וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

מנכ"ל חדש, מנכ"ל חזק

21.5.2010 / 0:01

מהטלפון של שמחה ארליך ועד מאבקו של אריאל שרון ברפיק חלבי. ימי טומי לפיד בתפקיד מנכ"ל רשות השידור לא היו פיקניק. פרק מספרו של חיים יבין "עובר מסך"

נכנס בחיוך

יוסף לפיד התיישב בכורסה והתמסר לידי המאפרת. מדושן עונג היה, ובעיניו הברק השובב של חתול שגנב את השמנת. לחצתי את ידו. זה עתה אישרה מליאת רשות השידור את מינויו למנכ"ל. הוא חייך: "אני שמח לראות שיש לי חברים בבניין הזה." ציינתי לעצמי את הופעתו: עוצמה של דוב בעור של דובי. ואני הולך עכשיו בעקבותיו לאולפן, לראיון הבכורה שלו במבט.

ידידו הטוב, חבר המליאה אפרים קישון, המליץ עליו בחום. גם אהרון פאפו תלה בו תקוות: הטלוויזיה היא "סינדיקאט של אגואיסטים", הצהיר, ולפיד אולי יהפוך אותנו לאלטרואיסטים. האם בכוונתך להיות העורך הראשי והפרשן העליון של שידורי החדשות בטלוויזיה? הוא נשאל.
מה יש, יעקב, אתה פוחד? ענה לפיד בשאלה.
ליוויתי אותו החוצה. הרקורד שלו ניבא מלחמה, אבל אני בחרתי לראות את הצד החיובי של המינוי: לפיד יהיה בסדר. התמזל מזלו: הוא נכנס לתפקיד לצלילי האירוויזיון הראשון אי פעם בישראל. מיליוני צופים בעולם הריעו להפקה מושלמת של הטלוויזיה הישראלית ולשיר הזוכה, "הללויה". בדיזנגוף שאגו "אנחנו על המפה", ובהילטון חגגו את הניצחון מסביב לעוגת האירוויזיון. התקנאתי באלכס גלעדי המפיק וביוסי צמח הבמאי. באותו זמן ממש נחתם הסכם השלום עם מצרים, אבל כולם היו עסוקים באירוויזיון, ולי לא נותר אלא להכריז על השלום בקול בומבסטי.

לפיד הצהיר כי ינהג כעיתונאי ועמד במבחנו הראשון. באחד מימי שישי הביא כתבנו סקופ: ביום א' יועלו מחירי השמן, החלב והקמח. בערב מטלפן אלי שר האוצר, שמחה ארליך: חיים, אל תשדרו את הידיעה, זה יביא נזק לכלכלה. סירבתי. זו ידיעה לגיטימית. ארליך לא התעקש: נו, טוף, חיים, אז לפחות אל תבליטו את העניין. הסכמתי. ב??ישיבת הממשלה דרשו השרים פת ולנדאו לפטר אותי: "יבין חיבל ביודעין במשק המדינה." המנכ"ל הטרי הגיב: לא את פיטורי יבין צריך לדרוש, אלא את פיטוריו של השר שהדליף. אמרתי לעצמי, למה משמיצים את לפיד?
זומנו לישיבה ראשונה איתו. מן החלון בחדר הישיבות בבניין המינהלה מציץ האביב. הכול ירוק, פורח, מלבלב. מקשיבים למנכ"ל החדש, ואחימאיר לוחש לי בחדווה: שמע, יש בעל בית לרשות השידור! תחושתי זהה: ניסו להפחיד אותנו, הדביקו לו תווית של פשיסט, ייחסו לו את תיאוריית "המאפיה השמאלנית", ומסתבר שהאיש הוא מיזוג אידיאלי בין חביבות לתקיפות. והכול הוא עושה עם קריצה, בהומור, במבטא הונגרי מתגלגל. בהחלט אפשר יהיה לעבוד איתו!

אגמון

חיבבתי את לפיד. כשהעלמת עין מן החספוס והבוטות שלו, ניצב לפניך אדם נחמד, אוהב את הבריות ומקרבן להלצותיו, מין כרושצ'וב עליז שמסוגל גם להכות בנעלו על השולחן. הוא בא ממעריב עם קבלות: משפטן, עיתונאי, איש משכיל, אירופי מאוד. השואה היתה חלק מן הביוגרפיה האישית של שנינו: הנאצים רצחו את אביו, ואותי העלו הורי לארץ דקה לפני שהיטלר שלח את בני משפחתי לאושוויץ. חשבתי אז שההאשמות כלפיו, "פשיסט", "גזען", מוגזמות. ובכל מקרה צריך לתת לו הזדמנות. אולי באמת חטאנו לתפקידנו הממלכתי ציבורי? אולי באמת הפכנו לכלי שרת של אש"ף? הרביתי לחשוב על כך אז, וגם כיום אני חוזר להרהר בכך מזמן לזמן - האם לא צדק לפיד במדיניותו? שעליה הצהיר שוב ושוב - שמשימתו היא "להחזיר את הטלוויזיה לעם ישראל"? האומנם נגנבה הטלוויזיה על ידי השמאל? כך או כך, אפילו אם נניח לרגע שהיה צדק מה בטיעוניו, התנהלותו היתה מגושמת, הרסנית, הכשילה אותו ואת הטלוויזיה גם יחד.

הקורבן הראשון היה ההיסטוריון פרופ' יגאל עילם. "לא ייתכן," הזדרז המנכ"ל להצהיר, "שאדם שהביע דעה קיצונית בזכות מדינה פלשתינית ינחה בטלוויזיה דיונים בנושא האוטונומיה, בשם רשות השידור!" העובדים איימו להשבית ולפיד התרכך: התוכנית תוקלט מראש, "כך שנוכל לראות אם עילם מנחה את התוכנית בצורה מאוזנת."

ימים ספורים לאחר כניסתו? לתפקיד, באפריל 1979, פיטר לפיד לפתע את יעקב אגמון, מנחה תוכניות האירוח והבידור של קול ישראל בירה ומצב רוח. קמה מהומת אלוהים, אך לפיד טען כי מטרתו היחידה היא לרענן את לוח המישדרים. "לרענן?" שאג אגמון, "זה מקארתיזם וסתימת פיות!"

פרשת אגמון סימנה את תחילתו של מהפך תרבותי פוליטי, שעתיד לחשוף תהום בין שתי השקפות עולם מנוגדות. ישראל הישנה יצאה להגן על ערכיה: העיתונים התנפלו בלא רחם על המנכ"ל החדש, האשימו אותו בנקמנות פוליטית. עמוס קינן כינה אותו "פיל בחנות חרסינה". לפיד לא נשאר חייב: מתנהל נגדו ציד מכשפות, יש כאן "ניסיון לסתום את פיו של המנכ"ל".
אגמון חש שעליו להגן לא רק על עצמו: בראשית מאי אירגן בתל אביב עצרת. עודד קוטלר הופיע כשפיו חבוש, שולמית אלוני הזהירה מפני חיסול חופש הביטוי, שלישיית מועדון התיאטרון שרה "איך הפישפש עלה למעלה", ויוסי בנאי שר ללפיד את שירו של ז'ורז' בראסנס "זהירות, הגורילה!"

בתום העצרת הגיב לפיד בציניות: מעולם לא פיקפקתי כי מר אגמון הוא אמרגן מוכשר.

קירשנבאום

האמנו שאנחנו המבצר של ישראל הממוסדת. האמנו שננצח. לא ראינו את הנולד.

