ג'יינז אדיקשן, הרבי הנקוק ועוד: גיא שמי מלהקת לא בוחר את האלבומים שהשפיעו עליו

תקליט קונספט של המלחין/ויולן/טוביסט הסיני מסיאטל. יצירה כבדה ואיטית עם המון שקט רועם. פולקלור נוכרי, ללא שום סמן גיאוגרפי מובהק: מחמת חלילים, דרך בכיות כינור ברבעי טונים ועד לאפוס א-לה דיוויד בואי מונוטוני בסוף. מוזיקה שהיא סימן שאלה אחד גדול.

מתקליטי הפסנתר הספורים של הרבי באוסף הדי גדול שלי, שכולל בעיקר את תקופת האפרו המוגזם, הפלטפורמות והמקלדות עם החללית. האלבום הזה מלווה אותי כל כך הרבה זמן עד שאני אפילו לא זוכר מתי ולמה זה התחיל.

פסגת הרעש המוחלט של דווין טאונסנד ולהקתו ז"ל ממקודם. מסך מחריד של דת' מטאל בלתי נסבל שיפריע ויטריד כל אדם נורמטיבי. השפעה מאוד חזקה, אם כי יותר סמויה, על המוזיקה של לא.

לדעת רבים, האלבום הטוב ביותר של הלהקה הכל כך ייחודית הזו, שבאה קצת אחרי הגלאם מטאל שיער של מוטלי קרו וגאנז וקצת לפני הפלאנל פועלים של סיאטל, ולא נשמעה לא כמו זה ולא כמו זה. דייב נבארו הוא גיטריסט מושלם (גם אם טיפוס קצת מפוקפק), שלטעמי לא באמת קיבל את ההתייחסות שמגיעה לו, ולו רק בגלל שהסולן שלידו הוא כזה יצור מהחלל.

ככל שאני יודע (וזה לא אומר שום דבר, היות שיש לתפלץ הזה סביב ה-250 תקליטי אולפן רשמיים), האלבום היחיד של באקטהד שכל כולו מנוגן על גיטרה קלאסית ואין בו ולו "חרעת" אחת לרפואה. למי שלא מכיר, באקטהד הוא גיטריסט/אמן נונצ'קות וירטואוז שגודל ע"י תרנגולות, חציו רובוט, והוא לובש מסכה לבנה ניטרלית ודלי של קנטקי פרייד צ'יקן על הראש, אז כדאי.

תאהבו או תתעצבנו מטרנטינו, בדבר אחד חייבים להודות די בבירור: לאיש יש טעם ממש מעניין במוזיקה וכישרון אמיתי לעריכה מוזיקלית. אוסף סול/ אר אנד בי/ בלאקספלויטיישן של יציאות קצת פחות טחונות מהסבנטיז, עם טיפה חריגות לטובת רנדי קרופורד, ג'וני קאש, נעימות איטלקיות מפחידות ודיאלוגים מהסרט.