וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

האמן 17: איתן בן משה

מיכל וילצקי

1.11.2007 / 12:44

קשה לו עם חוסר הומור עצמי, הוא משורר של "אקו-פואטיקה" והוא מכור לימי הכרות של סדנאות ניו-אייג'

איתן בן משה (36) מציג בתערוכה הקבוצתית "תחת השמש", ובצומת מורשה, שם השתיל באופן עצמאי פסל בשם "חשופית 2".

חשופית 2

חשופית מס 2 היא אחותה הגדולה של חשופית מס 1 שהוצגה בגלריה ברוורמן בקיץ האחרון, ובמקור התכוונתי להשתיל אותה בחוץ. הפסל דומה פיזית לחשופית. הרבה פעמים אני עושה עבודה מסוימת וקורא לה בשם רק אחרי שהשלמתי אותה. התחלתי לדמיין את הצורה, ודי מהר זה הזכיר לי את החשופיות שזוחלות על המדרכה אחרי הגשם. אני אוהב להחזיק אותן ביד. פעם חשבתי שזה שזאת החיה שיוצאת מתוך השבלול אחרי הגשם. לצד הפסל יש שלט שהחשופית היא לזכרו של דויד פרישמן.

דויד פרישמן

אני מת על איך שהוא כותב. הוא סופר ומשורר על גבול הדתי. הוא יצא פעם נגד הכתיבה החילונית, שירה שלא עונה על כללי דקדוק מחמירים וכתיבה תנכ"ית. פעם היה פה כבוד למשוררים.

שירה

פתחתי בקריירה של שיר אחד. אני לא אגיע לשיאים כאלה יותר. לפעמים צריך לדעת מתי להפסיק.

sheen-shitof

עוד בוואלה!

תרפיית מציאות מדומה: טיפול להתמודדות עם חרדה

בשיתוף zap doctors

אלתרמן ורחל

בשיר שכתבתי אני מתחפש לאלתרמן ולרחל כדי להגיד דברים שפחות נוח לי להגיד בדמותי שלי.

אני קרוב יותר לשירה של רחל. יש בה משהו יותר שבור, שנכתב ממקום של חירום. אלתרמן קצת יותר שבע. אפילו כשרחל כותבת משפטים שנראים היום קיצוניים כמו "אכה בסלע עד זוב דם", שזה גם קצת מביך. אני מאמין לה שהיא היתה שם והרגישה. זה נמצא גם אצל דויד פרישמן.

פרופסור לשירה עברית שהראתי לו את השיר אמר שהוא שייך לז'אנר שנקרא "אקו –פואטיקה", אקו מלשון הד (של משוררי עבר), אבל גם מתייחס לאקולוגיה.

הפאתוס של השירה

אפשר לצחוק רק על מה שאתה אוהב באיזה אופן. בתוכי נמצא חולה פאתוס שצוחק על עצמו. אני בעצם מטפל בו כל היום. הוא כמו מונגולואיד קטן שרוצה להדליק מדורות ולשפוך ת'לב בפני אנשים שהוא לא מכיר. לפעמים אני משחרר אותו לכמה שעות ומבקש שלא יעבור את הגבול.

קשה לי עם חוסר הומור עצמי מוחלט, כמו אצל אביתר בנאי, או ביורק. אלו שירים שעושים שימוש ברגשנות. מרחל ואלתרמן אני לא מצפה להומור הזה בדיוק כמו שאני לא מצפה מג'וטו שיהיה מודע ברנסאנס לעובדה שיש כבר ציור מופשט. בשירה של אלתרמן ורחל יש תחושה שהמשורר לש את השפה, לא רק רוצה לבטא את עצמו, ודווקא מהפעולה הפורמליסטית הזאת נוצרה סוג של כנות שמנסה לחזור היום לאמנות.

רומנטיקה

אני לא רומנטיקן של שירי רחל, אלא של רדי-מייד. השיר שכתבתי הוא מעין "אובג'קט טרווה"(מושג שפירושו אובייקט רדי- מייד מטופל – מ.ו). אנשים תופסים רומנטיקן כסוג של אידאולוג שרץ לעבר השקיעה כי כשהוא יגיע אליה הוא יבער באש הנצח. מין פרידריך. היום צועקים על מישהו כזה שהוא מתנחל או רומנטיקן. אבל האלטרנטיבה לזה היא להתעניין רק בפני השטח של הדברים: אופנות וטרנדים. אין עומק בדברים, משהו מעבר.

אני מכיל את הדבר והיפוכו. הם חיים בתוכי יחד: אני מכור לימי הכרות של סדנאות ניו-אייג', טנטרה וגלגולי נשמות. מצד אחד יש משהו פסיכוטי באנשים האלה, מעורר השראה ברמת השרלטנות,, ומצד שני אני בעצמי מוצא את עצמי משוטט בספירות אחרות ומאמין שההארה אפשרית לכולנו בכל רגע נתון.

תיק עתונות:

לאיתן בן משה יש לא מעט רעיונות לפסלים בשטחים ציבוריים. כדי להגשים את החזון שלו הוא שיגר מכתבים רשמייים לעיריות שונות: "תמיד פגשתי את אותו אדם שיושב במשרד. הוא תמיד לבש בגדים בצבע אפור או פסטל בהיר, ואמר שיש ועדה של מהנדסים ומתכננים בעוד שנתיים, אבל יש כבר הצעת עבודה שכפי הנראה תתקבל. הבנתי שצריך לדלג על שלב המערכת".

את הסיבות לכך שעולם האמנות מתרכז ברובו בגלריות, הוא לא ממהר לשפוט כאליטיזם אמנותי: "זה לא מדוייק. יש בזה מולקולות של אליטיזם, אבל יש פחד שגם אני חי אותו. פחד מליצור אירוע שאין לו בית". בן משה, בוגר לימודי ההמשך של בצלאל ומורה לאמנות בעצמו, הוא לא האמן שעומד מחוץ למערכת ומצביע עליה בכעס, וברזומה שלו יש לא מעט תערוכות בחללי אמנות ממוסדים: "אני מקבל את הסטטוס שלי כאמן. אני עושה משהו בתקווה שיתפתח דיון סביבו וישימו אליו לב".

- איפה אתה מעדיף להציג, בגלריה או בחוץ?

להציג בגלריה זה כיף. גלריה טובה שנותנת לך להציג את העבודה כמו שצריך ומוכרת אותך היא אופציה טובה להציג, אבל לפי החינוך באקדמיה לאמנות אם אתה לא מציג -ב5-6 גלריות החשובות בתל אביב – עוד לא הצלחת. לאחרונה נכנס לסטודיו שלי אספן שאני מעריך את דעתו וראה את הפסל שהתכוונתי להשתיל בנוף. הוא אמר לי: "זה פסל מקסים, לא חבל עליו"?.

קיימת גזענות כלפי חללי אמנות. זו תפיסה שנובעת מפחד, סוג של אגרופוביה, פחד להיראות מהרבה כיוונים והרבה סוגי מבטים. המניע שלי להציג בחוץ הוא הרבה יותר ילדותי מהתוצאה: אני עושה דברים יפים ואני רוצה שיראו אותם. אחר-כך אנשים שואלים על פוליטיקה, מרחב עירוני ואם קראתי את פוקו. אז כן, פוקו מעניין אותי, אבל לא בגלל זה עשיתי את העבודות.

- פסל בצומת הוא עץ נופל ביער שאף אחד לא שומע?

פעולה שאתה עושה בזווית מדוייקת ושקטה תגיע לכל מי שצריך לשמוע אותה. גורדייף (מיסטיקן והוגה "הדרך הרביעית"- מ.ו) אמר פעם שיש שיטות שנועדו למיליוני אנשים ויש שיטות שנועדו לעשרים אנשים. זה לא עניין של פרסום. קיבלתי הרבה יותר תגובות לפסלים שהשתלתי בחוץ מאשר לתערוכות שהצגתי בגלריות ומוזיאונים.

חבר של אחותי עובד כמדריך נוער בקרית שלום. הוא היה אצלי בבית וראה הזמנה לפסל שהשתלתי במחלף השריון כחלק מתערוכה שאצרה מעין שלף, והופתע מאוד לגלות שהפסל שלי. הוא סיפר לי שהנערים לקחו אותו למחלף וביקשו ממנו להסביר איך זה קרה. זה עשה לי את היום. אני יודע שאנשים רואים את זה. זה נכנס להם לתת מודע כמו ההבזקים בתפוז המכני.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    1
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully