"נוסעים יקרים, בלי פאניקה ובזהירות אתם מתבקשים לצאת מן המטוס. יש אזעקה". המציאות, כמו תסריטאי להוט מדי, מתעקשת לחבר את שם קוד "המצב", לשם קוד "דווקא עכשיו חופשה בישראל". מרבית הנוסעים אגב, שלא הריצו בראשם את כל הסינופסיסים שהם מכירים המשלבים בין אסונות, נחשים, פח"ע ואנטבה עם מטוסים, סירבו להתרגש. מה כבר יש לעשות על מסלול המראה כשיש טילים? אנחנו ויתרנו על הזכות לצאת מגוף המתכת הנפיץ אל המרחבים נטולי המחסה של שדה דב ונשארנו בשלווה אטומה במקומות 8A ו-8B שלנו. הדיילת הוותיקה התנצלה בשעשוע על "הדרמה על הבוקר", והמראנו לאילת אל פסטיבל הג'אז ה-27 במספר. מכת החום היבש והמהמם שהתייר סופג ברגע שנפתחות דלתות המטוס הזעיר מבהירה כבר שאנחנו כבר לא בקנזס, ורק נשאר לברר האם למרות מי הטורקיז וההרים האדומים אפשר באמת להשאיר הכל מאחור ולהתמסר לקסם האילתי ולג'אז שהיא מארחת למרות הכל כבר כמעט שלושים שנים.
מהר מאוד מסתבר שאילת והאמנות לא נותרות מנותקות מן המציאות הכלל ישראלית נהגי המוניות שאנו נוסעים איתם מתלוננים על ירידה משמעותית בהכנסות, ועל כך שתיירים מחוץ לארץ כמעט ובכלל שלא מגיעים. המסעדות עומדות חצי ריקות, והמלצרים כל כך להוטים לרצות שהם כמעט מתנגשים זה בזה. לפי נהג המונית שאוהב שנוסעיו שרים אצלו קריוקי, אילת רגילה להכיל בחודשי יוני-ספטמבר כ-60 אלף תיירים, כמעט כמספר תושבי הקבע של העיר הדרומית. "ואיך עכשיו?" אנחנו שואלים. הוא רק נאנח ואנחנו עוברים נושא. לאף אחד באילת לא באמת נשאר מה לומר על המכה הכלכלית שעיר הקיט סופגת.
פסטיבל הג'אז הוא התעקשות נוגעת ללב על נורמליזציה בתנאי אנומליה כן, הופעות התבטלו, השתנו, זזו. אבל בעיקרון, מוזיקאי ג'אז הם נשמות שממילא מרחפות כמה סנטימטרים מעל לקרקע. האמנים שהגיעו מחו"ל לא נראו מוטרדים במיוחד מהאיום הכללי והאמורפי, חלקם, כמו קלילי אוואנס אפילו נידבו כמה אמירות מתוקות וא-פוליטיות על שלום, ואחווה, וכל מיני "למרות הכל". "הציעו לי להיות שגרירה", אוואנס צוחקת בטור שיניים בוהקות, הקהל מחייך עם השגרירה הנאיבית.
אי אפשר להכחיש הרחבה המרכזית של הפסטיבל לא שוקקת אנשים כבשנים קודמות. הופעות מסויימות (כשל דיאן שור, למשל, שהיתה בעיקר נעימה אבל בהחלט לא מאתגרת או פורצת גבולות), נותרו ריקות למחצה. דווקא הבמות הפתוחות של ההרכבים הצעירים על במת קמינסקי הפתוחה לקהל, רטטו מעניין, תשוקה, הורמונים, שחצנות והתלהבות כל מה שג'אז צריך כדי להמריא את עצמו ממוזיקת רקע לחיים, אל מרכז תשומת הלב. לדור העתיד הישראלי לא חסר כישרון, להט ופוטנציאל רק הזדמנויות, ואיזשהו אופק לשאוף אליו.
מי שבהחלט לא חסרים לה להט, כישרון, תשוקה, אומץ ועוד אומץ זו מארינה מקסימיליאן. בהופעה הזו כל ההאנגר הבנוי ממכולות משא ימיות, היה מלא עד אפס מקום. לא היה מי שהגיע לפסטיבל ולא רצה לנשום קצת מאותו אוויר יבש שאופף את המטאור המוזיקלי. מקסימיליאן אגב, לא בשיא הכושר הקולי שלה וצרידות מסויימת מאפילה על הטונים הגבוהים שלה ומקרקעת אותה גם כשהיא מנסה לעוף לגובה. אבל היא עדיין פצצת כריזמה בעלת קול עשיר מתמסר וחם, מפל שוקולד שטובלים בו פירות יער רוסיים.
מקסימיליאן מלאת כבוד למעמד פסטיבל הג'אז, מספרת שהיא זוכרת עצמה, חלק מאותם פרחי ג'אז שמסתננים להופעות ועומדים הכי קרוב שאפשר לבמה, שלא לפספס אף רגע. ברור שהיא נמצאת כאן כדי להשיב משהו אל אותה בריכת השראה שממנה שאבה לפני לא כל כך הרבה שנים, והיא עושה זאת בנדיבות. בהופעה לא ארוכה (שעה ורבע), בחרה מקסימיליאן לשלב כמה וכמה שירים בשפה הרוסית, מעט סטנדרטים של ג'אז, וכמה עיבודים חדשים לשירים מקוריים משלה. בחירות מעניינות, לא צפויות, השילוב של הדחיסות והמשקל של השפה והניגון הסלאבי עם הקלות והאווריריות של הג'אז. בכלל, ההתמסרות הרגשית הדרמטית של מקסימיליאן, מול המשחקיות המוזיקלית הג'אזית יוצרים שילוב מעניין.
לרגע, כשכל ההאנגר המה אדם ומחיאות כפיים העיבו על הודעות הפוש הסלולאריות עם עיקרי החדשות, אפשר היה לשכוח שמדובר באחד הקיצים העצובים יותר בכלל ולתרבות הישראלית בפרט. לרגע אפשר היה להתמסר לאשליית הנופש האילתית ולהימלט מן האספלט.