כריש דם

הלוואי שלמילה שלי היתה מספיק משמעות בשביל שכל מי שיקרא את השורה הזאת פשוט ירים את עצמו מהמחשב וילך לקרוא את "כריש זיכרון". הלוואי וכל מי שאני אוהבת יקרא את הספר הזה. הלוואי שאנשים שאני לא מכירה אבל היו ילדים טובים השנה יקראו אותו. הלוואי ולא הייתי צריכה להידרש למילים כדי להסביר למה חייבים לקרוא אותו. כן, טוב, בואו נתחיל.

אז לפני הכל, הרומן הראשון של סטיבן הול הוא חד משמעית קאלט נולד. יעידו על כך חברי הפורום האובססיביים באתר הממכר שלו, שם תוכלו להתווכח סוף שבוע שלם עם אינספור קוראים שיצאו מ"כריש זיכרון" עם תיאוריות ותובנות הפוכות משלכם. הוא חכם עד כדי כך שהוא בונה מציאות מקבילה בלי להיקלע לחורים בעלילה. הוא מתוחכם עד כדי כך, שאחרי כל עשרה עמודים צריך לעצור כדי לרדת לעומק הדברים, אבל מספיק טוב בשביל שלא יהיה אכפת לכם לקרוא שוב ולנסות להבין.

יש בו גם חתול ג'ינג'י שעונה לשם איאן וחש את עצמו הרבה יותר טוב מבעליו; בחורה בשם קליאו שתמיד רצתה לקעקע לעצמה סמיילי על הבוהן למטה, כדי שזה יראה מצחיק כשהיא תשכב על הגב בחדר מתים. ואהבת אמת לנצח-נצחים שנותנת להאמין שיש בכלל דבר כזה, אהבת אמת לנצח-נצחים. ויש גיבור שמתעורר יום אחד בלי לדעת מי הוא, מה הוא ולמה הוא, וכל מה שיש לו לעבוד איתו זה המכתב שנפתח במילים "לפני הכל, אל תילחץ", ורישיון שמגלה שקוראים לו אריק סנדרסון. "¬¬א?ריק סנדרסון. כששמעתי את עצמי אומר את השם, הוא נשמע מוצק וממשי וטבעי וטוב. אבל הוא לא היה כזה. הוא היה חורבה שכולה אבנים רופפות, חלונות שבורים ויריעות ברזנט כחולות מתנופפות. הוא היה שריד. שריד ממשהו שקרס כדי תשע-עשיריות." (12).

מכאן, ובלי ספויילרים, אריק יוצא למסע מופרע בעקבות מי שהוא היה ומי שהוא עוד יכול להיות, כשרודף אחריו כריש מסוכן לאללה. אלא שבניגוד לכריש מ"מלתעות" – שגם הוא הפחיד את אריק רצח בגלגול הקודם שלו, לשם הסימבוליות – פה מדובר בכריש קונספטואלי שניזון מזיכרונות. למרבה המזל, כדי להתחבא מדגים רעיוניים כמו הכריש הנ"ל אפשר להשתמש במילים, כתובות או מדוברות, ומכאן ההברקה שהופכת את הספר הזה לקריאת חובה לכל חובבי המילים באשר הם.

כי "כריש זיכרון" הוא רומן ראשון שמצליח לנתב את היומרנות שנוטה להשחית רומני ביכורים למקום מופלא. הוא ספר שנותן משמעות חדשה לכל הקונספט הנדוש הזה של המילה הכתובה. זה ספר שמצליח להפוך מילים לתמונות, טקסט לגרפיקה, אותיות לעצמים דוממים ודוממים פחות. יש בו מילים שאפשר לגעת בהן (מילולית), יש בו מילים שמחליפות מציאות, מילים שמשנות תודעה, מילים ששומרות על הגיבור שלא יקרה לו שום דבר רע. הוא ספר פנטזיה ורומן פסיכולוגי וספר מתח ורומן רומנטי בכריכה אחת. ובעצם ההוויה שלו, הוא מצליח לעשות את מה שכל ספר היה רוצה לעשות אם הוא רק היה יכול – הוא מסביר איך אפשר פיזית לברוח לתוך ספרים כשהחיים מתאכזרים אליך ויש לך יום רע.

ויש גם תרגום משהו-משהו לעברית, עטיפה שעושה חשק, ואפילו מישהו היה עם היד על הדופק והוציא את הספר אצלנו בזמן אמת. הידד.