אמא שלי ממרוקו

"רצינו לתת קול לדור שלנו. אנחנו חיים תקופה שהצעירים מנסים לא לקחת עמדה פוליטית ותרבותית. ניסינו לייצר קול עבור הדור הזה, לקחת אחריות ולדבר בצורה פוליטית": כך מתי שמואלוף, אחד מעורכי הספר 'תהודות זהות – הדור השלישי כותב מזרחית', מסביר את עצם הרעיון לכנס בספר אחד את מיטב היוצרים המזרחיים הצעירים הפועלים היום בשדה התרבות, שיכתבו על עצמם ועל חייהם בצל המזרחיות שלהם.

הספר חושף טפח מעולמם של צעירים שנלחמים לעצב את זהותם ולבחור מחדש בחיים ובשפה שהוריהם השליכו מאחורי גבם. אולי יותר מכל דבר אחר צעירים אלה הם 'יוצרים' במובן הרחב של המילה – הם נעים בעל כורחם בנתיב הנגדי, מהישראליות אל המזרחיות.

האם יש כאן סיפור אחד, או שהכללתם של יוצאי עיראק, מרוקו, תימן וטורקיה תפיל אותנו שוב בפח הסטריאוטיפי? בכל העדינות והצניעות אפשר לומר שכן, נחשף כאן לעומקו סיפור של דור שיש לו היום את מה שאולי אין לאף חלק בחברה הישראלית – גילוי, חידוש, בחירה. הדור הראשון של יוצאי המזרח, הסבים והסבתות, מתנתק מביתו לטובת עתיד חדש, ציוני, שמביא אותם להשיל מעליהם את מחלצות תרבותם וללבוש את הסנדלים וכובע הטמבל הארצישראלי ולנסות ולהיטמע בכור ההיתוך הישראלי.

אם הדור הראשון חש בושה בעברו אז הדור השני, דור ההורים, מדחיק אותו. הם מקימים בית חדש בישראל ויותר מכל הם רוצים לשכוח – את השפה, המוזיקה, המסורת ולהיות אותו דף חדש, ישראלי, שהוריהם רצו כל כך שיהיו. והדור השלישי? כמו ארכיאולוגים של תרבות נכחדת הם יוצאים לחפש את ראשיתם ומבקשים לחשוף את העבר שהוסתר. הם נעים ונדים בין זהויות שנכפו עליהם ומבקשים, למרות המרחק הגיאוגרפי וההיסטורי, ללבוש את אותם בגדים, לשמוע את אותה מוזיקה, להריח את אותם ריחות ולדבר באותה שפה כמו זו של הדור הראשון.

דמויות הסבים והסבתות נוכחים כאן יותר מכל. דרך זיכרונותיהם וסיפוריהם מבקשים הצעירים להחיות את ההיסטוריה שנמחקה. נמחקה על ידי מי? יותר מכל, האצבע המאשימה מופנית לעבר הציונות: "לא היה דבר טבעי יותר מלאבד כל מה שבא משם, מן הגלות הישנה, במצוות הציונות" (אלמוג בהר, עמ' 96). אכן, כור ההיתוך עשה את שלו ויותר מליצור משהו חדש הוא היטיב למחוק את הישן. יחסו האמביוולנטי של הדור השלישי אל הציונות מעורר מחשבה – אפשר להאשים אותם בפוסט-ציונות אם רוצים, אבל מה שניתן לעשות זה ללמוד מהם על הדרך הראויה והבוגרת ביותר לבקר את החברה בתוכה הם חיים, חברה שעשתה מהם יצורי כלאיים, ערסים עם אג'נדה.

הגשר הארוך שהם בונים אל העבר מאפשר להם שפה אחת עם הדור הראשון, דור המהגרים. השפה המשותפת חושפת את הקרבה הנפשית בין שני הדורות הללו – תחושת חוסר השייכות, הגיאוגרפית והנפשית. אך הגשר הזה מסתיר דבר אחר, איזו חוליה חסרה - את הדור השני, דור ההורים. אם המנטרה השגורה על פיהם של צעירים אלו היא 'לזכור ולא לשכוח, לזכור ולא לסלוח!' אזי צריכה להיות איזו אצבע מאשימה או לפחות התחשבנות מסוג כלשהו עם דור ההורים, אבל הזיהוי של הדור השני עם ההפנמה המוחלטת של כור ההיתוך הציוני הביא לכך שהדור השלישי מחק את הדור השני מספר החיים שלו.

הספר רצוף ברגעים של גילוי והתפכחות. יש מי שבוחרים להילחם מכאן ואילך בכל גילוי של הדרה או גזענות, כמו נעמה גרשי: "המזרחיות שקיבלתי מאבי אינה זהות, אלא רגישות לכאב הגדול הזה. כאבו של מי שנדחה פעם אחר פעם, שבמקומות מסוימים מעולם לא חדל להיות אחר. מזרחיותו של אבי מחייבת אותי להיות רגישה כל חיי לכאב הזה". ויש מי שמתפכחים ומבקשים להניח את המאבק בצד, אולי רק לרגע, כמו יחזקאל רחמים: "אני בוחר – כבחירה ולא כבריחה – להניח את משא האדם החו?ם, אולי רק לעת עתה, אולי לזמן ממושך, ואולי לתמיד". אבל למרות ההבדלים הספר הוא יותר מכל איזה קול שמופנה כלפי פנים יותר מאשר כלפי חוץ. יוצרים אלו הם יוצרים מצליחים שכבר נמצאים עמוק במוקדי היצירה התרבותית ולכן הם אינם מבקשים מאיתנו הכרה או תיקון. אין זו אלא קריעה שחושפת את הצער העמוק שבלהיות חסר קהילה וקריאה שהיא עצמה מבקשת להיות יצירה של קהילה חדשה.

תהודות זהות – הדור השלישי כותב מזרחית. עורכים: מתי שמואלוף, נפתלי שם-טוב, ניר ברעם. משתתפים: נעמה גרשי, שמעון אדף, נפתלי שם-טוב, מתי שמואלוף, דיקלה (דורי), סמי ברדוגו, סיגלית בנאי, יונית נעמן, אלמוג בהר, אייל בן-מנשה, איריס ארגמן, יאלי השש, אליענה אלמוג, יחזקאל רחמים, אדמית פרא, דודו בוסי, שבא סלהוב. הוצאת עם עובד