וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

פרק ראשון: הצצה אל "הביתה" - ספרה החדש של הסופרת טוני מוריסון

28.5.2014 / 0:09

"בוא מהר. היא תהיה מתה אם תתמהמה", הוא לשון המברק שמקבל פרנק מאני, הלום קרב ממלחמת קוריאה. פרנק יוצא הביתה לדרום ארה"ב להציל את אחותו בספר החדש של זוכת הנובל לספרות

טוני מוריסון, 2010. Francois Durand, GettyImages
טוני מוריסון/GettyImages, Francois Durand

אחת

הם התרוממו כמו גברים. ראינו אותם. כמו גברים הם עמדו.

היה אסור לנו אפילו להתקרב למקום הזה. כמו ברוב האדמות החקלאיות מחוץ ללו?טו?ס, ג'ורג'יה, היה גם כאן שפע של שלטי אזהרה מפחידים. הא?יומים נתלו על גדרות רשת בעלות עמודי עץ כל חמישה מטרים בערך. אבל כשראינו פתח זחילה שחפרה איזו חיה - אולי זאב?ערבות, או כלב ציד - לא עמדנו בפיתוי. היינו רק ילדים. העשב הגיע עד לכתף לה, ועד למותניים לי, ולכן, נזהרים מנחשים, זחלנו דרכו על הבטן. היה כדאי לסבול את הנזק שגרמו לעיניים שלנו מיץ העשב וענני יבחושים, כי ממש מולנו, במרחק של כארבעים מטר, הם עמדו כמו גברים. הפרסות המורמות שלהם התנועעו והיכו, הרעמות נזרקו לאחור מעיניים לבנות פראיות. הם נשכו זה את זה כמו כלבים, אבל כשנעמדו, מתרוממים על הרגליים האחוריות, והקדמיות של כל אחד מהם כרוכות סביב מפרקתו של האחר, עצרנו את נשימתנו בפליאה. האחד היה בצבע חלודה, האחר שחור משחור, ושניהם זרחו מזיעה. הצהלות היו מפחידות פחות מן הדממה שבאה אחרי בעיטה של הרגליים האחוריות בשפתיים המורמות של היריב. סמוך לשם, אדישים, ליחכו עשב או הסיטו את מבטם סייחים וסוסות. ואז זה נפסק. צבע?החלודה השפיל את ראשו ובטש בקרקע בעוד המנצח דוהר משם בקשת והודף את הסוסות מדרכו.

אין תמונה. צילום מסך, מערכת וואלה!
כריכת "הביתה"/מערכת וואלה!, צילום מסך

כשמ?רפ??קנו את עצמנו בחזרה בעשב וחיפשנו את המקום החפור תוך ניסיון להימנע מטור המשאיות החונה מע?בר, איבדנו את הדרך. ואף?על?פי שלקח לנו נצח לשוב ולראות את הגדר, לא נתקף אף?אחד משנינו פאניקה עד ששמענו קולות, בהולים אך נמוכים. תפסתי את זרועה וקירבתי אצבע אל פי. מבלי להרים ולו? פעם את הראש, רק בהצצה דרך העשב, ראינו אותם מושכים גופה מתוך מריצה וזורקים אותה לתוך בור שכבר היה מוכן והמתין. כף?רגל אחת השתרבבה אל מע?בר לשפת הבור ורטטה כאילו היא יכולה לצאת, כאילו במאמץ קטן תוכל לפרוץ דרך האדמה שהאתים מטילים פנימה. לא יכולנו לראות את פניהם של הגברים שעסקו בקבורה, רק את המכנסיים שלהם; אבל ראינו קצה של את הודף את כף?הרגל המפרכסת כדי שתצטרף אל הש??א?ר שלה. כשראתה את הרגל השחורה הזאת, עם הכף הוורודה?לבנבנה המפוספ??סת ב??בוץ, נחבטת לתוך הקבר, התחיל כל הגוף שלה לרעוד. חיבקתי את כתפיה חזק וניסיתי לשאוב את הרעידה לתוך עצמותי?שלי, כי בתור אח מבוגר ממנה בארבע שנים חשבתי שאני יכול להתמודד עם זה. הגברים כבר הסתלקו מזמן והירח היה מ?לון כתום כשהרגשנו בטוחים מספיק להזיז אפילו עלה?עשב אחד ממקומו ולנוע על הבטן כדי למצוא את החלק תחת הגדר שנחפרה ממנו האדמה. כשהגענו הביתה ציפינו לחטוף מכות או לפחות נזיפות על שחזרנו מאוחר כל?כך, אבל הגדולים לא שמו לב אלינו. איזו הפרעה תפסה את תשומת?לבם.

מאחר שאת מתעקשת לספר את הסיפור שלי, עלייך לדעת - מה שלא תחשבי ומה שלא תעלי על הכתב: באמת שכחתי את עניין הקבורה. זכרתי רק את הסוסים. הם היו יפים כל?כך. פראיים כל?כך. והם עמדו כמו גברים.

הביתה/ טוני מוריסון. מאנגלית: אלינוער ברגר, הוצאת הקיבוץ המאוחד

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    2
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully