וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

Subject: צאן ברזל או צאן לטבח?

17.2.2010 / 18:10

כל מיני זקנים מהאייטיז מצטלמים לפרסומות בטלוויזיה. כל מיני עורכים בוואלה! סובלים מיותר מדי זמן פנוי. התוצאה: חפירות, מדור המיילים שיוציא את המיץ מסוגיות תרבותיות בוערות - ומכם

אודי אומר/ת:

בהתחלה זה דווקא נראה לי נחמד. עולם הפרסום הישראלי שם את ידו על כוכבי הסוונטיז והאייטיז, אלה שכבר לא רלוונטיים בתרבות הישראלית בעלת הזיכרון הקצר, אלה שלא הסתדרו לכל חייהם בגלל גודל השוק המקומי והעובדה שאלבום מצליח לא מאפשר לך לפרוש לפנסיה, אלה שכבר בקושי מושמעים ברדיו ובטח שלא בחנות ההיא בדיזנגוף סנטר, שמכונה בחוגים מסוימים ערוץ 24. פתאום רואים שוב על המסך את כוכבי "עד פופ", וכולם נראים מלאי הומור עצמי וחפים מהנפיחות שמאפיינת בדרך כלל את כוכב הבידור הישראלי – גם אם המטרה היא למכור כרטיס אשראי, ביטוח או שניצל דוחה, מהסוג שאמא שלך מכניסה למיקרו כשאין לה כוח להכין בעצמה.

רק שאז בועז שרעבי הוריד את החולצה, בניסיון תסריטאי צולע להיצמד למסר של "לתת". פתאום הבנתי שהפרסומות האלה לא עושות לסטארים מהעבר כבוד, אלא קצת משפילות אותם. אבנר גדסי בגשם, דייויד ברוזה בטייק אוף על החיקוי שלו בארץ נהדרת, מתי כספי עוטה פאה מטופשת, בועז שרעבי מתפשט, והחבר'ה של עם אחד שיר אחד עושים צחוקים משיר שנועד להתרים כסף לצדקה. זו לא קונטרה מחממת לב למצבם בשוק המוזיקה, אלא ניצול ציני של אותו מצב, בשם המשפט המאוס "כל אחד צריך להתפרנס".

מעבר לכך, פתאום נראה שהפרסומאי המקומי לוקה, כהרגלו, בחוסר יצירתיות ומטפס על הטרנד הנוסטלגי החם, בדיוק כמו המשרד השכן, בדיוק כמו גל פרסומות הפלאש מוב ששוטפות את המסכים (אחת מהן מספקת לרזומה של צביקה הדר רגע מביך יותר מהקומדי סטור). מסתבר שהאנשים שפועלים במציאות המפוצלת של הטלוויזיה המסחרית לא מצליחים למצוא שום נקודת אחיזה בתרבות הישראלית הנוכחית, וגולשים שוב ושוב לפתרון הקל: לחזור לימים שלכל שיר היו מאה אחוזי רייטינג.

אין תמונה. צילום מסך, מערכת וואלה!
עכשיו דממה. גדסי נותן בחלטורה/מערכת וואלה!, צילום מסך

עינב אומר/ת:

אני מנסה להיכנס לראש של משרד הפרסום, שבוודאי יאמר ש-א', מדובר בנכסי צאן ברזל שממילא כולם מכירים ולכן הגיוס שלהם לפרסומת עם קונספט "משעשע" הוא לגיטימי. ב' - בוודאי יטען, שבעידן שבו ממילא הטיפול בקלסיקות לא נוגע לרוב עצום של האוכלוסייה, יש להציגם גם בפרסומת.

אז ככה:

הטיעון הראשון שצריך להוריד מסדר היום ביחס לפרסומות האלו הוא "לפחות ככה מכירים את השירים". אם זו הצורה להכיר את השירים, עדיף פשוט לדלג עליהם וגם בועז שרעבי לא היה רוצה להיזכר כאיש ששר את "לתת" בגופיה.

הטיעון השני שחייבים להיפטר ממנו הוא היחס של המפרסמים לשירים כאל "נכסי צאן ברזל" וכאן אני לא מסכים עם אודי. הסיבה היחידה בגינה פונים המפרסמים לאבנר גדסי, היא שאין כסף לקובי פרץ וגם אם יש כסף לקובי פרץ – אי אפשר לעשות הכל עם קובי פרץ, בוודאי לא לגרום לו לשיר את "בן של מלך" בגופיה מול שודד בנק (לא בגלל הגופיה כמו בגלל שודד הבנק, למה מי יתחיל עם קובי פרץ עכשיו?). בצר להם, פנו לגדסי, שהלהיט האחרון שלו התפרסם לפני 30 שנים בערך, מתי כספי, שאסור בתכלית האיסור לדעת מה מספר הטלפון שלו, ובועז שרעבי, שמעולם לא אמר לא לקצת יחסי ציבור – גם בגופיה. אכן, קריאייטיב.

משולם אומר/ת:

כולכם צודקים, אבל אתם חייבים לזכור, משרדי פרסום ישראלים זה לא "מד מן" וזה אפילו לא "שירת הסירנה".

דלפק יפה, כוסית בכניסה, שליטה בפאוור פוינט וזהו. אפס קריאטיביות, מאה אחוז שמרנות.

אין פה אידיאולוגיה או אג'נדה, רק קבוצת אנשים שהתבגרה באייטיז ודאחקות טלוויזיה ישנות עדיין מצחיקות אותה.

זה התחיל בסטנד אפ בבית ציוני אמריקה לפני כמעט עשרים שנה, המשיך למסיבות יו טיוב עם במבה ובירה בפריפריה והגיע אפילו עד לקו טישירטים של קסטרו (איזה מגניב להסתובב עם הלוגו של פסוקו של יום?). במשרדי הפרסום תמיד יגלו את הטרנד רגע אחרי שהוא הופך לקטע מאוס ונון קולי. והביצועים הגמלוניים של הפלאש מוב שבים ומוכיחים את זה.

חשוב להבהיר, אין לי מילה רעה לומר על האמנים. אני בהחלט חושב ש"כל אחד צריך להתפרנס", בטח כשמדובר באנשים שלא עושים הרבה כסף אם בכלל, וגם במחיר הגחכה של קלאסיקה ("לתת", גם כן קלאסיקה, יותר שיר הנושא של "אבא גנוב"). ובעניין "עם אחד שיר אחד", אודי – השיר הזה היה בדיחה כבר בפעם הראשונה שהוא הוקרן ב"סיבה למסיבה". למעשה, הערך היחיד שלו היה הפרודיה של טוביה צפיר "עם אחד עם שר אחד" (שהרוטציה תגיע מהר...).

ולפני סיום שאלה, מישהו מכם יכול להסביר לי מה בדיוק חיה הלפרין מ"שעת כושר" מפרסמת?

sheen-shitof

עוד בוואלה!

איך הופכים אריזת פלסטיק לעציץ?

בשיתוף תאגיד המיחזור תמיר

אייל אומר/ת:

"יש כאלו שירצו להשפיל אותך, ויש כאלו שירצו להיות מושפלים על ידך", שרה פעם מוזיקאית בינלאומית, שגם היא לא ממש הזדקנה בכבוד, ולי לא נותר אלא להסכים איתה ולא להסכים עם משולם. גדסי, ברוזה, שרעבי וכספי רוצים להיות מושפלים בפריים טיים? בעיה שלהם.

הנוסטלגיה היחידה שהחבר'ה האלה מעוררים בי היא נוסטלגיה לימים ששיר היה שיר. לא נעימת רקע של פרסומת ובטח לא רינגטון ואל תמכרו לי את הטיעון השחוק של "גם הם צריכים לשלם משכנתא". אם בועז שרעבי לחוץ כל כך על הכסף שיתחיל לדרוש מצה"ל תמלוגים על החריש העמוק שעושים בשירים שלו בטקסים בבה"ד 1.

מה שהמוזיקאים האלה לא מבינים הוא שהקופה שהם דופקים בטווח הקצר תפגע בהם בלונג ראן. אפילו אחרי מותם. בדרך שבה הם יצרבו בתודעה הישראלית. הפרסומות האלו מבזות אותם ואת האמנות שלהם והופכות קלאסיקות לפלסטיק. באמת שעדיף לבועז שרעבי שלא יזכרו אותו מאשר שיזכרו אותו כהוא ששר את "לתת" בגופיה.

אין תמונה. צילום מסך, מערכת וואלה!
מצטערים מתי, זה מריח לא טוב/מערכת וואלה!, צילום מסך

אודי אומר/ת:

אייל, אולי תפסיק לשבת בפרוזדור ובריפרף וצא לעולם האמיתי, שבו אנשים מקימים משפחה, משלמים משכנתא ושמים משקפיים רק אם יש בעיית ראיה? זה באמת מגוחך לבוא בטענות לאמנים על כך שהם רוצים להתפרנס. אולי צריך לשאול מה במציאות הדפוקה כאן גורם לכך שאמנים לא מסוגלים להזדקן בכבוד, למה נדמה שהדלק היצירתי של זמרים כאן נגמר אחרי אלבום וחצי ולמה אנשים בני 50 נחשבים פה לחתיארים, בזמן שמקביליהם בעולם מתחדשים ושומרים על רלוונטיות. רוב האנשים האלה צריכים לעשות פרסומת כי כבר מיליון שנה הם לא הוציאו שיר נורמלי.

דנית אומר/ת:

אני לא מבינה על מה הרעש. בזמן ההמתנה מורטת העצבים בהפסקת הפרסומות של האח הגדול, מדוע לא להתענג על קלאסיקות ישראליות? הרי בערוץ 24 לא נמצא אותן, מקסימום את מירי מסיקה מתנסה בנישואים בתוך המשפחה עם אריק ברמן. אפשר לחשוב, על מה הצעקה? שלום חנוך לא מכר את "אהבת נעוריי"? אריק איינשטיין לא מיסחר את "אני ואתה"? החברה הישראלית מתפשטת מנכסיה התרבותיים לא מאתמול. והאמנים האלו משתפים פעולה עם השיטה, כי מי שלא עושה את זה יגמור בסופו של דבר כמו ג'קו אייזנברג.

אייל אומר/ת:

ג'קו מי?

אריאל אומר/ת:

לא ברור. פשוט אין לי טלוויזיה.

משולם אומר/ת:

אחר כך אתה מתפלא למה החוזה שלך מתעכב.

ותניחו עם נכסי תרבות והחברה הישראלית.

שמים כסף על השולחן, לוקחים. אף אחד לא מת מקצת הומור עצמי (חוץ ממבקרי תרבות חמורי סבר).

אריאל אומר/ת:

בכל אופן, בגלל היחס החריג שלי לקופסא הזו שרובצת אצלי בסלון ומחוברת רק לדי.וי.די, לא באמת מפריע לי (מעבר לאמפטיה הקולגיאלית אליכם) שמפריע לכם שבועז שרעבי מתפשט (מחולצתו או מנכסיו – מכל החפירות האלה לא הצלחתי להבין מה באמת מפריע לכם) או שהרסו לכם את פאר היצירה של המוזיקה הישראלית, "עם אחד עם שיר אחד". גם לא נראה לי שמישהו מכם היה מסרב לכסף שהציעו לזמרים האלה בתמורה ל"השפלה הגדולה" (מי ישמע?) שהם עברו – הרי זה לא יותר משפיל מלעבוד במקום שמעכב לך את החוזה חודשים.

מה שכן מפריע לי זה כל החשיבות שאתם – גם אתם – מייחסים לפרסומות. הרי מרגע שכל כך הרבה מלל ואנרגיה מתבזבזים על השטויות האלה, אין פלא שלא נותר לזמרים האלה מי שילך להופעות שלהם והם צריכים לעשות פרסומות. אם פרסומת היא היצירה התרבותית החשובה במעלה בתרבות הישראלית – ואני לא חושב שיש תחום תרבותי אחר שכל כך הרבה שכלים זוינו אודותיו בשיחות סלון למיניהן, כולל זו עכשיו – מה פלא שלא נותר לאף אחד ברירה אלא לשתף איתם פעולה כדי להתפרנס ושלא נותר למפרסמים ברירה אלא לפנות למכנה המשותף שגובהו כגובה שולחן הקפה בסלון.

בקיצור, פעם הבאה תמצאו נושא אחר לחפור עליו, אם התרבות הישראלית באמת כל כך חשובה לכם. (ורצוי שלא יהיה בענייני טלוויזיה, כי הרי אני לא באמת מבין בזה).

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    0
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully