ניגון עתיק

בדרך כלל, תאמרו מה שתאמרו, מחפש הקורא את עצמו בספרים. גם כשהפרוזה משמשת לגילוי תרבויות מסקרנות כמו זו באפגניסטן, ראשית אנו תרים אחר סיפור בסיס אוניברסלי, שההזדהות עמו תקל את הספיגה של העולם האחר, המשונה. זו הסיבה להצלחה המוגזמת של "רודף העפיפונים", שנכתב מראש באופן תואם לטעם המערבי. הלכה למעשה, ההבנה של אפגניסטן בעקבות הקריאה בו דומה להבנה של דרום אמריקה אחרי צפייה בגרסה האמריקאית של "בטי המכוערת".

מתקפת הספרות האפגנית על ישראל משמחת, ואינה מפתיעה: אפגניסטן ניצבת במיקום אסטרטגי מושלם, שקרוב מספיק לתחום העניין של הישראלים, בניגוד, נאמר לספרות אפריקאית, אבל לא קרוב מדי, כמו הספרות הערבית, והפלסטינית בפרט – קירבה מלובנת ששרפה את סיכויי ההצלחה של הוצאת אנדלוס. אבל הכניעה לפשטנות הביאה למרכז העניינים יצירות בינוניות כמו "רודף העפיפונים" ו"מוכר הספרים מקאבול", ומנגד "לקרוא את לוליטה בטהרן", המדבר על אירן, מתחרה של אפגניסטן בעולם התרבות המשווע לטעם מזרחי.

"עפר ואפר" של עתיק רחימי, מוכיח שאפשר גם אחרת. אמנם הוא מתמסר פחות מהספרים הקודמים שהוזכרו, אבל אפגניסטן שבתוכו אותנטית פי כמה, ולכן ההזדהות עם גיבורי הספר היא בעלת ערך רב יותר. בתווך מתחולל סיפור עוצמתי, שמצליח להיות דרמטי וצבעוני מבלי להיות מסחטת דמעות מלודרמטית. עליו נישא הסיפור האפגני הייחודי, שהופך את הטרגדיה האנושית הפרטית העומדת במרכז הספר, שהייתה כביכול לקרות לכל אחד מאיתנו, לדבר נפרד מכל חוויה בשק הניסיון של הקורא, וזאת מבלי לגרוע מיכולתו להשוות בין המתרחש בנפשו לבין המתחולל בנפש גיבור הספר.

הספר הצנום הזה, על 78 עמודיו (העולים, יש לציין בהשתאות, שקל לעמוד), מתאר נקודה הומנית אחת בדברי הימים של המלחמה בין אפגניסטן לבין ברית המועצות. במרכזו עומד מסעו של דאסתגיר ונכדו יאסין אל המכרה בו עובד בנו, מוראד, ובפיו בשורת איוב: חיילי בריה"מ פוצצו את כפרו, הרגו את כל המשפחה וגרמו לבנו הפעוט להתחרש. דאסתגיר מהרהר בדרך הנאותה לספר את הזוועה לבנו, ומספר כי "היגון הופך לפעמים לחרב...באתי לנעוץ פיגיון בלבו של בני". הדברים שעתיד דאסתגיר לומר לנכדו הפכו למאכלת, ובאמצעותה יקריב את בנו.

חוסר האונים של דאסתגיר מודגם באמצעות נכדו, יאסין, המופתע מחירשותו שנפלה עליו כרעם ביום הפצצה וטוען כי "העולם נדם". השאלה הפילוסופית של הילד, שעבורו העולם הוא זה שהשתתק פתאום, חושפת את הפן השני של מצוקת דאסתגיר: "הרוסים באו לקחת את הקולות...אם לא היית נותן, הם היו הורגים אותך? ביבי (סבתא) לא נתנה...והיא מתה", אומר יאסין ושואל "אם יש לי קול, למה אני חי?". מעבר לתמימות הנוגעת והמיוחדת שמבוטאת כאן, השמעת הקול משולה למוות: הרוסים הרגו את מי שלא הסכים לנצור את פיו לעד, ומי שנותר לו קולו עתיד להרוג באמצעותו את בנו.

אפגניסטן באה לידי ביטוי בפרטים קטנים המעטרים את הסיפור הפשוט והעצוב הזה. ה"גולה סיב", בד רקום אפגני, המשמש את דאסתגיר לנשיאת כליו; ה"נאסואר", תערובת הטבק שלועסים הגברים האפגנים; רוסתאם וסוהארב, אב ובנו, גיבורי המיתולוגיה האפגנית, שנאבקים זה בזה, במעין חיבור בין ההרג הנפשי שיהרוג דאסתגיר את בנו, לבין זה המסופר בפולקלור האפגני, שם מת הבן מידי אביו במלחמה.

למרות הריחוק האתני, קל לראות את עצמך במקומו של דאסתגיר. שפתו החסכנית של רחימי מצליחה כפלא להעביר את העפר והאפר הממשיים, וכשרחימי מתאר משאית החולפת במדבר, "מפרה את תרדמת העפר, המכסה את כולך", אפשר ממש לחוש את גרגרי האבק נלעסים בשיניים. מלבד זאת, הדובר בסיפור משתמש בגוף שני לכל אורכו, כביכול בפנייה לעצמו בשכנוע או בניחום עצמי, אולם כתוצאה מכך הפנייה נעשית גם באופן ישיר אל הקורא, כאילו ישבת עם דאסתגיר באותו מדבר, ושימשת לו כסוסתו של יונה פוטפוב, העגלון השכול של צ'כוב: קולטן של הכאב והזעם שאין להם מוצא.

"עד כמה קטן בית החזה שלך, ועד כמה גדול לבך, כגודל צערך", נוכח דאסתגיר לגבי עצמו, ובמקביל בעצם שואל את הקורא: עד כמה אתה יכול להבין את הצער, עד כמה הסיפור שלי משפיע עליך? בהתאם לאיכותו של הספר, התשובה, אף שהיא ספוגה בדמעות, היא תשובה של עונג.

"עפר ואפר", עתיק רחימי. תרגמה מדרי (פרסית-אפגנית): דבורה לשם (הוצאת בבל).