האדם של ימינו נכנע למסגרות. הוא קם בבוקר, הולך לעבודה, חוזר בערב ורואה כיצד המחזוריות מכלה לו את היצר. אפילו את שעות הפנאי שלו הוא לא מעביר בהגשמה רוחנית, אלא נבלע מרצון בבטנה של המפלצת המודרנית הקטלנית מכולן הקניון.
את עמיחי שלו ההיסחפות אל הוואקום הזה מטרידה, ובספרו החדש "על הריקנות" הוא דואג להבהיר היטב את החשש מהתבטלותה של האנושות מול המודרניזציה. מדובר בשני סיפורים, האחד מוגש יותר בצורת מסה והשני בעל נראטיב ברור אך לא קוהרנטי, שממחישים לאיזו דרגה של ייבוש מוחי אנו עלולים להגיע. גיבור הסיפור הראשון, "חדר בלי דלת", הוא אדם שמקטלג את כל מה שקורה בסביבתו בקופסאות. הדירה שלו היא קופסה, הים הוא קופסה וכמובן, הקניון, שאליו עוד נחזור, הוא קופסה. ארקדי, חייל שמשרת בבסיס נידח בדרום ויוצר קוקטייל עשיר של מציאות ותעתועים, הוא האיש שעומד במרכז "הסרטנים של סטלין". אף שמדובר, לכאורה, בסיפור שונה לחלוטין, הרבה נקודות השקה עוברות בינו לבין "חדר בלי דלת", שהרי ארקדי נמצא בקופסה חסרת פתח היציאה הגדולה ביותר שאנחנו מכירים צבא ההגנה לישראל.
שלו הוא לא הראשון שמעמיד את הקניון במרכז ההוויה הפוסטמודרנית. ד"ר דניאל שליט כבר תיאר ב"ספר הקניון" את אבדן הדרך, "סגור מכל מציאות שמעליו, מכל מציאות שמעבר לו". גם ארנה קזין, שמספרה "מרחק הליכה" מצטט שלו תוך מתן הקרדיט הראוי, כתבה: "הקניון הוא מקום טוב להתהלך בו, ורבים חושבים שהוא עדיף על הרחוב, כי הוא נקי: אין בו חסרי בית ועניים מלוכלכי בגדים שאוספים בקבוקים מהפחים הם מורחקים משם למעננו וכמו אינם קיימים".
אלא ששלו אינו מסתפק ברעיונותיהם של אחרים, אלא מביא תאוריות ענפות משלו. הוא קושר במיומנות בין תנועות, תופעות ואנשי רוח ומסביר דרך הרלוונטיות, או יותר נכון חוסר הרלוונטיות, של הזרמים השונים כיצד נלכד האדם תחת לסתותיו של הקניון. שלו מבהיר את הנקודה דרך תנועת הדאדא, זרם אוונגרדי מהפכני שהחל בימי מלחמת העולם הראשוני באירופה והשפעותיו ניכרו בתרבות הארט-פופ של שנות ה-60. "האנרגיה היתה שונה", הוא כותב, "אלו היו רגעים בודדים של אנשים יחידים". בהמשך הוא מסביר: "ואולי אין כבר דאדא כי כמעט שאין כבר רוקנרול אמיתי. בגלל אתוס ההצלחה המהיר של הקפיטליזם יש פחות להקות רוק".
כל זה מוביל אותו אל הקניונים: "ממעוף ציפור ניתן לראות איך הקניונים הם למעשה הצורות הקופסאיות המושלמות... הקניון הוא קופסה של ביטחון קיומי וצרכני, הבאה להציב חיץ בינך לבין האזורים הבלתי קופסתיים הפרוצים של החיים". הקניון, במלים אחרות, הוא החדר בלי הדלת. חדר שכולו כלוב של זהב שבו מתכלה הנפש אט-אט.
הבסיס הנידח ב"הסרטנים של סטלין" גם הוא כלוב, אבל זהב הוא לא משהו שתמצאו בו, רק חיים מחורבנים ובודדים, קופסאות של שימורי טונה וסיגריות של נובלס (תמונת הכריכה המינימליסטית אך מבריקה של אינה פרדו ממחישה זאת היטב). ארקדי נע בין מציאות לבדיון, בין הצבא המיוזע לקומוניזם הנוקשה, ומנסה לפלס לעצמו את הדרך רגע לפני שיידרדר בתהומות האבדון. במידה מסוימת הוא החתול של שרדינגר, שנמצא בצומת דרכים ממנו אין מוצא נראה לעין. גיבורי המשנה של הסיפור הם דווקא כלבים, ודרכם ממחיש ארקדי את החדר חסר הדלת שבו הוא נמצא: "אני חושב שאני שומע נביחה. אני לא בטוח. היא כמו בוקעת מתוכי. נביחה ללא כלב, נביחה ללא קול, לרגע אני גם עומד ניצב וגם כורע על ארבע, אני שני אנשים, חי או מת".
מעבר להיותו ספר לא פשוט ועם לא מעט מעצורי קריאה, התוכחה ב"על החתרנות" מגיעה במנות גדושות ובציטוטים אין קץ ומקשה עוד יותר. הבעיה בספריו של שלו, שבאה לידי ביטוי גם ב"ימי הפופ", היא בעיקרה ניים-דרופינג. הוא יודע המון ורוצה שתראו שהוא יודע המון. יש בכך חן מסוים, אבל באיזשהו שלב נוצרת תחושה של מנות גדושות מדי, ובכל מקרה יש עוד דרכים להראות ידע. כשדוחפים לך את זה לפנים זה יכול להיות לא נעים. ברעיונות שהוא מעלה שלו מגלה לא מעט פוטנציאל, אך נראה שעדיין לא מצא את הנוסחה שמייצרת סינרגיה מוחלטת בין הדעתנות ויכולות הכתיבה שלו.
עמיחי שלו / על החתרנות, הוצאת אפיק, 157 עמודים
האם תקראו את "על החתרנות"? ספרו לנו בפייסבוק