נטלי צבילינגר

איזו מוזיקה שמעת בזמן שעבדת על התערוכה?

כשאני עובדת אני לא שומעת מוזיקה. העבודה שלי היא התיעוד של חיי ולכן אני שומעת רק את הקליק של המצלמה. זו המוזיקה שלי, מכיוון שאני לא עובדת בסטודיו. המוזיקה שאני אוהבת ושומעת מקבילה לחלוטין לעבודות שלי, והמקבילה המוזיקלית לעבודות היא מוזיקת האלקטרוניקה לכל סוגיה; בעיקר הרכבים כמו MUM, סיגור רוס או Styrofoam. אני רואה את העבודה שלי כאקספרימנטלית וחלומית ולכן האלקטרוניקה משתלבת בה היטב. מצד שני, לכל אחד יש אסוציאציות משלו. יכול להיות שמישהו אחר יאמר שהמוזיקה בעבודה שלי לקוחה מתוך סרט אימה.

מה יותר מזין אותך - טלוויזיה, ספר או סרט?

אני ניזונה מהרחוב, מהחיים סביבי; מהליכה ממקום אחד לשני. אני מסתובבת הרבה בעולם וזה מה שמכניס לי כוח למצברים. אני כמעט ולא קוראת ספרים, שונאת ספרים. אני לא מסוגלת לקרוא, אני שוכחת אחרי כמה שורות מה קראתי ולא מצליחה להתפקס על המילים. אני לא מסתדרת עם מילים באופן כללי. אם אני קוראת, אז רק באנגלית.

יש שלושה במאים שהם גאונים בעיניי ומשפיעים עליי מאוד. דיוויד פינצ'ר, שביים את "מועדון קרב"; כריס מרקר, שביים את "Sans Soleil" - שהיה מקור ההשראה ל-"12 קופים" ומירנדה ג'ולי, אמנית הווידאו שיצרה את "אני, אתה וכל השאר".

מרקר מצליח להתרחק מהמיינסטרים ולהעביר סיפור דרך רגש ולא דרך הקווים המתוכננים של הקולנוע. הוא ייסע בעולם עם 16 מ"מ ועם מכשיר הקלטה ויצליח ליצור שעה וחצי של סרט שאי אפשר להתעלם ממנו. אני עובדת בדרך דומה. הדברים שאני עושה הם לא מתוכננים, אני משתמשת רק בתאורה קיימת, עובדת לבד ולא רוצה להיות תלויה בטכנולוגיה. העבודה שלי מאוד בסיסית ולא מתחברת לעשייה המודרנית הנוכחית. כשאני עובדת על קליפ יהיה לי לוקיישן, רעיון ובחורה, בלי סטורי-בורד או עבודת צוות.

את הסיפורים של מירנדה ג'ולי הייתי קוראת בשמחה. בשנת 2001 היא יצרה את הסרט "Center of the World", בבימויו של ווין ואנג. הסרט התבסס בחלקו על חייה והיה אחד הראשונים שצולמו במצלמה דיגיטלית. הסרטים והסיפורים שלה מזינים אותי בכל פעם מחדש.

מה היית משנה ברחוב מגוריך?

אני גרה ברחוב בן אביגדור. הייתי רוצה שיפסיקו לחסום אותי בחניה ושאנשים יפסיקו לחנות בחניות של אחרים. בכלל, אהבתי את הרחוב יותר לפני שפתחו בו מועדונים. עכשיו יש רעש בסופי שבוע וכל הזמן יורקים וזורקים לי בקבוקים ליד הבית.

למי היית מכניסה מכות?

בעקרון, אני לא מרביצה. מצד שני, אפשר לומר שביום נתון אני נתקלת לפחות בעשרה אנשים שמעצבנים אותי. לאורך היום אני יכולה לשחוט ולהכניס בכיף לקופסא כמה אנשים - אבל כל זה קורה רק בתוך הראש שלי.

מה ההתמכרות שלך?

צילום. אני מצלמת מעל 15 שנה, אבל האובססיביות התחילה בשנת 98', כשגיליתי את מצלמות הלומו. אני לא מסוגלת לעזוב את המצלמה. לפעמים אני לוקחת יום חופש. אני מתעדת כל דבר שקורה לי בחיים ואם פספסתי משהו, אני נכנסת לדיכאון. זו התמכרות, אבל נראה לי שדווקא די בריאה.

