אדמה משגעת

"המציאות אינה אוהבת לחזות בהתגשמותן של אגדות, המחיר שייגבה עבורן יהיה תמיד הגבוה ביותר" (עמ' 236), זו המסקנה אליה מגיעה תלמה, גיבורת הספר 'יצר לב האדמה' של שהרה בלאו, שוויתרה על המציאות והחליטה להגשים אגדה אפלה ועתיקה. מצוקותיה הבנאליות של רווקה דתיה בת 30 הנקרעת בין רצונותיה ויצריה לבין כוחן המדכא של המשפחה והמסורת נחלצות מסד הקלישאות כשהאהבה והרומנטיקה מושלכות הצידה ומפנות את מקומן ליצרים אפלים ותשוקות אלימות. בעוד תלמה עסוקה בעצמה ובמילוי משאלותיה, בחוץ הכל מתמוטט: השמיים נצבעים באדום אפוקליפטי, האדמה מגיעה למצב רתיחה, שריפות וריח עשן משמשים בערבוביה של בלהות ויצורים מעוותים נולדים בעוד תלמה גוזרת מוות על הקרובים לה ביותר.

מה בסך הכל ביקשה תלמה? להרגיש שייכת, להיות נאהבת. "פתאום אני מטוהרת, שייכת, חברה תקנית במסדר המתאבלים. אפילו דודה צילה עוקבת אחרי במבט מאשר, זה כל מה שאני רוצה, להתהלך כך בין הבריות כמלצרית דייקנית ולספק לאנשים בדיוק את מה שהם רוצים. האנשים מחייכים אלייך כאחת משלהם, וכל זאת משום שהושטת להם ספלון חרס מלא בנוזל חם. מתברר שלא מסובך להיות בת אנוש, כל שאת צריכה הוא מגש" (עמ' 66). אבל תלמה אינה יכולה להגיש עצמה על מגש. ראשית, מכיוון שיותר מכל שונאת תלמה את עצמה. תיאורי ההתבוננות שלה במראה מביאים את הקורא לאינטימיות דחוסה מרתקת ודוחה כאחת. שנית, יותר משהיא שונאת את עצמה היא שונאת את משפחתה. ושלישית, כדי לספק את רצון כולם על תלמה לוותר על רצונותיה שכן "ילדות טובות אינן רוצות דבר" (עמ' 109).

אבל תלמה היא לא ילדה טובה. תלמה רוצה הכל. רצונותיה ויצריה מעבירים אותה על דעתה ומביאים אותה לעולם שכולו רע בעלילה שאין בה רגע אחד של שקט. אלימות, מין, מוות וריח סרחון של רקב מרחפים מעל דפי הספר ועדיין הקריאה מושכת ומותחת. ובליל הסדר, חג החירות, קורעת תלמה את כבליה ויוצאת למסע משחרר של גאולה עצמית. אך זוהי אינה גאולה דרך הביבים אלא דרך המילים – היוצרות והמחריבות. "אני תוהה מה הקשר בין המילים שאנו פולטים מדי יום בגסות כזו לבין נשמת האלמוות. הרי המילים הן אלה המחריבות את הענוג והיפה, המלים הן הפגיונות המהרסים את הנשמה" (עמ' 208)

תלמה בוחרת ביצר וביצירה שעתידים להביא אותה רחוק מאוד מן המקום אליו היא רצתה להגיע, למקום בו "היא תוהה אם לא הרחיקה מעם גזע בני האדם" (עמ' 279), ובאותו ליל חג שהופך לליל בלהות בבית הקברות היא קמה על יוצרה והופכת בעצמה לבוראת. היא לשה עפר לצורת אדם ומעוררת לחיים את אחד המיתוסים הטעונים ביותר ביהדות – הגולם של המהר"ל מפראג. וכמו בפתגם הידוע, גם אצלה 'הגולם קם על יוצרו' ואט-אט גוזל מתלמה את חייה ומעמת אותה עם השאלות הגדולות: האם בחירה ביצר היא בחירה? ואם היצירה מביאה חיים לעולם מדוע היצר מביא את המוות?

הרומן הראשון של שהרה בלאו משול בעיני למגדל גבוה הבנוי לתלפיות שיסודותיו בנויים על רעידת אדמה. אבני היסוד שלו נטועים עמוק בחומר, חושניות ואימה קיומית, אך ראשו של הרומן מגיע השמימה – הוא מלא רוח סוערת ומחשבה נועזת שבזכותן נדמה שזו אינה אגדה עתיקה שקמה לתחייה אלא שזהו ספר יצירה בכבודו ובעצמו.

"יצר לב האדמה", מאת שהרה בלאו. הוצאת זמורה ביתן