אחרי אגמון הגיע תורו של מוטי קירשנבאום. ב-1976 התמנה למנהל התוכניות, כשמעליו הילת ניקוי ראש: בקרב הציבור הרחב הקנתה לו התוכנית כוח ותהילה. ואולם קירשנבאום השמאלני, סמל הנו?ן קונפורמיזם, איש הסאטירה הבלתי צפוי והמבריק, סימל בעיני לפיד והיו"ר ירון את הצבר החצוף, את האנרכיסט הפרוע המאיים על הממסד. הקדנציה שלו כמנהל התוכניות עמדה להסתיים. לפתע, במארב מתוכנן, בלי להודיע מראש, הדיח הוועד המנהל את קירשנבאום מתפקידו.

צוקרמן נדהם, טען שזו הדחה פוליטית. לפיד הגיב: קירשנבאום לא הודח, הקדנציה שלו פשוט הסתיימה וזכותו של המנכ"ל לבחור את מנהליו: "עם קירשנבאום פשוט לא יכולתי לעבוד." המהומה הגיעה לכנסת. שמעון פרס התערב וח"כ חייקה גרוסמן (מפ"ם) זעקה מעל הדוכן: מי עוד ייפסל בטלוויזיה? אולי עמוס עוז? אולי ביאליק?

ההתגוששות היתה אידיאולוגית, פוליטית ואישית: לפיד היה מלא מעצמו, לא סבל יוצרים דעתניים, מקוריים, מרדנים באופיים, שביתם הטבעי הוא השמאל. בכך נכשל באלף בית של ניהול ארגון יוצר, שבו תפקידו של המנהל לעודד יצירה ולא לדכא אותה. מטרתו היתה להציב במקום השמאלנים הנוראים אומרי הן בינוניים, כנועים ואפורים, שאותם קל לנהל ולאלף.
סייע למנכ"ל חברו הטוב אפרים קישון. אין מה להתרגש, קבע. המאפיה השמאלנית בטלוויזיה חוששת שהמנכ"ל החדש "יפתח לרווחה את שערי הרשות לפני אלמנטים פרו ישראליים," כתב קישון במעריב. "אין זה מן הנמנע שלמאפיה העליזה מצפים זמנים קשים בהתקרב היום שצופה הטלוויזיה הישראלית יקום מכורסתו לקול 'התקווה' ויאמר לעצמו בפליאה: לא ידעתי שאני חי בארץ יפה כזאת."

אבל הביקורת פגעה בלפיד. בראיון להארץ הוא נשמע רוגז ונעלב: "יש ניסיון לעריפת ראש אחד ברשות השידור, וזה ראשי. יש ניסיון אחד לסתימת פה אחד ברשות השידור, וזה הפה שלי... אלה שתוקפים אותי בעיתונות פועלים לפי מיטב השיטה של גבלס, מפרסמים קודם הרבה פעמים שקרים ואחר כך מבקרים אותי לא על העובדות אלא על השקרים שפירסמו... אם אני רואה מאמר גדול על כך שחיים יבין הוא הבא בתור, ואני יודע שאין לי כל כוונה כזאת, אני כבר צריך להתחיל לענות לאנשים על השאלה למה אני מסלק את חיים יבין."

הוא חוזר לחירבת חיזעה, "דרמה שגורמת לרפיון ידיים ולירידה מהארץ": "זה מה שקורה כאשר משכנעים את הנוער שאין לו מה לחפש פה, כי זאת היא ארץ שנגזלה מעם אחר בשוד ומרמה."
האם את זה אמר השידור? שואל המראיין.
את זה אמר השידור לעניות דעתי, ענה לפיד.

ספק אם לפיד בא אלינו עם תוכנית אב ל"טיהור" הטלוויזיה. הוא בא עם השקפת עולם ימנית, נחוש להשליט אותה. הדחת מוטי קירשנבאום היתה רק חזרה כללית לקראת סילוקו של ארנון צוקרמן מנהל הטלוויזיה. "לפיד אמר לי," דיווח שמעון פרס לחברי סיעתו, "צוקרמן ואני אנשים חזקים. אחד משנינו יהיה צריך ללכת."
הסתיימה המערכה האבודה על קירשנבאום. החלה המערכה האבודה על ארנון צוקרמן.

סמדר הרן

גם אני מצאתי את עצמי יותר ויותר בקו האש מול יוסף לפיד. ניצבנו משני עברי המתרס בעימות הולך ומתגבר.
ב 20 באפריל 1979, בלילה, נחתה חוליית מחבלים על חוף נהריה, פרצה לבית משפחת הרן, גררה את האב דני (31) ואת בתו הקטנה עינת בת הארבע אל החוף, ורצחה את שניהם. האם סמדר התחבאה באינטרסול של הדירה עם ילדתה השנייה, יעל, בת השנתיים ועם שכנתה ז'רמן. יעל פרצה בבכי, סמדר סתמה את פי הילדה להשתיקה, והילדה נחנקה למוות.

סמדר הרן התעקשה להתראיין אצלנו ביומן ערב שבת, להסביר את המעשה שנאלצה לעשות. כיום, ראיונות מסוג זה הם עניין של שיגרה, אבל אז התלבטנו: חשנו שזו חדירה בוטה לצנעת הפרט. סמדר חזרה אלינו שוב ושוב. החלטנו על פשרה. יראיין אותה עמוס כרמלי, נצפה ונחליט.

סמדר דיברה בשטף ובהתרגשות. כשפרצו המחבלים הביתה, מיהרה עם התינוקת לבוידעם: "...פתאום התחיל הירי... ויעל פרצה בבכי איום... תפסתי את יעל וסגרתי לה את הפה... הרגשתי שהיא רוצה לנשום... הייתי צריכה להשתיק אותה... הרגשתי באותו רגע שאני עוברת את השואה... אני מסתתרת עם התינוקת על הידיים ואני למעשה חונקת אותה..."
סמדר קיוותה שיעל רק תאבד את הכרתה, אבל החיילים התמהמהו להגיע והאירוע נמשך כשעה וחצי, סיפרה סמדר, וכבר היתה לה תחושה שיעל מתה.
סמדר הרן לא בוכה. הצלם נכנס אל תוך עיניה הבוערות: "...הרגשתי שאני בשואה... דני ועינת הלכו כצאן לטבח..."

סיימנו את הצפייה. לשדר? לא לשדר? תתייעץ אולי עם לפיד, מציעה עורכת היומן יעל חן (צוקרמן היה אז בחו"ל). אני יודע שזו חובתי, אבל אני מחליט לא להתייעץ, לשדר. חששתי שלפיד יפסול את השידור. היה בזה משהו ילדותי ובלתי נסלח: אני, שכמנהל הטפתי לעובדי השכם והערב להתייעץ בממונים עליהם - לא נהגתי כך בעצמי.

הראיון שודר. כולם היו בהלם. למחרת, שבת בבוקר, העיר אותי לפיד בטלפון: "לראיון הזה מגיע פרס פוליצר, אבל למה לעזאזל אתה לא מתייעץ? בוועד המנהל דורשים להעביר אותך מן התפקיד!"
- אתה בעצמך אומר שמגיע לראיון פרס פוליצר.
- כן, הייתי מאשר את השידור, אבל היה עליך להתייעץ!
החל מחול שדים. חנה זמר, עורכת דבר, יצאה נגד ההשוואה עם השואה: שם האמהות הגנו בגופן על ילדיהן. רוב האש כ?ו?ונה נגדי, נגד הדחף הסנסציוני שלי להביא סיפור של אם החונקת את ב??תה. שר הביטחון, עזר ויצמן, האשים אותנו בפגיעה במורל העם. טענתי כי סמדר הרן ערכה לכולנו טיפול בהלם, מעין פסיכואנליזה, וכי בשבילה זו אכן היתה שואה.

לסמדר הרן היה הראיון כתב הגנה. מבחינתנו זה היה ראיון בעייתי. כיום השתנו הנורמות: המצלמה חודרת לאינטימיות של אנשים בכל מצב, למען הרייטינג.
האמת ניתנה להיאמר כי גם במקרה של סמדר הרן פעלנו מתוך רדיפת הסנסציה, אבל הרגענו את עצמנו בכך שהיה כאן גם עניין ציבורי, לא רק מציצנות לשמה. עד היום אני מסופק אם פעלנו נכון.

sheen-shitof

עוד בוואלה!

לראשונה טיפלו בסיבה בגללה חליתי בפיברומיאלגיה ולא בסימפטום

בשיתוף מרכז איריס גייר לטיפול דרך אבחון בגלגל העין

אלון מורה

הראיון עם סמדר הרן היה אירוע יוצא דופן. העימותים העיקריים עם המנכ"ל התרחשו מסביב לסוגיית ההתנחלויות. ביום שישי אחד, בראשית יוני 1979, הופיע אריאל שרון ביומן. הוא נטל מקל ארוך והצביע על המפה. "תוך עשר שנים," אמר ליגאל גורן, כתבנו לענייני התיישבות, "יהיו ביהודה ושומרון מאה אלף מתיישבים יהודים." גורן חש שבידיו סקופ ענק. אני חשבתי: מאה אלף יהודים תוך עשר שנים?! חלום באספמיה! גורן צדק. אני טעיתי. 300 אלף המתנחלים קובעים מאז את גורלנו.

שבועיים אחר כך, ביום שישי, 16 ביוני 1979, חזר כתבנו בשטחים רפיק חלבי משכם, חיוור, עם כתבה שתעשה "רעש אדיר": ארבע משאיות טעונות קרוונים כבדים עוברות דרך שדה תירס ירוק ובוסתן של זיתים ועולות להתנחלות חדשה במעלה ההר: התנחלות אלון מורה. רפיק מדווח: "לראשונה מפקיעה ממשלת הליכוד אדמה פרטית, מעובדת, בשטחים." את הקריינות הזאת מלווה צילום של איכר זקן. הוא יושב בלב הכפר רוג'ייב, שאדמותיו הופקעו, ודש חיטים בגורן.

השידור הסתיים והטלפון בבית לפיד מצלצל. על הקו שר החקלאות אריאל שרון: הכתבה של חלבי מסולפת לחלוטין! אתה שומע אותי, לפיד?! חלבי הטעה את הציבור! הוא צילם בגורן של הכפר, כאילו נתפסה אדמה בכפר רוג'ייב! לא נתפסה שום אדמה מעובדת! לפיד מבטיח לבדוק.

אבל שרון לא ממתין. שלושה ימים אחרי השידור הוא תוקף מעל דוכן הכנסת את "כתבתו של הכתב הא מ י ן רפיק חלבי!" שרון מושך את קולו בלעג. חבר הכנסת הדרוזי זיידאן עטשי משינוי מזנק: גזען שכמוך! תחזור בך! יוסי שריד: אתה פשיסט! עטשי: אתה בוגד במדינה! שרון מתעלם מהמהומה: "אמרתי ללפיד - אין שם אדמה מעובדת! ענה לי המנכ"ל: אבל ראיתי את הערבי הזקן יושב עם הנפה והזרעים! אמרתי לו: זה היה בכיכר הגורן של הכפר, והגורן של הכפר לא נמצאת בשטח שנתפס!"
ההצעות הורדו מסדר היום. הדרוזים מחו, אך שרון לא הרפה: "...רפיק חלבי שיקר בכתבתו..." אמר למעריב. "העובדה שאינו יהודי אינה מחסנת אותו מביקורת..." המנכ"ל מחה על הפגיעה בחלבי ושלח לאלון מורה ועדת חקירה: את משה עמירב, דובר הרשות, את אורי בראון, עוזרו של שרון, ואותי, מנהלו של חלבי.

הגענו לאלון מורה ביום שישי, 23 ביוני 1979, בצהריים. שוטטנו על גבעות הטרשים. אורי בראון התלהם: תראו! אין אפילו דונם אחד מעובד! אני, לעומת זאת, מצאתי כמה שתילי תירס וכמה עצי זית רכים. אך העובדות היו נגדנו: התנחלות אלון מורה עלתה על גבעת טרשים. השטח המעובד - בשוליים.

אבל הרי באתי להגן על רפיק. בלילה נדדה שנתי. חשתי אחריות עליו, כך תפסתי את תפקידי כמנהל. בשבת בבוקר לקחתי עימי את הצלם בני ברזל וחזרנו להתנחלות המריבה. נסענו דרך כפרים ועיירות שבגדה, דרך השקט שבסביבה עוינת, עד הגיענו למבואות שכם. עלינו לגבעה השנויה במחלוקת, צילמתי את שתילי התירס, ספרתי את עצי הזית, והבאתי למשרדי שתיל זית כרות, סמל לעצים שנעקרו.

הגשנו את הדו"ח. לפיד פסק שחלבי טעה אך לא שיקר: צילומי האיכר בגורן הכפר עם דברי הקריינות של רפיק, "נתפסה אדמה מעובדת", יצרו אשליה שכל הקרקע שנתפסה היא בלב הכפר. שרון התעקש: אדוני המנכ"ל, אין מטעי עצים באלון מורה!
- אני מצטער, אדוני שר החקלאות, יש מטעי זיתים שם!
שרון לא הרפה: "מסכי הטלוויזיה נוטפים ארס ומרעילים נפשות," אמר למעריב.

איומים טלפוניים קראו לחסל את רפיק, "הכתב השמאלני הפושע".
חלפו כמה ימים. יגאל גורן מכין כתבה על התנחלות קרני שומרון ב' והמנכ"ל דורש לצפות בה. בכתבה מראיין גורן מתנחל: תגיד, לא מפריע לך שתופסים אדמות פרטיות שהן לא שלכם? מתנחל: יכול להיות שמפריע, אבל זה עניין לממשלה. לפיד עוצר: "אתם רואים, זאת הסיבה שהציבור שונא אתכם. אני מציע לכם להוציא את זה." לפיד יוצא וחוזר. מה החלטתם, הוא שואל.
"לא לקצץ," אני משיב בפנים נוקשים, "השאלה במקומה."
לפיד: ואני חושב שצריך להוציא את השאלה ואת התשובה.
אני: אם זו דעתך, תן הוראה ונקצץ. לפיד מורה לעורכת: תוציאי את זה. המנכ"ל ראה את זכותו לקצץ כתבה כדבר נורמלי: "הרי זה מה שעושה עורך בכל עיתון עשרות פעמים כל יום!"
הכתבות נשכחו, ההסתה נמשכה. הטלפון צילצל בביתו של יעקב אחימאיר. אלמוני אמר לרעייתו אורה: בקרוב תהיי אלמנה. לפיד יצא להגן עלינו, "האיומים לא ישפיעו על עובדי רשות השידור להביא אינפורמציה מעודכנת." אבל האות ניתן, ההסתה נמשכה והעצימה ואנחנו היינו האשמים.

האם חטאנו לממלכתיות? ואולי ההפך - חטאנו לעיתונות החופשית? האם ניתן להיות "ממלכתי" ובה בעת לבקר את השלטון? אני מאמין שזה אפשרי. למדנו את זה מבית הספר שלנו, מה BBC. תמיד גם הקפדנו על הגינות ואיזון. אבל האם זה בכלל נכון "לאזן" תמיד? בין מה למה? בין רע לטוב? בין היטלר לצ'רצ'יל? לא פעם ה"איזון" הקדוש מרוקן את הדיווח מתוכן דווקא כשנדרשת נקיטת עמדה מוסרית.

לפיד כפה עלינו "איזון" מן הסוג הימני: בעד ההתנחלויות ובלי שאלות מרגיזות על הפרת זכויות האדם בשטחים. מצאנו את עצמנו נרדפים: בעיני הימין היינו שמאלנים ובעיני השמאל משת"פים עם השלטון.

עבודתנו העיתונאית הלכה והשתבשה.

ספרו של חיים יבין "עובר מסך" ראה אור בהוצאת ידיעות אחרונות

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    0
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully