ייתכן שאלו חגיגות יום הולדתו ה- 150 של שלום עליכם שתמרצו את הוצאת כתר להוציא תרגום חדש מאת דן מירון ל"טביה החולב" (אותו הכרנו בעבר כטוביה החלבן, או בתואר "כנר על הגג" בין אם במחזמר או בסרט), אבל עיתוי הוצאת המהדורה המוערכת לקובץ הסיפורים "רעם היופי" מאת הסופר מיכה יוסף ברדיצ'בסקי תורם גם הוא לזימון תשומת הלב לרגע היסטורי מיוחד שהתקיים בסופה של המאה התשע-עשרה וראשית העשרים.
בעוד מחזור סיפורי הפולקלור המשעשעים של שלום עליכם נכתבו ביידיש בין 1895 ל- 1914 ומייצגים את חיי היהודים בעיירות הקטנות שבמזרח אירופה, סיפוריו של ברדיצ'בסקי נכתבו בעברית בין 1900 ל-1920 וכוללים תיאור של יצרים ומסתורין שמכוננים, ובו זמנית מזעזעים, את המציאות החברתית המוכרת של השטייטל. במקביל ברדיצ'בסקי יוצא אל מחוץ למרקם החיים בעיירה הקטנה ומתייחס גם לעולמות מקבילים זה של השכנים האוקראינים ("קיץ חורף") וזה של חיי הכרך אותם חווה היהודי המתבולל ("מחניים"), בן דמותו של ברדיצ'בסקי בזמן לימודיו בברסלאו. שפתם העשירה של שני הסופרים, וירטואוזיות הכתיבה שלהם, עושר דמיונם ורגישותם לדקויות, מבטיחים לנו חווית קריאה מנפחת חזה, סיבה להתגאות במקורות הספרות היהודית שלנו. עם זאת, ככל שנעמיק בקריאה ובמחשבה על תמונת העולם הנפרשת בפנינו, נגלה את קדרותה בשל הדטרמיניזם וחוסר האפשרות העולים ממנה.
"אין אדם יכול לחרוג ממעגלו ולשנות את גורלו" כותב דן מירון באחרית הדבר המעמיקה שבסיום "טביה החולב", "שינוי יכול להתרחש בחיים אך רק באמצעות מהפך 'מזל' בלתי מוסבר ובלתי מתוכנן" (192). ניסיונותיהם הנואשים של גיבורי שני הספרים לשלוט בגורלם מזמנים להם רק כישלונות ואסונות. הבחירה היא בין שגעון ומוות לאלו שאינם נכנעים לצו הגורל אין אפשרות בריחה, הסוף תמיד טרגי, בין אם לוקחים אותו בבדחנות מתובלת בפרשנות הומוריסטית שעושה כבשלה במקורות היהודיים ("טביה") או בנימה הרצינית והמפוכחת של המספר ב"רעם היופי".
סבא טביה
טביה החולב, הדמות המפורסמת והאהובה ביותר של הסופר הגאון שלום עליכם, מצליח להפוך את הקומי לטרגי וללהטט בשפה, בבני-שיחו, בקוראיו ובמבנה הסיפורי של היצירה. הוא מת על כסף ["אם נועדת לזכות בפיס, אתה שומע, פאני שלום עליכם, הפיס יבוא אליך בעצמו ישר הביתה" (22)], סיפורי צרות משמחים אותו ו"צרת רבים חצי נחמה" הופכת לשמחה לאיד (במיוחד אם הסובל הוא גוי). הגורל הטרגי שלו ושל משפחתו והאסונות הניתכים עליו לא מונעים מהמספר שבו לפרוץ. בנוסף, גאונותו של שלום עליכם באה לידי ביטוי במדרש השמות: "צייטל" היא "צייטיק" בשלה (בשלה לנישואין) או "מוטל קמזויל (שפירושה הוא חזיה של גברים). החתרנות של שלום עליכם באה לידי ביטוי במספר רמות ודוגמא מצוינת לכך היא שלמרות תמונת העולם הדטרמיניסטית שעולה מין הסיפורים וגורלו הקודר של המספר, טביה עדין נתפס כדמות מבדרת.
מירון מרחיב באחרית הדבר על מערכת היחסים המיוחדת שנבנית לאורך הסיפורים בין שלום עליכם למספר שלו, שהופך את מגבלותיו כמספר (כאדם חסר אמינות בעל מוסריות מפוקפקת) ליתרונות. מחד, עלילות טביה והצלחתן הן ביטוי מיופייף לקהילה היהודית במזרח אירופה שמזמינה נוסטלגיה כלפי חברה קרתנית וצרת אופקים שבזה לכל מי ששונה ממנה (או שלא זכה לחינוך יהודי). טביה הוא אולי הדמות המייצגת של הארכיטיפ היהודי הגלותי, שכיום זוכה לעדנה ומעוררת אהבה וגעגועים (ראו את הצלחת הספר בחו"ל, הסרט, המחזמר וכו'). אבל בין אם הוא מצליח להפוך את האסונות בחייו (ויש הרבה כאלו, כמעט כל בנות משפחתו סובלות) או מחדש את החוזה הבלתי כתוב שלו האדם עם סביבתו ועם אלוהיו (את מי מותר ואת מי אסור לרמות), הוא עושה זאת בצורה כה כובשת לב שאין ברירה אלא להתמסר אליה.
"טביה החולב", שלום עליכם // כתר ספרים
לא רק השם היפהפה של קובץ הסיפורים, " רעם היופי", מגביר את החשק לקרוא. רבות נכתב על השפה העוצמתית של ברדיצ'בסקי ועל כישרונו כמספר. סיפוריו ההדוקים כוללים תיאורים שלא ניתן להשאר אדישים או שווי נפש בפניהם. "מוחו יעונה, אינו יכול להשאר עוד בחדר. והוא יוצא החוצה. משתרע העולם לרום ולעומק. הכוכבים תועים.. בלבו הרגש כמו נאלם פתאום הכל..." (31). יכולתו של ברדיצ'בסקי לתפוס במילים את אי השקט (המחלה של המודרניזם לפי פרויד) - ולא משנה אם הוא נובע מהמישור הפיזי (תשוקה) או הנפשי ולתת לו ביטוי מילולי, היא נדירה. המועקה מקבלת כאן ביטוי של קללה, של גזרת גורל. כל גיבוריו כולם נדונו לחוות מועקות וגזרות גורל שונות, לכולם סוף טרגי, מחריד ואלים שמתואר באגביות, כאילו אין טעם לנסות למנוע אותו.
המספר מתעתע בקוראים לחשוב שאולי חלק מגיבוריו יצליחו להתחמק מאותו אסון המתעתד לבוא. הוא לוכד את הקצב והמצלול של הדיבור היומיומי אך השגעון מאיים על גיבוריו. "אופל החיים!" (42) מסיים המספר את הסיפור הראשון בקובץ "נעמי וקלונימוס" בו שני הגיבורים מורשים להתאחד כאשר הם שניהם שברי כלי, מרוקנים, מובסים. תיאור ההרג של הפרה האדומה מתואר במונחים מיתיים, כגילויי אלימות מזעזעים. כביכול לא מדובר פה על רצח חיה אלא על אונס, על פולחן זר, על אורגיה בה האירוטי מתפלש בבלתי-מוסרי, בלא-אנושי. "רעם היופי" מזמין פחות מעלילותיו של טביה הבדחן, סערות הנפש של דמויותיו מובאות באופן נוקב, מפוכח ותמיד באיזשהו ריחוק אסתטי, שמזעזע אותנו כקוראים פעם אחר פעם, אך הוא מספק חווית קריאה מכמירת לב וחד-פעמית.