אסיר ציון

את ספרו, "לפיכך התכנסנו" (הוצאת ידיעות אחרונות), פותח יוסי שריד בהתרעה כי אינו היסטוריון, בוודאי לא מהז'אנר שמשתמש במקורות, גם לא כזה שמשום מה מתעקש להיאחז במציאות – ובכל זאת ספרו מציע היסטוריה אלטרנטיבית מעניינת, ולפרקים נדמה שאף מדויקת מהגרסה הממוסמכת. באמצעות מונולוגים שנשתלו בפי דמויות שונות, בהן גם דמותו שלו, שריד מספר מה באמת היה כאן, כלומר לשיטתו, מאז הקמת המדינה ועד 1967.

זו היסטוריה אינטראקטיבית, כי הקורא משתתף מן הרגע הראשון במשחק של שריד. מצד אחד הובהר לו כי הדמיון בספר בולע את המציאות, לכן אין להתרגש. אולם מצד שני ברור לו כי שריד, שהיה מעורב עוד מבית אביו בעולם המאפ"יניקי, יודע דבר או שניים על מה שבאמת קרה. וכך, מתוך כסות של בדיון ומציאות, דומה כי שריד פולט את כל את כל מה שלא אמר בפירוש מעולם, והוא הרי אמר, איך נאמר, די הרבה.

התוצאה היא היסטוריה חלופית לגרסה הציונית המיינסטרימית, אם כי זו לא היסטוריה פוסט ציונית: אם כבר, שריד בעיקר מנסה לתקן את הציונות ולשוב למקורותיה. ואדרבה, באחד הקטעים המשעשעים בספר מוצג מונולוג של אינטלקטואל רציני שמבכר להתעסק בפרשת הילד החטוף, יוסל'ה שוחמכר, ואולם עם השלמת הדוקטורט מתחוור לו כי אם היה רוצה לנהל קריירה אקדמית מתגמלת יותר – מוטב, כמובן, שהיה שכותב דוקטורט דווקא על הפלסטינים ומצוקותיהם.

מצד שני, זו כן היסטוריה שמגחיכה את הציונות. יותר מכל דבר אחר אני מוצא דמיון בין גיבורי הציונות לפי שריד לגיבוריה לפי חנוך לוין. אצל שניהם אין בעצם גבורה, אין עילאי, אין הוד ואין הדר. ורוב העשייה הלאומית המפוארת היא תוצאה של גחמות אישיות של מנהיגים מקולקלים, או של מוכשרים שנדחקו לקרן זווית.

כך, למשל, סיפור גבורתו הידוע של החייל נתן אלבז, שעלה ממרוקו לבדו ובאחד האימונים בצבא קפץ על רימון שנצרתו השתחררה כדי להציל את חבריו, מוצג אצל שריד גם כרקע למאבק בין משה דיין למשה שרת: דיין הזדרז להעניק לאלבז צל"ש בדיעבד רק כדי להקדים את שרת - שרצה לשאת בפני יחידתו של אלבז נאום ובו עיקרי תפיסתו בנוגע לגבורה, אך לאחר הצל"ש חש כי נאומו התייתר. שריד אינו מפקפק בגבורתו של אלבז, להיפך. אך השאלה היא אם אכן כך יש לזכור את גבורתו של אלבז, כפרק ביחסי דיין-שרת?

בנקודות אחרות דווקא הכתיבה האינטואיטיבית של שריד משיגה אמיתות שקשה היה למצוא להן סימוכין לו ההיסטוריה היתה נכתבת רק לפי מסמכים ופרוטוקולים. כך, למשל, מניסיוני בחקר הביוגרפיה של בגין, הרגשתי כי גם בעת העימותים הקיצוניים ביותר בין בגין לבן גוריון, יותר מאשר זילזל בן גוריון בבגין, כפי שהשתמע מדבריו, הוא פשוט ידע לזהות את חולשותיו ונהנה להסעיר את מנהיג חרות כדי לחבל בדימויו ולפגוע ברצינותו. אולם מעבר לתחושה – בן גוריון, ביומניו, מעולם לא הרחיב בנוגע לחדווה שלו מהעימותים. שריד, בחושיו, אכן מתאר את בן גוריון כמי שבעיקר "נהנה להקפיץ את בגין".

לא רק פרשנות – היסטורית ופסיכולוגית - מציע שריד, אלא גם סדר כרונולוגי חדש. במונולוג הנוגע לעולה מתימן, שסולד מהציונות החילונית, מהערבים ומהאשכנזים, מטמין המחבר ציון דרך לכאורה סתמי, אך משמעותי בתולדות ישראל: הקמת מפעל הפיס בשנת 1951, מפעל שמסמל את תחילת ההישענות על המזל והכסף במקום על ההגשמה העצמית.

בעשותו סדר בכרוניקה של תולדות ישראל, מציע שריד את הפעולה הצבאית בקיביה - שבוצעה על ידי חייליו של אריק שרון, הסתיימה בטבח, והוגדרה על ידי בן גוריון כמעשה של תושבים נזעמים כדי להסוות את העובדה שזו היתה פעולה של צה"ל - כשקר הישראלי הראשון. אין פלא, לדידו, שהמעורב בשקר היה לראש הממשלה בשנות ה-2000. אלה כרוניקות מעניינות.

הספר נחתם בדמות המרכזית השזורה בין המונולוגים – דמותו של בן גוריון, אשר מסיים את הספר כגיבור שערב מלחמת ששת הימים נאם בגנות המתקפה הישראלית ובכך מנע מלחמה וכתוצאה את עוולות הכיבוש. במונולוג זה מגחיך שריד את האב המייסד ובעצם מאשימו בחטאי השליטה בפלסטינים. במציאות "הזקן" אומנם התנגד ליציאה למלחמה, וגם לאחריה הציע להחזיר מיד את רוב השטחים, אך לא פעל במלוא כוחו המוכר משנים עברו כדי למנוע אותה.

האבחנה הזו היא משל לספר כולו – יש בה מקוריות ויש בה תלישות. האם אכן אפשר היה להימנע ממתקפת המנע במלחמת ששת הימים, או שמא היא היתה פורצת בכל מקרה ואלמלא המתקפה הישראלית היינו מובסים? ובכלל, האם יכול היה בן גוריון, שהיה אז חבר כנסת מן האופוזיציה, למנוע את המלחמה בנאום לאומה? והיכן אחריות הפלסטינים?

ג'ושו, מחכמי תורת הזן הסינית, קבע כי הדרך לאמת אינה עוברת באישוש מקורות, אלא באדם שמדריך אותך אליה. אם האדם הנכון ידריך אותך בדרך הלא נכונה – תגיע למקום הנכון. אם האדם הלא נכון ידריך אותך בדרך הנכונה – לא תגיע. טיבה של ההיסטוריה ב"לפיכך נתכנסנו" נעוצה, לפיכך, בשאלה איך אתם תופסים את שריד.



יוסי שריד, "לפיכך נתכנסנו" (ידיעות אחרונות)