שני קליפים חדשים, ובעיקר חדשניים, של שני זמרים מאוד שונים, עלו בשבוע האחרון ברשת בהפרש של ימים בודדים. הראשון, הוידאו לשירו של אגדת הפולק, בוב דילן, "Like A Rolling Stone"; השני, ללהיט "Happy" של היוצר העכשווי, פארל וויליאמס, מתוך פס הקול לסרט "Despicable Me 2". שניהם משתמשים בטכנולוגיה ובמדיום האינטרנטי בצורה מוכרת אבל חדשה ומפיחים חיים חדשים ברעיון הקליפ הנושן.
את הווידאו לשירו של דילן, המבוסס על הטכנולוגיה של חברת אינטרלוד, אותה הקים יוני בלוך ב-2009, כנראה שלא יכולתם לפספס. גם ללא הנגיעה המקומית של הבמאי וניה הימן ("בקיצור", "ארץ נהדרת") והופעת האורח המפתיעה של דני קושמרו (מרכיבים שמגבירים ללא ספק את ההתעניינות הישראלית באופן אוטומטי), הוויראליות של "Like A Rolling Stone" המחודש היא כמעט בלתי נמנעת. אייקון פולק, שיר נצחי, טכנולוגיה מתקדמת, הופעות אורח של מפורסמים (דרו קרי, הראפר דני בראון וכו') בימוי איכותי ששומר על משחק מאופק ולא מגזימני - אלו הם החומרים שמהם עשויה אהבה ויראלית.
הרעיון המרכזי מאחורי הקליפ של של בוב דילן הוא של מסך טלוויזיה רגיל, אבל עם טוויסט -- כל ערוץ שתעבירו ב"טלוויזיה" הזאת יציג דמויות ששרות את מילות השיר בליפסינק אבל בעצם מתפקדות כחלק מעלילת הערוץ עצמו. כך למשל תוכלו לצפות בערוץ הבישול, ההיסטוריה, החדשות ושלל ערוצים נוספים המציגים וריאציה כזו או אחרת של שירת שפתיים לרקע השיר המקורי, כשדילן בעצמו מככב בערוץ משלו עם ביצוע לייב נושן לשירו שלו. כחלק מהמרכיב הטכנולוגי, מעבר הערוצים אינו פוגע ברצף השיר וערוצים נוספים צפויים להתווסף בזמן הקרוב. "במציאות, מעבר ערוצים הוא אקט מאוד פאסיבי", סיפר השבוע הימן למגזין "רולינג סטון" בראיון. "רצינו ליצור את (התהליך) כמשהו אקטיבי. גישה אינטראקטיבית ויצירתית לפורמט הקליפ".
הווידאו לשיר "Happy" של וויליאמס עלה לרשת בסוף השבוע האחרון וכמו זה של דילן, הופץ במהרה ברשתות החברתיות בזכות הזווית הטכנולוגית שלו וגם בזכות אופציית השיתוף המעניינת שלו. הקליפ, אותו ביימה קבוצת "We Are From LA" והפיקה חברת מיזמי המולטי-מדיה, "Iconoclast", נמשך על פני 24 שעות כשהוא מתנגן על פי השעה המקומית של הצופה בו. הקליפ מורכב מלופים מחוברים של השיר (מה שהופך אותו למדבק במיוחד) כשבכל לופ מככבת דמות או קבוצת דמויות ששרות עם השפתיים או רוקדות תוך כדי פעולות יומיומיות רגילות. כל מקטע כזה מייצג שעה מסוימת ביום כך שבשעות הערב תצפו ברקע לילי ובהתאם, בשעות הבוקר, יתבהרו השמיים. כל רגע בקליפ ניתן גם לשיתוף בפייסבוק ובטוויטר ומאפשר תגובה על דקות ספציפיות לאורך היממה.
שני הקליפים משתמשים בטכנולוגיה בצורה שונה כדי לפרוץ את גבולות המדיום הדיגיטלי באופן מקורי ובעיקר מגניב: הקליפ של דילן משחק על הרעיון של היעדר הלינאריות בעולם אינטרנטי, בו הקליקים של הגולש הם הקובעים את מסלול הגלישה והוא אינו חייבת להיות בעל התחלה, אמצע וסוף, כי אם רשת סבוכה של אפשרויות בלתי מוגבלות; הקליפ של וויליאמס יושב על משבצת רגשית יותר בזכות ייצוג של אנשים אקראיים ברגע מסויים בחיים שלהם (התשתית הפסיכולוגית על בסיסה קמו פייסבוק וטוויטר) ועל בסיס הרעיון הגלובלי המאחד את כל העולם סביב שעון אחד (התשתית הפסיכולוגית על בסיסה קם האינטרנט). במידה מסויימת שתי היצירות השונות הללו משמשות גם כגימיק טכנולוגי לצורך קידום מכירות, אבל בשונה מהיצירה של וויליאמס, היצירה של דילן היא בעלת אורך חיים משמעותי הרבה יותר.
צפייה בקליפ של וויליאמס מספקת את השעמום בדקות הראשונות שלו. חקר השעות ביום יפתה אתכם להתמכר ללופ האינסופי אפילו עוד יותר ואופציות השיתוף והתגובה ישאירו אתכם מחוברים אפילו עוד קצת. אבל בחלוף 24 השעות, ואחרי שתרצו להקיא את השיר מהר יותר מאת "Get Lucky" של דאפט פאנק, תישארו עם אותו השטנץ בלופ מתמשך שעלול להפוך לבלתי נסבל.
הקליפ של בוב דילן לעומת זאת, מייצר עניין כמעט אינסופי. כל צפייה בקליפ היא למעשה צפייה שונה מקודמתה וככל שיתרבו הערוצים, כך גם הקומבינציות האפשריות. יוני בלוך עצמו העיד אף הוא בראיון למגזין "הרולינג סטון", על פניות מרובות מרשתות טלוויזיה שהיו רוצות לקחת חלק במיזם, מה שיכול להפוך אותו לפלטפורמה נצחית של תוכן, ובוודאי כזו של רווחים כנדל"ן פרסומי מסוג חדש.
אבל ההבדל בין שני המיזמים לא עוצר רק ברמת התוכן. גם ברמה הטכנולוגית מפתיע לגלות שבוב דילן הרבה יותר מתקדם מפארל וויליאמס. בעוד שהטכנולוגיה של אינטרלוד זמינה במחשב הביתי כמו גם במובייל ובטאבלט, זו של וויליאמס זמינה אך ורק על המחשב הביתי ועל הטאבלט וכניסה לאתר באמצעות הסלולרי תפנה אתכם לחפש את הקליפ במקום אחר. אם להאמין לאינפוגרפיקה האחרונה שפורסמה בנושא, 50 אחוז מהאנשים בעולם המשתמשים במכשיר סלולרי, משתמשים בו כאמצעי ראשוני כדי להתחבר לאינטרנט. מדובר בנתון שקשה להתעלם ממנו, בייחוד כשבאים לייצר קליפ המתבסס על קידמה והיעדר המחשבה של יוצרי "Happy" לגבי מוצר מוגמר שכולל גם גישה מהסלולרי מרגיזה אפילו.
אין כאן כוונה להעמיד את היצירות אחת מול השנייה ולייצר מלחמה מופרכת בין רעיונות. במצבו הבתולי של הווידאו באינטרנט (מתוך הגישה שהאפשרויות הפוטנציאליות הן מדהימות), כל חשיבה מחוץ לקופסא מבורכת ובאה בסופו של דבר לטובת המשתמש הצמא לתוכן מסוג חדש. כן ירבו קליפים כמו אלו של וויליאמס ודילן. ובכל זאת, במבחן התוצאה הבלתי נמנע נוכח הסמיכות במועד ההשקה של השניים, נדמה שהנצחיות והעקביות של אמן וותיק כמו דילן, מנצחת את הגימיק של אמן עכשווי כמו וויליאמס, שזה לכשעצמו ניצחון אירוני של ישן על חדש על ישן (על חדש).
מה אתם חשבתם על הקליפים הויראליים של השבוע? ספרו לנו בפייסבוק