מי שעוקב אחר גוף היצירה של שמעון אדף מוצא עצמו בסופו של עניין כאותו דר' ווטסון לשרלוק הולמס; הולך אחר אדונו בפליאה, מנסה לראות את אותו זיק שנסתר מעיני האדם הממוצע, נדון לכשלון. הדומה בין הולמס לאדף הוא אותם זכוכית מגדלת ותשוקת פיענוח; המבדיל בין השניים הוא שבעוד שלשרלוק הולמס יהיה פיתרון בהיר אחד בסוף ההתגלות, לשמעון אדף ולקוראיו ההולכים אחריו, יהיו רסיסים של פתרונות, אפשרויות שונות שחיות זו עם זו, וזו כנגד זו, ואפס תשובות חד משמעיות. בלש אקזיסטנציאליסטי הוא שמעון אדף.
"ערים של מטה" הוא הספר החותם את טרילוגיית ורד יהודה, וקדמו לו "כפור" ו"מוקס נוקס" את כל אחד מהרומנים האלו ניתן לקרוא גם ללא תלות באחרים, ובכל זאת יש חוט הקושר אותם יחד. אותו חוט שני שעובר וקושר בין שלושת הספרים הוא לאו דוקא זה המובן מאליו של פיענוח תעלומת ורד יהודה, אלא אותו סיפור התהוות סופר אולי הסיפור שכל סופר מנסה לגולל באופן כזה או אחר בכתביו. אותו ורד יהודה מסתורי, שהוא בספר אחד סימן גרפי, מקבל בהמשך הטרילוגיה גם משמעות מילולית ורד יהודה כשער מיסטי בין עולמות, כביטוי יהודי מרוקאי קדום, כשריד סתום קבלי. למצפה למצוא תשובה חד משמעית, פתרון שרלוק הולמסי למהו אותו ורד יהודה, צפויה אכזבה. ואולי זו לא אכזבה בדיוק, אלא קבלה של שמעון אדף כמה שהוא סופר שמערבל עולמות עליונים עם עולמות תחתונים, את היומיומי עם הנשגב, את הבהירות עם הסתימות.
לא פשוט לספר את תקציר הרומן "ערים של מטה" יש בו סופר המגיע לברלין, כנראה אותו סופר צעיר שאת תחילת דרכו הספרותית עשה ב"מוקס נוקס"; כמו אצל אדף אולי כן, אולי לא. ומה זה משנה, הרי הכל קשור בהכל, שקשור בהכל. ויש בו ב"ערים של מטה" גם זוג אחים, שמילדות ועד בגרות מלווים את סיפורם טבריה, ילדה רגישה שמאוהבת במילים, והולכת שבי אחרי קסמן וכוחן המיסטי עליה, שבהמשך תהפוך למשוררת. ולה אח, עכו גאון מפותח מכפי גילו, שבהמשך קושר עצמו לתורת המחשבים. ושניהם, כמו המספר עצמו, גדלים במשפחה מסוכסכת, כמעט נעדרת אב, שמותו של אח (אחות במקרה של המספר), מעיב בעננה כבדה שאי אפשר להימלט מקדרותה על כל המשפחה. והסיפורים מתערבבים זה בזה, מצטלבים ונפרדים, ולא ברור כבר מי מספר את מי, ומי משליך על מי.
"מוקס נוקס", שם ספרו הקודם של אדף - שמשמעותו בלטינית היא "הערב קרב", ובאופן מילולי: ניגש לדברים, הזמן קצר היה רמז ראשון, לאו דווקא ממומש עד סופו ב"ערים של מטה". הזמן אולי קצר, אבל התעלומה לא מתבהרת. לא מתבהרת עד לקראת דפיו האחרונים של הרומן, שם יש אפשרות לפרספקטיבה, אחת מכמה. הלטינית ששובה את דמיונו של הסופר הצעיר ב"מוקס נוקס", שלומד את השפה על אפם וחמתם של סובביו, שפה מתה שהוא מחיה לצרכי האינדיבידואל שהוא מייעד עצמו להיות, חוזרת ב"ערים של מטה" ומפציעה לקראת הסוף "Non veritas sed in hominibus": אין האמת מצויה אלא בבני אדם. וזוהי אולי המסקנה היחידה של אדף כמספר. ורד יהודה היא תעלומה גדולה, מכשפת, חוצת מאות שנים, מפלסת דרך בין מיתוסים וכשפים ותורות נסתר. אבל התעלומה והאמת שהיא מגלה הן צנועות הרבה יותר האמת נמצאת בסיפורים הקטנים, האנושיים.
סיפור המשפחה מהעיירה הדרומית אינו רק רקע הכרחי לרומן, סיפור ההתהוות והחניכה של משוררת וסופר להיות עצמם אינו סיפור מבוטל. ורד יהודה שמחבר בין העולמות של מטה ומעלה, כביכול חותם מיסטי, הוא גם אדף עצמו שמחבר בין ערי מטה ישראליות ללטינית של מעלה. בין העיסוק בפרוזאי, במיוזע, בפורנוגרפי, בבשר הדוחה לפעמים ובין הגוף המלאכי וההיולי שהוא עוסק בו ונמשך אליו. לקורא שיהיה מוכן ללכת אחרי אדף בסבלנות, כשניתן לו להציץ מדי פעם אל מעבר לכתפו, "ערים של מטה" הוא ספר מהפנט. נדרש אורך רוח, ואהבה גדולה למילים בכלל, לעברית בפרט. נדרש סף גבוה של הכלת תסכול, התשובות ניתנות במשורה, בפירורים, אם בכלל. ולמי שמוכן יהיה לצאת למסע אל הערים של מטה, צפויה חוויה שאין כמוה רבות בספרות העברית.
ערים של מטה / שמעון אדף, הוצאת כנרת זמורה ביתן, 333 עמודים
"מוקס נוקס" של שמעון אדף: הרומן הנגיש ביותר שלו
איש הקרח: "כפור" מאת שמעון אדף - ביקורת
קראתם את "ערים של מטה"? ספרו לנו מה חשבתם בפייסבוק