הפילוסוף הצרפתי ברנאר אנרי לוי, הידוע בכינויו BHL ונחשב לאחד האינטלקטואלים המובילים בצרפת, פרסם לפני שנתיים ספר בשם, "Left in dark times: A stand against the new barbarism". הספר הוקדש למפח הנפש שחש, כפי שהוא כינה זאת, אל מול היעלמותם של האידיאלים הפוליטיים של השמאל והחלפתם בברבריזם, או הגדרת עצמך על דרך השלילה של האחר שמולך: למשל הגדרת השמאל את עצמו כלא קפיטליסטי, לא אמריקאי, לא פשיסטי ולא קולוניאליסטי.
את השימוש במושג "ברבריות" הוא שאב מהאטימולוגיה של המילה, מימי יוון העתיקה, מילה שנולדה יחד עם הרעיון של המדינה ושל החוק האזרחי. כך כל מי שלא דיבר יוונית היה ברברי, והיוונים היו ההיפך מזה, הם היו מתורבתים. אותו רעיון של "אחר" הצמיח איתו גם פחד מהבגידה, מהתקיפה של האדם המדבר את השפה הלא מובנת, ומהחורבן שעשוי לבוא.
אלמנט הבגידה, כמו גם מושג הברבריות, עומדים במובהק בלב הקו האוצרותי של שמנחה את האוצרות נעמי אביב ונועם סגל שעומדות מאחרורי "ניאו ברבריזם", התערוכה הראשונה בחלל התצוגה החדש והציבורי רוטשילד 69 בתל אביב. עבודות וידיאו של 15 אמנים ישראלים מוקרנות בחלל הרעוע של הבניין היפיפה לשימור. מבט מעלה לעבר הגג החשוף מזכיר את האפשרות כי הלבנים העתיקות עשויות לבגוד גם הן ולקרוס עליך בכל רגע.
"אפשר לשים את האצבע על מגמה אמנותית חדשה בהקשר של האמנות הישראלית בכלל לא רק בוידיאו: אמנות בסימן בגידה," אומרת אביב בשיחה עם וואלה! תרבות לקראת פתיחת התערוכה. "הזרם הניאו ברבריסטי שואב את ההיגיון שלו מהמשמעות האטימולוגית. אפשר להגיד שדבר אחד לא השתנה ביחס למושג: הוא תמיד היה פונקציה של תרבות ואי אפשר היה לדבר עליו שלא בהקשר של מוסד המדינה ומוסד החוק. אך מכיוון שאנחנו חיים בתקופה הפוסט מודרנית שהקימה בעולם מחלקות ללימודים רב תרבותיים, שהשיגו הישג מהפכני אם הגענו לנקודה שאף אחד מאיתנו לא יכול להגיד 'הם ברברים'. מהרגע שהבנו שברבריות היא פיגורה של תרבות, אז כל מה שנותר לנו זה לחשוד בתרבות".
"מה שקורה בעבודות זה שכולם לוקחים את המניירות המקובלות של המדיה המצולמת, ומעוותים אותן או מרוקנים אותן מתוכן," מסבירה סגל. "אין לוגיקה בשום דבר, ואלמנט הבגידה נמצא הן בתוכן של העבודות והן בהצבתן בחלל הפורמט עצמו קורס."
צמד האוצרות, שחברו יחד במיוחד כדי לפתח את תיאוריה משותפת של ניאו ברבריזם, מדברות על הפורמטים המוכרים - טלוויזיה, פרסומות, סרטי תדמית, מופעי סטנד אפ ועוד - כחלק מהדוגמאות לאותן מטריצות תרבותיות שהפכו את התוכן של מה שנראה למיותר. אלא שזה דבר שאי אפשר להגיד על התערוכה שאצרו, כיוון שהתוכן בה הוא זה שמסמן את הפורמט ולא ההיפך. כבר עם הכניסה לחלל הקולות של העבודות מתכתבות זו עם זו, מפריעות זו לזו: החל בקולות של הקאות בעבודה של גלעד רטמן "שלח את עמי", בה רואים אנשים מקיאים בסיטואציות שונות הלוך וחזור; דרך הוידיאו של רותי סלע "Nothing to Lose Mooning "עם קולות השירה של האיש השיכור והוולגרי; ועד העבודה של ליאור שביל "כושר בוצ'ר" בה מכות סכין הקצבים בגופה המבותרת של הקצב הכשר מכריחות את הצופה לצפות בתוכן, גם אם הוא אינו נעים.
"ברגע שאנחנו מדברות על הפורמטים המזו'רים, אנחנו מדברות על הסטנדרטים של פורמטים שכבשו את הטלוויזיה והקולנוע, כאלה שאסור להם לחרוג מהפורמט ולהשקיע בתוכן. הפורמט הוא התוכן והתוכן הוא הפורמט," מסבירה אביב. "ישנו ניסיון לדעת מהו המכנה המשותף, וזה רע לדעתי. אני לא מאמינה שיש 'מסעודה משדרות'. ב'ניו ברבריזם' העבודות מנסות לרוקן את הפורמטים המלאים מתוכנם, ולחשוף את הבגידה שבהם".
"העבודות בתערוכה עושות מהלך הדומה לאמנות הלחימה ג'יוג'יטסו," מספרת סגל, ומזכירה את המושג התיאורטי של אלה שוחט מדיה ג'יוג'יטסו. "באמנות הלחימה אתה מונחה להשתמש באנרגיה של היריב ולתעל אותה כנגד עצמו. אתה לא אמור להוציא כוח, אלא להשתמש בכוח שלו כנגד עצמו".
ומכאן נובעת הבגידה של המעשה האמנותי. כך לדוגמא, רועי רוזן, בעבודה "צחוקים", עושה שימוש בפורמט של מופע סטנד אפ, ומראה כיצד הוא קורס לתוך עצמו דווקא בגלל תוכן הבדיחות. אם המופע היה ללא קול, זה היה נראה בדיוק כמו כל הלייט נייטס המוכרים - להקה, סטנדאפיסטית (חני פירסטנברג הנקראת רוזי רוזן כרמז לסרקאזם) שעושה את כל התנועות הנכונות בזמן שהיא מספרת את הבדיחות, וקהל שבא מוכן לצחוק. רק שהבדיחות אינן מצחיקות. למעשה, הן מעוררות אי נחת ועם הזמן הקהל מתחיל להזיע, כאילו דוחה את התוכן מתוכו.
כך גם בעבודה של שרון בלבן, "שלאגפיקס," בה רואים נשר יונק ממה שנדמה כשד או בטן הריונית, ממש כמו בסרט תיעודי של נשיונל ג'יאוגרפיק, לצד שני מסכים בו רואים קצפת נשפכת החוצה בשובל סמיך, מגרה ומרתיע, לפני שהנשר לפתע תוקף גופה לא מזוהה, מושך בשכבות העור כדי להגיע לבשר הנא.
עוד בתערוכה, "כושר בוצ'ר", העבודה של ליאור שביל שהוזכרה לעיל, בה - כמו בכתבת פרופיל בחדשות השבת - מתועד סיפורו של יהודי ישראלי שעובר לארצות הברית ומוצא בה את מה שמביא לו אושר אמיתי: ביתור גופות תןך שמירה על חוקי הכשרות.
"דלז וגואטרי מסבירים את הבגידה של קפקא בשימוש שלו בשפה של הכובש - גרמנית. השימוש הרהוט בשפה של הכובש מכילה סימנים של בגידה וערעור במעמדו של הכובש. הם מדברים על קפקא והספרות המינורית שנובעת מהנקודה של היעדר מוצא. כשהם ממליצים על השיטה הקפקאית של ניגוח השפה השלטת או הכוח השולט, פירוש הדבר לזוז מהמקום שאתה נמצא בו, למצוא מוצא, לחפש נקודת מילוט, וזה דורש התחפרות בשפה השלטת. כשאתה מתחפר שם אתה מוצא חור במחילה ונפרצים פתחים. וגם חשוב לשמור על תדר של הומור. הרי לפי דלז וגואטרי, רק באמצעות הקומי אתה מצליח להילחם בחוק. הברבריות של אז היא אותה ברבריות של היום, רק למדנו לעדן ולהסוות את הברבריות בתוכנו. העולם אלים כי בני אדם הם אלימים מאז ומתמיד. הברבריות זהו שיח של פרנויה שלא השתנה. עד היום אנשים מפחדים מהאחר," מסבירה אביב.
"השפה של התקשורת החזותית היא הגרמנית של קפקא", סגל מוסיפה. "באמצעותה מבצעים את הבגידה. זה ניכר בפרסומות, פופ-אפים במחשב, כתבות פרופיל, בחדשות, ועוד. הבגידה היא לאו דווקא מודעת, אבל הגוף מגיב."
לדברי האוצרות, התערוכה - כמו הבניין בו היא מוצגת, בניין לשימור, מתפורר, המבליט את הצורה שלו, את הפורמט ואת התוכן המתרוקן - גם היא בוגדת בעצמה בכך שהיא לא מאפשרת צפייה שקטה ורגועה בעבודה אחת. בנוסף, העבודות מתוזמנות בקקופוניה: רגע אחד העבודה מופיעה על הקיר, ורגע אחרי היא איננה, בלי הסבר, בוגדת בתפקידה להופיע בפני הצופה.
"הנושא של שיח בגידה שהתערוכה מפתחת ומקיימת קיבל בהירות גדולה מאז שפרץ לרחוב הישראלי שיח הנאמנות", מדגישה אביב. "ידענו שאנחנו רוצות לעבוד עם המתכונת המינורית, וידענו שאנחנו מדברות על בגידה, אבל רק כנגד חוק הנאמנות היה ברור שאם יש משהו שאנחנו צריכות להדגיש זה עד כמה שיח הבגידה נשמע אלים. אנו לא מרחיקות מעבר לכינונה של תרבות ברגע של הרג האב הקדמון אותו חוק שאתה חייב לבגוד בו כמעט כדי לשרוד אבל רק כשאתה בוגד בתבנית אב, כמו שפרויד מסביר בספרו 'טוטם וטאבו', נוצרת תרבות."