וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

קליפ חדש של שממל המצולם ב-4 יבשות. צפו

דרור ויידמן

28.8.2014 / 0:11

להקת שממל משחררת את "ברלין", קליפ שצולם בארבע יבשות שונות עם ישראלים מכל העולם. דרור ויידמן, סולן הלהקה, מספר לוואלה! תרבות על תהליך היצירה

שממל. רון בורקין,
ארבע יבשות ושממל/רון בורקין

כתבתי את "ברלין" בנובמבר האחרון, הרבה לפני המלחמה, אפילו לפני שאריק איינשטין נפטר. זה היה בתקופה בה המון אנשים התחילו לדבר על עזיבה, חבר אחד שאל אם אני ארצה להצטרף ל'קבוצה של עשרים חברים שעוברים יחד לברלין כדי שהמעבר יהיה יותר קל', או חבר אחר שבדיוק חזר מביקור אצל המשפחה בקליפורניה ואמר לי: 'חיים שם טוב, חשבתי לקחת את הילדות ולטוס לתקופה', או השכנה מלמטה שחיה המון שנים בארצות הברית וחזרה לארץ בעקבות האהבה ואמרה לי: 'לי כבר אבוד, אבל אתם אין לכם ילדים מה אתם עושים פה? עופו לארצות הברית', ופתאום עוד חבר טס, ועוד אחד בדרך, וחשבתי לעצמי, באמת? כולם הולכים לעזוב ולהשאיר אותי פה לבד? אולי זה משהו בי?

בהתחלה הצחיקה אותי המחשבה שברלין הפכה לירושלים הפוכה כזאת, המקום שעליו חולמים הישראלים, אבל אז חשבתי שזה נורמלי לגמרי, שאנשים עוברים דירה, עוזבים מדינה ומחפשים חיים טובים יותר להם ולילדים שלהם. יש אנשים שעוברים לפתח תקווה, יש אנשים שעוברים לגולן, ויש כאלה שעוברים לאמסטרדם, לונדון או אל.איי, כי שם יש להם פרנסה. אפילו יעקב אבינו ירד למצרים כשלא היה פה מה לאכול. הם לא הפסיקו להיות ישראלים אוהבים ותומכים (והמלחמה הוכיחה את ההפך, אחת הנשים שהצטלמו לקליפ אפילו סיפרה לי שהיא הגיעה לארץ תוך כדי המלחמה כדי להתנדב בחלוקת ציוד בדרום). הם פשוט גרים במקום אחר.

ואז חשבתי על העתיד, על ילדים (משהו שאתה עושה די הרבה כשאתה מגיע לגיל שלושים), הרי "בעוד שנה וחצי יהיה פה יותר טוב" של יאיר לפיד כבר לא יקרה (בעיקר כי בדיוק עברה שנה וחצי), הסתכלתי על חברים אחרים בלהקה שכבר יש להם ילדים, ועבודות לא רעות (לא במוזיקה) והם עדיין נאבקים על כל שקל. חשבתי על ההורים שלי שכבר יצאו לפנסיה, על כך שאני לא יכול לרכוש דירה בלי לקבל מהם כסף, חשבתי על חייל שמשתחרר עכשיו מצה"ל וישר טס 'לעשות כסף' בעגלות בחו"ל כי שם הוא יוכל לקבל איזושהי מקדמה כדי להתחיל את החיים. ואמרתי: זה כל כך מופרך? לרצות להיות במקום שאפשר לשרוד בו יותר בקלות? הרי בברלין יותר זול, ובלונדון יש יותר סרטים, וניו יורק מנצחת את יחזקאל.

ובתוך כל זה מתנגן בראש "סן פרנסיסקו על המים" של אריק איינשטיין, השיר שלא עוזב אותי כל פעם שאני יותר מיומיים בחו"ל: "תן לי חתיכת תבור, תן לי חתיכת כינרת, אני אוהב להתאהב בארץ ישראל קטנה, חמה ונהדרת". ברור לי שפה אני רוצה להיות, בתוך החום והים, הוויכוחים הפוליטיים הנוראיים והחומוס של הסורי, אבל ישראלי שעוזב לגרמניה לא שונה מאיטלקי שעוזב לאנגליה, הגירה כלכלית קיימת בעולם וצריך לקבל אותה. כשהצעתי בפורומים שונים לישראלים להצטלם לקליפ הזה, הייתה היענות מטורפת, אנשים מאד רצו להשתתף בקליפ שעוסק בנושא הזה. דיברתי עם הרבה מהם בצ'אטים ארוכים לתוך הלילה, לכל אחד הסיפור האישי שלו לגבי למה נסע, ואיך נשאר, ולמה לא חוזר. מה שמאחד את כולם הוא שכולם חיים וחושבים ישראל כל הזמן, פשוט גרים במדינה אחרת. זה לא עניין של שמאל או ימין, לא עניין של דת או חברה, זה פשוט אינסטינקט אנושי לגור איפה שהכי טוב לך לגור, איפה שאתה יכול לסגור את החודש.

sheen-shitof

עוד בוואלה!

קופת החולים המובילה מציגה: השירותים שיהפכו את החיים שלכם לקלים יותר

בשיתוף כללית

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    2
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully