וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

עיניים עצומות לרווחה: קובי ניב נגד "ואלס עם באשיר" בספרו החדש

22.1.2015 / 0:00

קובי ניב בוחן בספרו החדש מלחמות קולנועיות באמצעות שלושה סרטים. טיעוניו קיצוניים בחלקם ובעלי אג'נדה שמאלנית מובהקת, אך הם מעניינים וקשה להתעלם מהם מאחר שהם מנומקים היטב

באופן אבסורדי משהו, כמעט כל סרט מלחמה שעולה לאקרנים מקבל את הטייטל "אנטי-מלחמתי". ארי פולמן, יוצרו של "ואלס עם באשיר" המוערך, סיפר במסיבת עיתונאים: "לא רציתי שהקהל יחשוב שזה סרט אנימציה מגניב. אני מקווה שהוא יגרום לילדים בני 16 שצפו בו לא להילחם". אלא שבמדינת ישראל, שמתמודדת עם סכנה קיומית יומיומית, הצמדת תיאור שכזה לסרט עשויה להיתפס כמיתוג לא אמין. כך, לפחות, חושב התסריטאי ומבקר האמנות והתסריטים הוותיק קובי ניב.

ב"בזרוע נטויה ובעין עצומה", שם שכשלעצמו מעורר תחושת ביקורתיות כבדה, בוחן ניב שלושה סרטים בולטים על מלחמת לבנון שיצאו בשנים האחרונות: "בופור" (2007), "ואלס עם באשיר" (2008) ו"לבנון" (2009). ניב מספק מבט מעמיק על התסריטים, הדיאלוגים והליהוקים ומפריך מספר גדול של תאוריות שנוצרו סביבם. כך, למשל, הוא מסביר מדוע "בופור" ו"לבנון" חוברים יחדיו לגרף מייצג של הצבא הישראלי, שעבר משליטה אשכנזית קלאסית לידי המזרחי הדפוק במיל'. הוא גם מראה כיצד סרטי הצבא הישראלים נגועים בסקסיזם, בחרמנות גברית ובהשפלת האישה, מתעלמים לחלוטין מהאויב הערבי ומציגים רק את האשכנזים כחיילים עם מסגרת משפחתית, בעוד שלמזרחי אין אבא ואמא, מכל הבחינות.

אין תמונה. צילום מסך, מערכת וואלה!
אין תמונה/מערכת וואלה!, צילום מסך

הסבריו של ניב קיצוניים בחלקם ובעלי אג'נדה שמאלנית מובהקת, אך אין להתעלם מהם מאחר שהם מנומקים היטב. כך למשל הוא מדגיש כיצד בשנות השמונים בהן מתרחש "לבנון" (כאמור, הסרט המאוחר יותר מהטרילוגיה), המפקדים היו אשכנזים והחיילים הפשוטים מזרחיים. כמעט שני עשורים לאחר מכן, במה שהוא מכנה "ח"י שנות קולנוע", התהפכו התפקידים: "המבנה המעמדי-עדתי הזה של צוות הטנק ב'לבנון' בפתיחת המלחמה ב-1982 שונה ומהופך ממבנה מחלקת החי"ר בסרט 'בופור', בסוף המלחמה בשנת 2000, שמונה עשרה שנים לאחר מכן, שם המפקד ורוב החיילים מזרחים והאשכנזים הם מיעוט כמעט מבוטל".

ניב מביא לא מעט דוגמאות שיש בהן יותר מסתם סמליות, כמו ליהוק השחקנים. אושרי כהן מגלם ב"לבנון" את הרצל הטען הנחות, אבל ב"בופור" התפתח הערס הדפ"ר מעפולה להיות קצין גיבור. איתי טיראן, מפקד טנק ב"לבנון", הוא חובש ב"בופור". הסימבוליות הזו אינה באה לידי ביטוי רק בשנות קולנוע, אלא במבחן מציאות של ממש, שניב די קורא לו "מבחן אבוטבול", על שם האיש שמעניק לו את הקלף המנצח לתזה, אלון אבוטבול. אותו חייל פשוט שב-1986 היה צעיר ומחורע הפך ב-2007 לתת אלוף. זה לא רק הגיל, זה גם המוצא: התפקידים הללו בעיקר מסמלים את מעבר הליהוק הקיצוני של שחקנים מרוקאים בתפקידים צבאיים.

