החיים בלופ 58: סינמה טכנו

לעמוד הקאסט
ל"פופ לוק", אחיו של "החיים בלופ"
דברו על "החיים בלופ" בפייסבוק שלנו

לא על הקטמין לבדו יחיה הבליין, יש גם קולטורה. לכן, את השבוע הזה נקדיש דווקא לא לטרקים חדשים או לזיהוי מגמה, כי אם להרחבת אופקים הכרחית לכל מי שאוהב את הרחבה – קבלו עשרה סרטי תעודה שכל בליין צריך להכיר.

בראשית היה ג'אק, ולג'אק גרוב. רבים ניסו ועדיין מנסים והכל כמו הד חיוור. " Pumped Up The Volume" היה וכנראה לעד יישאר הפרויקט הדוקומנטרי הגדול, המושקע והמוצלח ביותר שסיפר את סיפורה של המוזיקה אלקטרונית מימי הוללות הדיסקו של ניו-יורק עד כניסת דאפט פאנק למצעד הפזמונים. כסרט המהווה 'מורה נבוכים' אולטימטיבי, הסוקר אינספור מעשיות פאר מפיהם של אלה שהיו שם ועשו זאת באמת, מדהים לגלות כיצד ברבות השנים רגעי התיעוד של המספרים בסדרה, הפכו לחשובים ואמיתיים יותר מהסיפורים שהם מספרים בו בעצמם. שעתיים ורבע וגם אתם תדעו את כל מה ומי שצריך לדעת על ההיסטוריה של הטכנו וההאוס.

אם יש נקודת זכות אחת שאפשר לזקוף לסרט של לארה לי, הרי זה ההקשר הרחב והאמיץ שנעשה בו, מהקראוטרוק של קאן לקרחנה של קרל קוקס. אבל מעבר לרשימת אורחים מגוונת ועשירה, מדובר בסרט ארוך, תובעני וחסר אמירה גדולה. ריבוי המשתתפים המוגזם בו, מרוברט מוג עד פרנקי בונס, מונע ממנו לערוך הקשר קוהרנטי בין הדברים ועל כך קצת חבל. ובכל זאת, לצד כל ראש מדבר בטון מפוהק, ניתן למצוא גם כמה וכמה מרגעי התיעוד הקנוניים ביותר שתזכו לראות בתחום. במקום הראשון, כמובן, הראיון של פיוצ'ר סאונד אוף לונדון דרך מסך מחשב, בימים שלפני אינטרנט מהיר או סקייפ. לא סרט חובה, אבל שווה את המאמץ.

מהמטוס הפרטי ללימוזינה ועד המדיסון סקוור גרדן – ברוכים הבאים למסע ההוללות הנוצץ של הסווידיש האוס מאפיה. באנגלית קלוקלת, וולגריות של כוכבי רוק והמון שוטים מסנוורים ממסע ההופעות האחרון שלהם כ"להקה", "Take One" נראה כמו פארודיה יותר מאשר סרט דוקומנטרי. אבל זה גם בדיוק סוד הקסם שלו: היכן שסרטים העוקבים אחר טייסטו וארמין ואן ביורן כשלו, שלישיית החוליגנים משטוקהולם הצליחה. חליפת הנצנצים המצועצעת שתאגיד וירג'ין תפר להם מתאימה באופן מושלם. שעה של פולחן אישיות מוגזם הרבה יותר מאשר סרט מוזיקה חשוב, ועדיין – זהו התיאור הכי מדויק לצורה בה מוזיקה אלקטרונית משווקת לאמריקה הלבנה.

אלוהים, על פי כל אמונה ודת, הוא ישות עליונה שבראה את העולם, ועל פי חלקן גם מנהיגה אותו. אך מהותו ועצם קיומו שנויים במחלוקת – בהכרח. לאלוהים שלנו קוראים לארי לאבן. לאבן הוא הדמות המזוהה יותר מכל עם פרדייס גראג', המועדון שהכתיב לראשונה את התורה כולה: עקרונות ההדוניזם ופלח השוק המיועד, האסתטיקה העיצובית, חשיבותה של מערכת סאונד ומעל לכל גם מעמד האלוהות של הדי.ג'יי. אין ספק בכלל שעל לאבן או שמעו וממנו הושפעו הרבה יותר אנשים מכמות הנוכחים שאפשר היה להכיל במועדון שלו, שהיה ללא כל צל של ספק המשכן המיתולוגי מכולם לתרבות המועדונים בכל רחבי העולם. מסיבה זאת הוא גם נותר לעד כפסוק מן הכתובים שאין להטיל דופי בצדקתו האיתנה. כולנו מכירים אינספור מעשיות והגדות אודות דמותו הצבעונית של לאבן. רבות מהן מופיעות גם כאן בסרט הפולחן הזה. עבור אומת הדאנס, לארי לאבן הוא אלוהים. אבל גם הוא, בסופו של דבר, גמר בתור מותג.

בדיוק כמו בג'אז, גם בטכנו צרפתים יודעים על האמריקאים יותר מאשר הם על עצמם. זהו לא רק הסרט התיעודי הראשון למתוח קשר תרבותי בין דטרויט, ברלין ולונדון; הוא גם הראשון והיחידי להעניק הצצה נדירה לסנדקי הטכנו של דטרויט בצעירותם האידאליסטית. חואן אטקינס, קווין סנדרסון ודריק מאיי, נראים איש איש באולפנו הביתי בימי שיא פריחתם היצירתית. סצינת הראיון של דריק מיי בבית האופרה הנטוש ותיעוד שיחת הטלפון בה הוא מנסה לשכנע את מייק בנקס (אנדרגרונד רזיסטנס) להתראיין, הן ללא ספק צמד הרגעים הקולנועיים החשובים, האותנטיים והיפים ביותר שתיעדו את סצינת הטכנו של דטרויט.

ממש כמו שירות צבאי, בין אם נרצה בכך או לא, כל ישראלי נותן במהלך חייו גם צ'אנס לטראנס. הצפצופים, החפירות, המהירות המסחררת וההרמוניות האוריינטליות – אין דבר שמייצג ישראליות מדויק כמו הטראנס. סרטו של ישרי הלפרן הוא אמנם לא דוקו-מוזיקה, אבל נחשב לאחד המסמכים החשובים ביותר לתרבות הטראנס. דרך סיפורם של שלושה צעירים מן הקריות המארגנים מסיבות טבע, עם ישראל זכה לראשונה להכיר מונחי יסוד דוגמת "שאנטי", "טריפ", "חפירות" או "בלבלה". בניגוד לסרטים אחרים בנושא, "פצצות בדרך לסוף העולם" הצליח בכך שעורר שיח המאיר את פניה המורכבים של תרבות הנגד, הרבה לפני שהפכה לקוצנזוס.

נייט האריסון הוא אמן רב תחומי, חוקר תרבות ובעיקר חובב מוזיקה מושבע. אינסטלציית האודיו המופלאה שלו מ-2004 מספרת את סיפורה הבלתי יאומן של דגימת ה"אמן ברייק": לולאה בת שניות בודדות הלקוחה ממעבר תופים בתקליט Fאנק נשכח משנות ה-70 שהפכה לאבטיפוס עליו נשענו סגנונות ההיפ הופ, הדראם אנ' בייס, ג'אנגל, ברייק ביט ועוד שלל תתי-ז'אנרים נוספים. סמפול הוא אחד מהעקרונות הדומיננטיים ביותר ביצירת מוזיקה אלקטרונית ולמרות התחרות הקשה בין סרטים טובים לא פחות, המסקרים את התופעה, להאריסון מגיע קרדיט יותר גדול. בעידן של הפרעות קשב וגירויים מסחררים, בשביל ליצור קליפ סטטי בן 20 דקות שזוכה ל-5 מיליון צפיות צריך כישרון גדול באמת.

טוני פורדהאם הוא מנהלו האישי של אליל הדראם אנ' בייס אל.טי.ג'יי בוקם, והבעלים של חברת התקליטים העצמאית המשותפת לשניהם, Good Looking Records. במהלך טור ברחבי אנגליה שטוני והאמנים שלו עורכים, צצה עבורם הזדמנות עסקית של פעם בחיים. אומרים שסרט דוקומנטרי טוב תלוי בגיבורים שלו הרבה יותר מאשר בסיפור שהוא מספר, אבל כאן ניכר שילוב נדיר בין השניים: מסעם של בוקם ופורדהאם ממוסכי הרייב של בריקסטון עד למשרדי סוני שבטוקיו הוא אגדת סינדרלה נדירה. סרטו המשובח של רוברט דיוויס, שהופיע כפרק בסדרה "זמנים מודרניים", מעניק הצצה נדירה אל אחורי הקלעים של תעשיית המוזיקה האלקטרונית ומציג אותה בלי להתנצל, בדיוק כמו שהיא – נוראית.

זה לא מפתיע ש"סלייסז" אחראים על אחד מסרטי הדוקו החשובים והמוצלחים ביותר בתולדות המוזיקה האלקטרונית עד עכשיו. במקרה שלהם, כל גיליון חודשי מספק ראיון וידאו ערוך ביד אמן ובהשקעה שאין שני לה בתעשייה. הסרט היחידי עד כה המוצע באורך מלא, הוא "חיים שכאלה" על איש הפלסטיק - ריצ'י האוטין. מעבר להיותו אחד מהיוצרים האלקטרוניים החשובים בהיסטוריה, הראשון להוביל את המעבר מתקלוט אנלוגי לדיגיטלי, מדובר קודם כל באדם הרהוט ביותר בתעשיית הדאנס. סיפורו של הילד החנון והחיוור מקנדה שהעיז לחצות את הנהר הגובל בדטרויט - מן הערים המוסכנת ביותר בעולם, הצליח כנגד כל הסיכויים, לשנות את פני המוזיקה האלקטרונית לעד.

ב-2003 הכריז הגארדיאן על מותה של תרבות הדאנס. מועדונים גדולים פשטו רגל, חנויות תקליטים גססו, מגזינים נסגרו והמורל הכללי היה פאסימי להחריד. אבל לימים התברר שהעשור הנוכחי הביא איתו את בשורת שוק המוזיקה הדיגיטלי, מהפכות טכנולוגיות ששינו את פני התקלוט והיצירה ואת מפץ ה-EDM של ארה"ב. פרוייקט דוקומנטרי חדש ומושקע מאת טולרום, מנסה לסקר את כל התמורות הללו בעשור הנוכחי ועושה זאת בחן רב. בהנחייה כריזמטית להפליא של הבוס מארק נייט, עם מגוון רחב של דוברים - מסאב פוקוס עד טוד טרי, טולרום הפיקו פנינת חן המספרת את המובן מאליו לצד כמה תובנות נבונות ומפתיעות.