סיפורו של הנווד הבטלן הומר איידלוויילד נפתח, כשהוא מתעורר בתוך תוף הנפחים של אלייה חברו. את כל חייו העביר הומר ללא בית ומשפחה וכשכל לילה הוא בוחר לעצמו פינה אחרת בעיירה הנידחת פאראגו, להיזרק בה לשינת נוודים חטופה. הנאיביות של הרומן נטועה עמוק בדמותו של הומר נווד חיינו וכלומניק תעשייתי שמקפיד לייצר מהומה ואי-סדר בכל מה שנקרה לידיו ועם כל זאת הוא מסוגל לחמוק מכל עונש כמי שרץ נגד הגשם ולעולם לא נרטב. ריצת האמוק של הגיבור לעבר כל תסבוכת הופכת את רצף העלילה לזרימה חיננית, אולי קצת יותר מדי, של תלאות משעשעות שסופן לשלוף את הומר ממעמדו כשוטה הכפר והקלושאר הנצחי ולהטילו לתוך אור הזרקורים האמריקאי ולהפיכתו לגיבור המקומי של פאראגו.
בתחילת הסיפור, עראיותם של חייו וחסרונו של עוגן משמעותי עבור הומר יוצרים ערפל סמיך שמערימים עבורו קשיים לא מבוטלים, לא רק בעולם הגדול, אלא אפילו באופן בו הוא בוחר לספר את המאורעות שהוא פורש לעיני הקורא. עובדה זו עומדת בניגוד חריף ליכולות ההתמצאות והניווט של הומר ביערותיה של פאראגו, יכולות שהופכות אותו למרות הכל, לנכס עבור העיירה ולממונה בעל כורחו מטעם השריף לחיפוש אחר נעדרים. בתמורה לשירותיו המזדמנים מתחייב השריף המקומי לסלוח לו על תעלוליו האידיוטיים בתושבי העיירה המנומנמת.
חיי הנוודות של הומר ומצוקתו בטוויית סיפור חייו לעלילה נראים בעיניו כאותו דבר עצמו: " לא יאומן, חשבתי בנהר, משפשף את גופי בחתיכת סבון; מרבית בני האדם נושאים בסבל ומתנסים בחוויות קשות, עובדים כמו חמורים ושואבים על גבם ערימה של זיכרונות כואבים, אבל כשאתה מקשיב להם, אתה תופס שהם לא מסוגלים להבהיר את הזיכרונות שלהם ולערוך בהם סדר, כאילו הם חיים מאז ומתמיד בתוך ערפל... המחשבה הזאת היית כמו הארה. המצוקה הרהרתי בליבי, נולדת כאשר נבצר מבני האדם לספר את הסיפור של מצוקתם."
בעקבותיו של וולבק
האודיסאה של הומר היא החיפוש אחר מה שיעזור לו להפוך את חייו לסיפור, גורל שיהפוך את חייו לסיפור שניתן לספרו. דברים אלו של הומר ממחישים ובמהירים לנו את מעמדו המיוחד של הרומן הזה, שזכה בפרס גונקור של התיכוניסטים הצרפתים (2003), כאחד שמצוי בו זמנית בשני עולמות ספרותיים מתחרים ואפילו הפוכים, הצרפתית ואמריקאית. תחילה נראה כאילו הוא בורא עלילה אקזיסטנציאליסטית בליבו של המיתוס האמריקאי, בייחוד כשהוא מקפיד ללכת בעקבותיו של הסופר הצרפתי העכשווי מישל וולבק שכתב במסתו 'להישאר בחיים, שיטה' (1997) דברים דומים בעצותיו למשורר המתחיל: "אם אינך מצליח לבטא את הסבל שלך בתוך מבנה מוגדר היטב, אתה אבוד. הסבל יאכל אותך חי, מבפנים, לפני שתספיק לכתוב כל דבר שהוא. המבנה הוא אמצעי המילוט היחיד מהתאבדות. והתאבדות אינה פותרת דבר. תאר לעצמך שבודלר היה צולח את נסיון ההתאבדות הראשון שלו, בגיל עשרים וארבע."
אך התנועה הזו, מן הפירוק אל האחדות, מהווה תנועת נגד לתהליכים שמקורם בלידתו של המודרניזם ושהלכו והתחזקו בדרך אל הפוסט-מודרנה. ייתכן מאוד שקריאת תיגר זו מהווה אפשרות להבין את הצורך של סופר צרפתי עולה כיאן אפרי, לכתוב סאגה אמריקאית טהורה. תמימותו של הרומן, כמו זו של הומר, נובעת מהראייה של האושר כקטגוריה ממשית בעולם. האושר, שנמחק מעל מפת האפשרויות של הספרות הצרפתית הפסימיסטית של העשורים האחרונים, עדיין ממלא את מקומו בראש ההירארכיה של התרבות האמריקאית והופך להיות הציר המרכזי בסיפור ושעליו נעות הדמויות מן האין אל היש.
יאן אפרי מוכר לנו סיפור הצלחה פר אקסלנס. הומר מוצא את גורלו, הגורם המארגן שסביבו הוא טווה את סיפורו המרתק ואפרי מגיש לנו על מגש של כסף את אותו סיפור סינדרלה והברווזון המכוער בעטיפה מתוחכמת של הוצאת בבל האיכותית. למרות זאת, מי שחשקה נפשו במנה הגונה של אקזיסטציאליזם אופטימי ומי שרוצה להתמכר לרגע לאפשרות קיומו של האושר, לא יתאכזב.
"פאראגו" מאת יאן אפרי. תרגום: רמה איילון. הוצאת בבל