אין תמונה. צילום מסך, מערכת וואלה!
מקלף את טיעוניו של פולמן. ניב/מערכת וואלה!, צילום מסך

אבל עם כל הכבוד ל"בופור" ו"לבנון", את כתב האישום האמיתי שומר ניב ל"ואלס עם באשיר". פולמן הצליח ציבורית לנקות את עצמו ואפילו את צה"ל כולו מאחריות לטבח סברה ושתילה. ניב לועג למלאכותיות המצפונית הזו: "לא גילוי האמת הוא הנר שהניע את פולמן לצאת למסע הסרט הזה, ולסרט שעשה יש רק כוונה אחת ומטרה אחת – לכבס ולמרק באמצעות פנטזיה שקרית קולנועית מרהיבה את כתם הטבח בסברה ושתילה שדבק, ולא בכדי, בחליפתו המוסרית, האישית והלאומית שבת אחים גם יחד".

ניב מקלף שכבה-שכבה מטיעוניו של פולמן שמופיעים בסרט וומציג אותו כשרלטן שרק שאף להרחיק את האמת ממנו, כשלטכניקת האנימציה שבה השתמש יש חלק נכבד בכך. עוד טוען ניב, ואפשר בכך לראות את נקודת השיא של הספר, שעצימת העין של צה"ל בכלל ושל פולמן בפרט אינה שונה מה"לא ידענו" של הנאצים: "אנחנו, הן כצאצאי הקורבנות והן כמי שמחשיבים עצמם כאנשים מוסריים, תובעים מרוצחי סבותינו וסבינו את שני סוגי האחריות גם יחד: אחריות לאומית, של הגרמנים ושל כל העמים האחרים שהשתתפו ברצח היהודים, מההונגרים והליטאים ועד היוונים והאיטלקים, וגם אחריות אישית, עד לרמה שבה אנחנו רואים כשותף וכאשם ברצח היהודים גם את כל מי שלקחו יהודי מרחובו והוא התעלם מכך, נכון? ומה כאן?"

seperator

חלקו הרביעי והקטן של הספר עוסק בסרט התיעודי "זרעי קיץ" שהופק עבור ערוץ 2, אולם אינו שווה אזכור ממשי, מאחר שהוא דש שוב בנושאים שניב כבר העלה ובנוסף לכך, הוא מנומק רע ובעיקרו משעמם ותלוש. עם זאת, שאר החלקים בספר מעניינים. ניב, חשוב לציין, אינו חף מאג'נדות בעצמו – הוא לא מאמין באנדרסטייטמנט, הביקורתיות שלו מוגזמת ולעתים נוטפת רעל, הוא ציני ודעתני באופן מוגזם משהו, נותן פרשנות כבדה מדי לכוונות היוצר, וכמי שמוכיח יוצרים אחרים על טעויות בעובדות שוגה גם הוא (את "אנולה גיי" הוא מייחס ללהקת "דה טיימס" ולא ל"OMD", פרט טריוויאלי קטן, לכאורה, אבל כזה שאסור לטעות בו).

אלא שלמרות הפגמים הללו, ניב תמיד היה מנתח תסריטים טוב וגם כאן הוא מוציא מעצמו את המיטב. "בזרוע נטויה ובעין עצומה" הוא ספר עיון מעניין ומעלה מחשבה, לעתים עוצר נשימה כדרכם של ספרי מתח וגורם להרהורים משניים כמו שיודעת לעשות דרמה טובה. אפשר לקרוא לניב בשמות גנאי השמורים בימינו לשמאלנים רדיקליים, אולם הטיעונים שלו חזקים, טובים ובעיקר מקשים על התנגדות.

"בזרוע נטויה ובעין עצומה" הוצאת עולם חדש, 180 עמודים

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    3
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully