בשעה 23:30 בדיוק, לא שניה פחות ולא דקה יותר, הצייר שי קון מצלצל בסקייפ מניו יורק. התזמון שלו מדויק ורציני, כפי שמתבקש מעבודתו בין אם מדובר בציוריו, בין אם ביחס שלו כלפי עיסוקו. "אני אוהב סדר ואני עובד קשה, זה חלק מהחיים פה בניו יורק," הוא מסביר בשיחה עם וואלה! תרבות לרגל תערוכתו החדשה, "אוברקאסט", בגלריה חזי כהן בתל אביב. "אני לא שותה ולא מעשן, לא הולך למסיבות וכמעט שלא יוצא. אני נמנע מהקטע של הסקס והסמים, של מעורבות חברתית ומינגלינג, של ללכת למקומות הנכונים. פשוט עובד 12 שעות ביום: מתעורר כל בוקר ב-7:00, הולך לסטודיו ב-8:00, מסיים ב-20:00 ואז אולי הולך לראות אמנים אחרים. כולם יודעים שאני כמעט שלא עושה כלום, שאני טוטאלי. כל מה שאני מכיר מאז שאני ילד זה לצייר, ובזה אני עובד".
מבט ראשון בציוריו של קון אינו מסגיר את שורשיו הישראלים. כבן לשני ציירי נוף מקומיים, הדי וזאב קון, הוא בחר דווקא לצייר נופים היפר-ריאליסטיים, אוטופיים, לעתים עתידניים, המושפעים בעיקר מסגנון ציירי נהר ההדסון האמריקאיים ציירים שהושפעו מהרומנטיקה הגרמנית, מהנרטיב המרכזי של החיים מעבר לרצועת הס?פ?ר ומהחיפוש המערבי אחר אופקים חדשים. עבודותיו המוכרות הן פוליטיות באופיין: נבואיות ומרמזות על עתיד אפוקליפטי, מבחינה אנושית ומבחינה אקולוגית (לווייתנים שוחים באגם קטן מדי לגודלם, כאילו נגמרו מקורות המים, ערימות של זבל פזורות במרכז נוף פסטורלי, עובדים זרים מסתננים ועוד).
לא פלא, אם כן, שאחרי ארבע שנים של לימודי אמנות בבצלאל, קון הבין שעליו לחפש בעצמו אופקים חדשים ועבר ללמוד בגולדסמית' שבלונדון, ושנתיים לאחר מכן, בעקבות נישואיו לבתם של גלריסטים אמריקאיים יהודיים, עבר לניו יורק. "הגעתי לפה די צועני", הוא מתאר ומספר שלאחר עבודה מאומצת, הן בצד העסקי (לבקר בגרליות, בפתיחות של אמנים אחרים, ללכת לשיחות פתוחות עם אמנים) והן בצד המעשי (ציור), הוא סופסוף הצליח להכיר את האנשים שאפשרו לו להציג את עבודותיו. "הרי בסופו של דבר הדבר הכי חשוב בלימודים בבתי ספר לאמנות זה הקשרים", הוא מצהיר ומסגיר פן נוסף בגישתו הישירה ונטולת האשליות למקצוע.
כעת, לרגל תערוכתו בישראל, בה מוצגות עבודות חדשות ששונות מסגנונו המוכר, מגלה קון כי אף פעם לא השתלב בנוף האמנות הישראלי, בטח שלא בתחום ציורי הנוף, ותוהה מדוע הציור הישראלי אינו מתקדם ומתפתח באותו קצב של אמני הווידיאו המקומיים, שזכו לתשומת ליבם של אספני האמנות הגדולים בעולם. "אולי כי לציור עדיין יש גבולות, שלא כמו וידיאו, והציור הישראלי לא הצליח לפרוץ את מה שנעשה בעבר ובמקומות אחרים", הוא עונה לעצמו.
אבל קון בחר לעזוב לא רק בגלל שהציור בארץ "לא מתקדם" אלא פשוט כי הציורים שלו מראש פנו לקהל אחר. "תמיד נמשכתי לציורי 'תחנה מרכזית'", הוא אומר, "ציורים של 'עשה זאת בעצמך'. אהבתי את הקטע החובבני, או לפחות ציורים שנראים חובבניים אבל הם הדוקים. לצד זה, נמשכתי גם לדמיות ומשחקי מחשב ולציורי נוף אוטופיים, ואהבתי את הזיעה של הדיוק בציור, את הסיזיפיות. בארץ, ציורי נוף פחות לגיטימיים. מעדיפים עבודות מונוכרומאטיות ולכל היותר ציורי נוף מקומיים, ואילו אני תמיד אהבתי נופים גלותיים ואזוטריים, את הדברים שהסבתות הביאו מאירופה ושנמכרו בשווקי עתיקות. לכן אני גם נחשב צייר אזוטרי".
ואכן, אחרי תערוכה אחת בגלריית טבי דרזנר ו"תגובות מוזרות, כאילו באתי מהחלל החיצון", קון התמקד בשוק האמריקאי והרבה להציג ברחבי היבשת, באירופה ולאחרונה גם באסיה. אלא שבזמן האחרון, הוא מצא את עצמו מתעסק לראשונה בחומרים אחרים, חומרים מן בית השאובים מנוף ילדותו, והבין שהמטרה היא להציג אותם, שוב, בבית.
"התערוכה אצל חזי הרבה יותר אישית", הוא מודה. "לקחתי על עצמי פרויקט אחר. לא רציתי לשעמם את עצמי ורציתי לקחת דגימה ולהתערטל איתה טיפה. חשבתי על המקורות שלי, על הבית ועל דברים יותר בסיסיים שעניינו אותי. יש פה פחות ציטטות מתולדות האמנות ויותר מראות שאני חי איתם, משחקים של עיוורון וחשיפה, דברים שאני זוכר מהחיים שלי בארץ, מהבית, מרגעים מסוימים. אני מאד נוטה להיצמד לרגעים יותר פיוטיים, להשהיה. אני ידוע בעבודות שבאות מהראש, אני עושה אמנות על אמנות. אבל פה הדברים יותר עירומים וחשופים ובאים ממקום הרבה יותר רגשי".
התערוכה מחולקת בין שתי קומות הגלריה, כאשר בקומה העליונה הפוקוס הוא על מסע במכונית נוסעת החולפת על פני נוף: הצבע של הציורים לאט לאט מתנדף ולבסוף נותרים עם עבודות בשחור לבן. אותן עבודות מוצגות בקומה התחתונה, שחושפות את "הרגעים של אחרי", בהם הצבע כבר נעלם ונותרים רק שרידים ופרגמנטים.
"בעבודות הקודמות היה יותר התחלה, אמצע וסוף, ופה הסיפור נעלם ואני מנסה להעביר תחושה של מקום, של מצב, של מוד מסוים", מתאר קון את ההבדל הניכר בין שתי הקומות ומסביר כי "זה לא רק גילוי חיצוני, אלא גם גילוי פנימי, סוג של יומן חזותי שאני מרגיש שבוי בו, זיכרונות שעשויים מחומרי ילדות. בעבודות קודמות שלי, שילוב האלמנטים היה יותר קומפוזיציונלי, כזה שאפשר לי להשאיל אלמנטים וטכניקות ממספר מקומות. זה היה יותר in your face ואילו עכשיו אני מנסה לעבוד על הסתרה, על העבר, על ההסתרה שבאה מהבית ודברים שחלחלו דרך אבי".
"גדלתי בסביבה בה או שהזמן עצר מלכת או שדברים חיצוניים נעצרו או עמדו במקום והתפוררו", ממשיך קון ומספק. "זו היתה התקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה ואין ספק שזה השפיע על נושאי העבודות שלי, בעבר ובהווה. אבל בעבודות החדשות אני מרגיש שאני אומר את אותם דברים, רק שהפעם אני לוחש אותם. הפאנץ' ליין הוא פחות מובן מאליו. הפעם אני לא מספר את הסיפור אלא מאפשר לצופים להתחבר לרגעים תלושים".
"הריחוק שלי מהבית גם מאפשר את העבודה הזו מהזיכרון," הוא מגלה ובעצם מונה עוד סיבה לגלות שלו. "אני חושב שבסופו של דבר אפשר לעשות אמנות בארץ, אבל רק אחרי שעמלת פה (בניו יורק ד.ז.), בסולם המדרגות הזה, וכהגעת לסוג של מי מנוחות".