הצייר והפסל המוערך משה גרשוני הלך הבוקר לעולמו והוא בן 80. גרשוני ביקש בצוואתו שלא לקיים לו הלוויה ולשרוף את גופתו. בשנת 2003 זכה בפרס ישראל לציור, אולם בסופו של דבר שללה שרת החינוך דאז לימור לבנת את הפרס ממנו בנימוק שלפיו סירב להתייצב לטקס קבלת הפרס וללחוץ את ידי היושבים על הבמה. על החלטת לבנת אמר אז גרשוני: "ההחלטה מצביעה על סממני שלטון טוטליטרי".
גרשוני נולד ב-1936 להורים יוצאי פולין, אגרונום ושחקנית תאטרון. ילדותו עברה בצל השואה ולבקשת סבו קיבל חינוך דתי, אף שאורח חייה של משפחתו היה חילוני. לאחר מותו הפתאומי של אביו, פנה לעסוק באמנות. בשנת 1972 החל ללמד באקדמיה לאמנות בצלאל ולימים היה בה למורה בעל השפעה ועודד שיח אמנותי פוליטי בין תלמידיו. בעברו לימד במדרשה למורים לאמנות בבית ברל.
בשנת 2013 קיבל תואר דוקטור לשם כבוד מטעם האוניברסיטה העברית. נשיא האוניברסיטה העברית מסר אז: "משה גרשוני, מעמודי התווך של האמנות הישראלית, הוא אמן מוערך, נועז ומקורי שתרם תרומה של ממש לצלמה המוסרי והאסתטי של התרבות בישראל. עבודתו היא ביטוי לרגישות יוצאת דופן למכאובי החברה ולהבנה אינטלקטואלית מעמיקה בדרכו של אמן במהלכי החיים".
האוצרת שרה ברייטברג-סמל סיפרה בריאיון לוואלה! תרבות בשנת 2010: "גרשוני לא נרתע מנושאים גדולים שמודרניזם נרתע מהם, נושאים שמשותפים לאמנות ולחברה. הוא העז לדבר על המאה ה-20 דרך מה שקרה ליהודים באירופה, והוא עשה את זה בתקופה שבאירופה כבר ניסו לשכוח. הוא מצליח לדבר על הדברים הקשים והמכוערים דרך יכולתו הרגישה והגאונית לכופף את השפה כדי שתתאים למה שהוא רוצה להגיד. הוא משנה את השפה לטובתו, ולצד המינימליזם שלו, לצד הפשטות של החומר, יוצאים החוצה משורר ונשמה מוסרית וחזקה. בעבודה של גרשוני יש צדדים פיוטיים, מוזיקליים. המקורות כל כך מגוונים והשאיפות אמנם סותרות, אבל הוא אמן שהיה ויש על מה לטרוח בשבילו."
"במושגיות יש דבר של ליצור אקט, והרבה מהעבודות שלו עמלו על הניסיון להמציא אקט, לעשות איזו פעולה, והאפקט הוא מה שנגזר מהפעולה הזו", היא מבהירה. "הוא אמן רבגוני, לא במובן של שרירותיות, אלא נוצר בו כורח ליצור שמתוכו הוא פועל. הוא לא היה אמן של סגנון חתימה כמו רפי לביא או משה קופפרמן, אלא הצליח להמציא את עצמו מחדש בכל פעם, ולהישאר תמיד מעניין, ואני חושבת שזה בגלל שהוא קודם כל אמן מושגי. העמדנו אותו כאחד האמנים הגדולים - אם לא הגדול ביותר - שעבר פה".
נעמי גבעון סיפרה לוואלה תרבות: "אני יכולה לומר שהוא האדם שקבע את מהלך חיי, במובן הקשר שלי עם אמנות. הוא בעצם הוויתו והיחס שלו לאמנות שלו ולאמנות שלו לאחרים הוא קבע את כל המעורבות שלי לאמנות. מעצם קיומו ומעצם המושגים שהוא השריש. הטיפול שלו בדה מיסטיפקציה של סמלים היא מה שגרמה לזה שהוא יהיה בעינינו האמן הלאומי. המורשת הזאת תמשיך. המורשת שלו היא עצומה. במיוחד היום, במצבים כאלה עם שאלות אידאולוגיות כבדות".
מה לדעתך ייחד אותו כאומן?
"מקוריות ונועזות ורוח בלתי מתפשרת. קריאת המפה התרבותית, החידוש, האוורור של מיתוסים שהוא תלה אותם על חבל בחצר.הוא לא מצייר כבר כמה שנים, היה לו פרקינסון. אבל הוא אתמול עוד ראה סרט מהאוזן השלישית בערב. אחרי זה קרתה לו קריסת מערכות".
