למולייר, הסאטיריקן המבריק ואיש הביקורת החברתית החשוב, נעשה עוול קבוע בחסות מערכת החינוך, כאשר הוא משובץ בתפקיד קלאסיקת החובה היוצאת ידי חובה בלימודי הספרות. רק כאשר מניחים בצד את ההקראה נטולת העניין של "הקמצן" או "החולה המדומה" הזכורה לרעה מימי התיכון, אפשר לשוב ולפגוש במולייר האמיתי הפרוע, החצוף, החד כתער, שרואה לעומק השחיתויות ומושך מעליהן את הלוט בחדווה של הילד שקרא "המלך הוא עירום!".
לאחרונה התמזל לתיאטרון הישראלי שעלו בו שתי הפקות חדשות שמצליחות להחזיר למולייר את הכבוד הראוי לו, וגם לתפוס בו את המהות הסאטירית שהופכת (שמוכרחה להפוך כדי למלא את ייעודה) אותו לרלבנטי לתקופתו. בהבימה רצה הפקה יפה ומושקעת מחשבה של "הקמצן" בכיכובו של יעקב כהן הנהדר, ועכשיו אל בית ליסין מצטרף עיבוד חדש של "טרטיף". "טרטיף" מוכר או זכור פחות, אבל דווקא חשוב יותר מ"הקמצן" טרטיף הוא נציגה המושחת של הדת, שמסתנן אל בית משפחתו של ארגון, מקסים אותו בדברי חלקות אבל זומם לנאוף עם אשתו ולרשת אותו. על פניו מדובר במטאפורה די פשוטה, האופן בו הדת היא פלטפורמה נוחה לחורשי רעה - אבל כאשר מולייר מתאר את הדברים באבסורד המוליירי, זה מצחיק מאוד ואפקטיבי מאוד.
ב"טרטיף" של בית ליסין, בבימויו של אודי בן משה, הדת היא לא הכנסייה הנוצרית נגדה התקומם מולייר (ונענש על כך עד סוף חייו וגם במותו), אפילו לא הדת של הבאבות והמשיחים היהודים מטעם עצמם; הדת הלא מוזכרת אבל בהחלט מאופיינת על הבמה היא האיסלם. ביתו של ארגון הוא בית מזרח תיכוני בעיצובו, ובני ביתו מוסלמים בתלבושותיהם ועיצובם, מטורבן, דרך חיג'אב ועד תרבוש. למה דווקא? לא בהכרח ברור, אבל מילא. נניח לבמאי ולבחירותיו ליהנות מהאליבי של ברכט אם תייצר לצופים הזרה סגנונית, אולי יצליחו לראות משהו על עצמם שאחרת היו עיוורים לו.
גם אם נעזוב את הבחירה האוריינטליסטית בצד, יש מה לומר על בחירות הבימוי של בן משה (שמצליחות לרוב גם להצחיק בטיימינג משובח, ולייפות את הבמה במיזנסצינות מוצלחות), שלפעמים חוטאות לשחקניו ומחטיאות אותם ששון גבאי הוא שחקן מחונן, נקודה. מגוחך בכלל לאזכר מה שהוא כבר בגדר עובדה ממש. לפי כך אין צורך לדרוך על דוושת הבימוי כל כך בכבדות, אין צורך לעצב כל הברה בדיבורו כדי שיסחט את בלוטת הצחוק. הוא הרי יעשה זאת בעצמו, בדרכו ובסגנונו, בעצם היותו הפתי המושלם, פגיע ונוגע ללב. אב המשפחה העיוור, המחפש משמעות מאוחרת לחייו ושמוצא אותה דרך שליח חיצוני לו דרך טרטיף אהוב נפשו, שבכל פעם שהוא קורא בשמו אפשר להרגיש את חולשתו אליו.
מי שעוד לא זקוקה לליבוי בבימוי יתר, היא מיה דגן שבהצגה היא מגלמת את דורין המשרתת הפיקחית מאדוניה דגן היא כוח טבע תיאטרוני, היא מלאת נוכחות, נמרצת עד תזזיתיות, ניזונה מעיניי ותשומת לב הקהל. אין סיבה להפריע לה, אבל כדי לראות את יופיה ואת האיכויות הקומיות שלה, יש לרסן אותה ולנתב את הפרא. במקום זאת, ב"טרטיף" היא נמשכת דרך הבימוי אל ההגזמה, ומפספסת את העדינות והתיחכום של הדמות שלה. היא עדיין טובה מאוד, אבל קצת אלגנטיות ואיפוק היו הופכים אותה למצוינת.
אנסמבל השחקנים של "טרטיף" נהנה מאיזון נדיר וכמעט בלתי מופר כל מי שנוכח על הבמה (הדס קלדרון, אור בן מלך, נמרוד ברגמן, לורין מוסרי, פלורנס בלוך, ארז וייס, שלומי טפיארו, דודי בן סימון ואלון נכטיגל), מוכשר באופן יוצא מן הכלל; מושקע בתפקידו עד קצות הבהונות; ומחזיק את הטקסט היפהפה שתירגם ועיבד באופן מבריק אלי ביז'אווי כאילו היה תכשיט יקר אבל לא מנקר עיניים. ביז'אווי הוירטואוזי, יש לומר, הוא בכלל אחד הנכסים היקרים ביותר שיש לתיאטרון הישראלי וראוי לטפח אותו ואת כישרונו.
ל"טרטיף" יש כמעט הכל, סיפור על-זמני וחן בלתי נדלה, וצוות שחקנים נמרץ ורעב לנגוס בחומר העסיסי הזה. מגיע לה להפוך לשלאגר על כל אלו. לחגוג את היכולת של תיאטרון להיות אור בחשיכה, להפיץ את האזהרה החשובה של מולייר, ועל הדרך גם לטאטא את האדישות והבורות באשר לאחד הסאטיריקנים המוצלחים ביותר בתרבות המערבית.