האמן 17: מאיה שמעוני

מאיה שמעוני (31), לוקחת חלק בתערוכת הבית הקיצית "friends of minds". התערוכה נערכת בחלל עצמאי ברח' בצלאל יפה 9, בהשתתפות אלינה ספשילוב, איתן בן משה, פטר מלץ, יהושוע סימון, אלישבע לוי, עמי פייצ'ביץ, יוסי ברגר, בועז אהרונוביץ', ליאור שדה, מיכל ארז, מיכל נאמן וגילית פישר.

שם התערוכה הקבוצתית שאני משתתפת בה, שאצרה גילית פישר. הקשר בין העבודות בתערוכה הוא לא נושאי או מדיומלי, אלא סוג של "ידידות" בין העבודות, מקום שנותן הרבה מרחב וחופש לכל עבודה ועדיין מצרף אותה לחבורת עבודות שעושה לה טוב, וזה מאוד אופייני לחשיבה של גילית. למרות שאני לא מכירה חלק מהאמנים שמציגים אישית, אני מחבבת את הכניסה של ה"חברים" לשם התערוכה, זה מתיישב לי טוב על כל הסיפורים על קבוצות אמנים שהציגו יחד בתקופה שהיו נפגשים בבתי קפה בפריז.

יש לי קטע עם סרטי ערפדים. זה דימוי שמרתק אותי כבר מגיל צעיר. ערפדים הם ראי או תבנית שכל פעם נוצקים בה תכנים אחרים – הערפד יכול להיות יהודי, אישה, דיוויד בואי, מפלצת, ג'נטלמן – כל תקופה והפחדים שלה מעצבים את המיתוס המודרני המדהים הזה. במיוחד אני אוהבת ערפדים שיש להם מודעות לאיך הם אמורים להיות, כמו דאקולה, הברווז-ערפד הצמחוני, שהטירה שלו היא מכונת זמן שנוסעת למצרים העתיקה, למשל, או הערפדים הרציונאליסטים של טרי פראצ'ט. אני נוטה לחשוב על הציורים שלי כסוג של ערפדים ביחס למקור שלהם: הם נראים כמו כפילים או חיקויים של משהו, כמו שהערפד של בלה לוגוסי נראה בדיוק כמו אדם, אבל למרות זאת, עדיין יש בהם משהו לא בדיוק נכון, שקשה לשים עליו את האצבע אבל מבחין ביניהם לבין המקור כביכול. הדמיון הוא על פני השטח, אבל כמו אצל ערפדים, things are never what they seem.

אני מניחה שהכוונה היא לאמנים מהתחום שלי, וכאן קצת קשה לי. או שיש לי המון השפעות או אף אחת, תלוי איך מסתכלים על זה. אני לא מצליחה לחשוב על אף אחד שאני מזדהה עם האופן שבו הוא יוצר, שאני ממשיכה אותו. למדתי מהמון אמנים. והאופן שבו אני יוצרת כרוך באיסוף מכל מיני מקומות, וזה כולל אמנים. יש את אלה שהעבודות שלי מתווכחות איתם, מזכירות אותם, שאני לומדת מהם איך לצייר, יש כאלה שאני אוהבת, או אהבתי, ויש מורים שהתפיסה שלהם מן הסתם השפיעה גם היא על האמנות שלי.

ההשפעות העיקריות שאני יכולה לזהות הן בורחס, אומברטו אקו (בעיקר המטוטלת של פוקו), והמעצבת הבריטית המדהימה וויויאן ווסטוד שעברה מעיצוב פאנק, להכרזה שאלגנטיות היא האקזוטיות החדשה. אני מרגישה קרובה לאויר פריז של דושאן, לדה קיריקו, מונק ולארי אברמסון.

אחת ההשפעות הגדולות ביותר עלי, והדבר הכי קרוב שאני מכירה לצורה שבה אני חושבת. המסות שלו מתחפשות לטקסט רציני ומבוסס שמתמזגים בו פרטים אמיתיים ומומצאים, עם רשת הקשרים ואסוציאציות שמתפרשת על העולם ועל הזמן. כל הפרטים הקטנים האלה שחלקם אמיתיים היסטוריים, וחלקם פנטסטיים, מתחברים לעיסוק בדברים שהם במקום קצת אחר מהמציאות, ותמיד נראה שיש אצלו סוד שאם רק תדע איך לפענח את הטקסט, תגיע אליו. וברור שאף פעם זה לא יקרה. אני מתה עליו.

אני לא ממש חושבת על אמנות במושגים כאלה, אלא יותר מה מעניין אותי, מה יפה, מרגש, משעמם. בגדול אני חושבת על מעט מאוד דברים שהם באמת טובים. אמנות טובה בעיני היא כזו שאפשר להבין בהרבה רבדים שונים, וכל פעם שנגשים אליה מחדש היא מפעילה אותך. תלוי מאיזה כיוון אתה מגיע אליה. אני לא אוהבת”one liners ", ואני לא אוהבת אמנות "comme il faut", אמנות בטוחה, לפי החוקים, שלא יכולה להיכשל. יש בזה משהו מאכזב. מה שכן, אני לא מוכנה להתחייב מה נכנס תחת ההגדרות האלה של אמנות גרועה, או אמנות טובה, כי זה משתנה לפי המקום, הזמן והמצב רוח. A girl has the right to change her mind.

אני רואה הרבה מאוד טלוויזיה, ואם להיות כנה זה כנראה יהיה הדבר שיהיה לי הכי קשה לוותר עליו, לא שאני רואה סיבה לעשות את זה. למדתי המון מטלוויזיה. בהרבה ציורים שלי גיליתי אחרי כמה זמן שהדימויים מושפעים מפריימים של תוכניות שבכלל לא זכרתי שראיתי. יש לי ציור של צוק מכוסה מרבד ירוק של צמחיה, שראיתי פתאום. תקופה ארוכה ניסיתי למצוא מאיפה הוא הגיע לראש שלי בכל מיני ספרי אמנות, אתרי תיירות ודברים כאלה. אחרי יותר משנה גיליתי שהוא פחות או יותר מיזוג בין הנוף שרואים ברקע של משחק המחשב Doom, שבאמת שיחקתי באותה תקופה, לפריים הפתיחה של זינה.

עכשיו אני עובדת על סדרת ציורים מבוססים על פריימים מכיבוש עזה ביוני האחרון, שראיתי בחדשות באמצע הלילה. בלי קשר, אני חושבת שזה מצוין שיש משהו שאפשר להדליק כשרוצים לצחוק.

"ציור הוא כמו אלכימיה", אומרת מאיה שמעוני, אני מתחילה את הציור בשכבת בסיס, וממנה יוצאים ומתגלים הדברים, הצללים. אבל באותו זמן הציורים גם מתוכננים, נמצאים בשליטה במידה מסויימת, קצת כמו לראות משהו בחלום ולנסות לגלם את איך שהוא נראה".

שמעוני מאפשרת לטעות לרגע, ולסווג אותה כספק חולמנית, ספק רואה את הציור כמעשה רומנטי, מיסטי כמעט. אם אפשר להכניס את שמעוני לתבנית הזאת, הרי שהיא רומנטיקנית מושכלת וקונספטואלית. שמעוני, בוגרת המדרשה ולימודי תואר שני בבצלאל, לא ראתה את עצמה כציירת במובן המסורתי של המילה. "התעסקתי הרבה עם מפות, טקסטים, הרגשתי שאני משתמשת לעיתים בציור לצרכיי, רק מאוחר יותר התוודעתי לאלכימיה של הציור, למשמעות שיש לפעולה, לטקס של יצירת הציור", היא מספרת.

שמעוני מייצרת עולם ציורי שמתכתב, מדמיין ומשחזר ציור אירופאי צפוני (טרם המודרניזם), אבל לא טובע לתוכו, אלא מסתכל עליו מבחוץ, במבט עכשווי שמערבב השפעות קולנועיות וטלוויזיוניות. "אני רואה את הדימויים כמין זיכרון, אבל למעשה לא זוכרת מאיפה. הציור הוא סינתיזה".

אחד ממוריה בבצלאל העיר שציורי היערות שלה מזכירים לו יותר מכל את "מלחמת הכוכבים". שמעוני נזכרה שהיערות שנמצאים בדמיוני לקוחים מ"שובו של הג'די" ו"נרניה", אותם ראתה אינספור פעמים כילדה. הציור "aint no mountain high enough", גם הוא מבוסס על פריים מסרט ישן כלשהו: "תנועת המצלמה סיקרנה אותי. זווית צילום בה מתאמצים שהפריים יראה גבוה, אבל ההר נראה עדיין יותר כמו גבעה".

ציור הפרגים, מתוך סדרת הציורים ragnork, על שם ספרו של בורחס שפרושו בעברית "דמדומי האלים", הוא דוגמא למקרה בו התקשתה שמעוני לאתר את המקור ממנו שאבה את הדימוי. "הציורים מזכירים הרבה דברים, אבל כשניסיתי להבין מאיפה, הבנתי שהם מעין זיוף או שחזור של הרבה דברים. אין להם באמת מקור".הציור האדום-שחור של שדה פרגים הזכיר לה פריימים קולנועיים, אבל גם את הסדרה "הקוסם מארץ עוץ" בגלגול המנגה שלה, בה דורותי נרדמה בשדה פרגים. הפרגים, לדבריה, הם סמל השכחה, חומר הגלם ממנו עשוי אופיום, ("סם מאוד רומנטי"), אבל גם נתפס גם כפרח הזכרון בתרבות האנגלית והקנדית.

שמעוני יוצרת סדרת מסרים סותרים, עומס משמעויות שלעיתים מתנגשות זו בזו: "כשמנסים לתפוש את הכל ביחד זה קורס". הפרג לא מנותק מכל ההקשרים והמשמעויות, אבל "אף הקשר לא יוביל למשמעות עיקרית אחת".

סדרת עבודות נוספת שלה "מגילת המלחמה", עוסקת במלחמת לבנון האחרונה. בזמן המלחמה היתה שמעוני בצרפת, ונחשפה למלחה בעיקר דרך הטלביזיה: "הרומנטיקה של ענני הפיצוץ הזכירה לי את הציורים שלי". במקביל היא החלה להתענין במגילות וראתה הרבה מגילות מלחמה אירופאיות מימי הביניים ומגילות סיניות. "המגילות נקראות בזמן ובמרחב (תוך כדי תנועה לארכן או לרוחבן), יש בהן הגיון".

המגילות, שעשויות באופן מסורתי כמערכת מוכרת של סמלים, הופכות אצל שמעוני להונאה: "אני משקרת. אני משתמשת בטקטיקה של לוחמה פסיכולוגית". שמעוני ממלאת את הצופה בסמלים שנראים לכאורה בעלי משמעות, קשורים זה לזה: "לסמלים למעשה אין משמעות, אבל המשמעות לא מתרוקנת, הם ממשיכים לשכנע למרות שהם מזוייפים ורחוקים".

שמעוני מסתכלת על הציורים שלה בריחוק מסויים, בדומה להסתכלות על חפץ: "אלו ציורים עם פטיש לציור. אני "מייצרת" לעצמי את הציורים שאני רוצה". גם המסגרות הספציפיות ששמעוני בוחרת לעבודותיה הם חלק בלתי נפרד מהאשליה שיוצרת העבודה. שמעוני מתייחסת לעשיית הציור הכמו-אירופאי שלה כמעט כמו שחקן הנכנס לתפקיד: "כדי ליצור את הציורים אני חייבת להיות "פוקר-פייס", לשכנע את עצמי". השכנוע העצמי של שמעוני מרשים בעוצמתו. על ציור הפרגים לדוגמא, עבדה כשלושה חודשים, עשר שעות מידי יום: "לא היו לי חיים".

הנטיה של שמעוני להתמסרות טוטאלית התאזנה רק בתואר השני: "למדתי עם אנשים שיש להם משפחות או כל מיני "תיקים" אחרים. פתאום יש עוד דברים בחיים, ואתה מתחיל לפקפק בהיותך אמן טוטאלי, ולחשוש. אחת מהחברות שלי נסחה את המצב הזה יפה: ' עברנו את שלב ההתאהבות באמנות- עכשיו זאת אהבה".