לכוכב הפופ הגנרי שפוחד להכניס משהו חדש למוזיקה שלו מאשר למוזיקאים הרפתקנים ומלאי חיים כשם שהיו כוכבי הפופ הלטיני בראשית דרכם. ריקי מרטין, שמאז הדבר המעניין ביותר שעשה היה לצאת מהארון, לא אשם בכך. הוא עשה את שלו בכך שגישר בין המיינסטרים האמריקאי לז'אנר המעורר הזה. מה שתעשיית המוזיקה האמריקאית כבר עשתה בהמשך, ובכן, מזכיר את הפעם האחרונה שהאדם הלבן נחשף למשאבים הטבעיים של העולם הלטיני. וזה לא היה יפה.