את מי היית מזמינה לדרינק על חשבונך?

אני מזמינה כל הזמן אנשים לדרינק, אבל יש שניים שמגיע להם יותר מכולם - רחל Free-Air ואסי בן סימון. בלעדיהם לא הייתי עוברת את החודש האחרון. שניהם עזרו לי ליצור קיר ב"אקמן" במשך עשר שעות וביום ראשון האחרון הם עזרו לי להקים את התערוכה בגלריה במשך 12 שעות. הם עמדו לצדי לכל אורך הדרך.

מי היית רוצה שיראה את התערוכה שלך, חי או מת?

האמת היא שאני רוצה שכולם יראו את התערוכה, מילדים ועד לאנשים שלא סובלים צילום ולא מבינים אותו. אין לי קהל יעד. כמה שיותר אנשים.

איזה מכשיר חשמלי מפחיד אותך?

כל המכשירים. אני טכנופובית ותמיד הייתי. אני עדיין עובדת עם פילם ו-16 מ"מ ולא עם מצלמה דיגיטלית, אני עורכת סרטים עם נייר הדבקה ומספריים. אני צריכה להרגיש ולראות את הדברים סביבי, מבלי להזדקק לחשמל. אם לומר זאת בקצרה - Digital sucks.

אם נגעתם אי פעם במצלמת לומו, סביר להניח שלקחתם חלק פעיל בחזון של נטלי צבילינגר (32), הנביאה המקומית של מצלמת הריגול הסובייטית. הלומו הפכה לאחד מסימני ההיכר של צבילינגר ואופייה הטכני הייחודי של המצלמה מונצח בפרויקטים השונים שערכה בשנים האחרונות.

צבילינגר לא מניחה לסרטי הצילום שלה לנשום בשקט. היא מטפלת בהם, מטביעה אותם, מחניקה אותם בחומרים כימיים, מצלמת עליהם שוב ושוב רודפת ללא סוף אחרי צבעוניות יוצאת דופן; של חלומות מרוחקים, כמעט סיוטיים. היא מחפשת את הספונטניות, הרגש, קוראת בדרכה לשיבה לעולם אנלוגי.

בשנתיים וחצי האחרונות חרשה חצי עולם יחד עם המצלמות. בכל פעם שהכניסה סרט למצלמה היא ידעה מראש רק שני דברים - שתיצור פורטרט חזיתי ופרופילים של עצמה, ושלתוצאה הסופית יקראו Mugshot. "כשראיתי את לבסוף כל הצילומים החלה להתגבש לי העבודה", היא מציינת, "כשיצאתי לדרך ידעתי רק מהו הבסיס".

צבילינגר הפקירה את הסרט לחשיפה כפולה, משולשת, מרובעת - מכל הבא ליד. חשיפות אלה הופכות את התוצאה הסופית למרקם לא צפוי של צבע וצורות. כשהביטה בתצלומים החלו להתגבש בה שאלות של התמודדות עם שאלת האשמה, המתלווה לדידה באופן אינהרנטי להוויה הישראלית-יהודית. צבילינגר תיעדה את עצמה כאחרונת גיבורי המערב הפרוע, אחת מפורעי החוק, מהמנודים.

"Mugshot" היא תערוכת היחיד השנייה שלה ב"טל אסתר" בפרט והשישית שלה בכלל. צבילינגר החלה את דרכה בלימודי קולנוע ב-School of visual arts בניו יורק ומאז היא נודדת לה בעולם, משתתפת בתערוכות קבוצתיות ופרויקטים ויזואליים ויוצרת עבודות סטילס ווידאו בטאץ' המגורען, הפרוע והייחודי שלה.

ב-Lomo Compact Automat, תערוכת היחיד הראשונה שלה ב"טל אסתר", היא עטפה את קירות הגלריה בעשרות תמונות שיצרה בעזרת הלומו. גם הפעם היא מתכננת לצאת כנגד עקרונות התלייה המקובלים בגלריות ובמוזיאונים ברחבי העולם. "אני מנסה ליצור מעין תחושת סאדו-מאזו באופן תליית העבודות. צורת התלייה היא חלק ממה שאני מנסה לומר - אם אני אשמה, אז בואו ותענישו אותי".
היו אתם חבר המושבעים – פתיחת התערוכה ביום ה', 8.9, בשעה 20:00.