פרק ראשון: חצי שפם

המפ?ק?ד

הריח המתוק של שערה? מילא את החדר וכל נקבובית בעורו. יותר משבועיים חיכה לרגע שיוכל לשאוף אותו אל ריאותיו. ריח ממכר, מין מזיגה של ניחוחות יער גשום וקוביית חלבה לבנה-שחמחמה. בבת-אחת הוא פרץ מכל החפצים שבחדר הקטן והחמים שבמעונות הסטודנטים. מן השטיח האדום הקטן שלמרגלות המיטה ומהווילונות הפרחוניים, מציפית הכרית הלבנה עם הלבבות הכחלחלים ומרגלי העץ של שולחן הכתיבה. עכשיו עיניו דמעו והוא התעטש.

בראש סחרחר נשכב על המיטה בלי לפשוט את המדים, אך הקפיד שנעליו האדומות הגבוהות יחרגו מקו המצעים הנקיים שעליה. ניסה לעצום את העיניים העייפות לאחר לילות ארוכים של חוסר שינה ולשקוע חסר דאגות בתרדמה מעלפת. גל הניחוחות המתוקים שוב סחרר את ראשו ושטף את נחיריו. דקר את פיו ואת אוזניו, ליטף את ש?ער ראשו הגזוז, את כתפיו המאומצות ואת חזהו. הוא הזדקף על המיטה.

דקות אחדות נאבק ביצר הסקרנות שאחז אותו, ולבסוף נכנע, לא עמד בפיתוי. הוא קם , בשני צעדים גדולים הגיע אל ארון הפורמייקה האפרפר ופתח אותו לרווחה. בגדיה שכבו זה על גבי זה בסדר מופתי כאילו ציפו לבואו. חיילים ממושמעים, מקופלים למשעי, ממתינים בדומייה למסדר המפקד. חולצות טריקו קצרות בצבעי פסטל על מדף אחד, מכנסיים קצרים על מדף אחר, חצאיות משתלשלות מקולבי מתכת, זוגות מכנסיים חצויים תלויים על קולבי פלסטיק צבעוניים.

הוא תחב את ידיו מתחת לחולצות, מישש את הבדים הרכים. אחר כך רחרח את זוג מכנסי הג'ינס עטורי הטלאים, על-פי צו האופנה, שהיו תלויים על הקולב הקיצוני, והתכופף ושב ורחרח אותם מהקצה התחתון של המכנס הימני ולכל אורכו ועד לכפתור המתכת הצונן שבקו החגורה. רעד קל חלף בשכמותיו. אבקת הכביסה הריחנית לא בלעה את הריח המתוק של גופה.

הוא יצא מהבסיס שבצפון בשעת בוקר מאוחרת ל"רגילה" מקוצרת של ארבעה ימים. העדיף לפגוש אותה במקום לנסוע לבקר את משפחתו במושב. נסע בטרמפים, ואחר כך עלה על אוטובוס לרמת אביב. הם תכננו לרדת יחד לאילת, להפקיר את גופם לשמש הלוהטת ולרוח היבשה ולשכוח מהלימודים ומהצבא. בדרך קרא בעיתון שאלפי משפחות ירדו לאילת בגלל טילי הסקאד העיראקיים שנפלו בגוש דן ועוד ייפלו, כנראה.

"לא מעניין אותי כלום," אמר לה בטלפון ערב קודם, לאחר שהביעה חשש מהצפיפות שעלולה להיות בעיר הדרומית, "הזמנתי טיסה צבאית לאילת. אני חייב לטעון את המצברים במקום רחוק ושקט. עם שמש בעיניים ובירה בגרון ואותך לפני, מאחורי ומצדדי."

כשנעמד בפתח חדרה, בלי לומר מילה, והניח את ידיו על שתי הקורות שלצדיו, מוצק ורחב כמו שמשון הגיבור רגע לפני שהפיל את הבית על יושביו, מיד עטפה אותו בנשיקות. בתנועה חתולית השחילה כף יד אחת בין כפתורי חולצת הצבא הירוקה והמחוספסת וליטפה את בטנו. הוא הקשיח את שריריו וחשק את לסתותיו כדי לכבוש צחוק שעורר המגע המדגדג. בידה השנייה נטלה ממנו את רובה הא?ם-16 המקוצר ואת קופסת הקרטון של ערכת המגן והניחה אותם בעדינות על המיטה.

"ברוך הבא לבסיסנו, סגן ר?ז א?ילו?ן," לחשה, ורפרפה על תנוך אוזנו בשפתיים שובבות, "המסדר מוכן לפקודתך. הפקידה הפלוגתית מצפה לך בכיליון עיניים משעות הבוקר המוקדמות. ושום מילה היא לא רוצה לשמוע על הכללים בעניין יחסי מפקד-פקו?ד, שמעת?"

היא הציעה לו לחטוף תנומה קלה במיטתה בחדר הנעים המואפל בווילונות והתנצלה שהיא חייבת לקפוץ לחברה לקחת ממנה חומר של ההרצאה האחרונה שהחמיצה, "כדי שבאילת אני גם קצת אחכים ולא רק נעשה חיים," אמרה בחיוך והבטיחה לחזור מהר.

"המפקד, תנמנם קצת עד שכוחותינו יחזרו בשלום לבסיסם," סיימה את דבריה וליטפה באצבעותיה את מצחו במקום שלפנים, לפני הגיוס, היתה בלורית שחורה עבותה. היא יצאה מן החדר בצעדי מחול אווריריים, ואדי ריחה המתוק עמדו באוויר כמו שובל של מעריצים.

אחרי שנבר בארון הבגדים והחזיר כל בגד למקומו, עבר אל שולחן הכתיבה. הוא פתח את המגירה הראשונה ובחן את אוסף התיבות הקטנות ואת התכשיטים הצבעוניים וסיכות שיער וכל מיני קישוטים שהכילו וסגר אותה מחוסר עניין. רק נשים מעריכות את הדברים האלה, אמר לעצמו, ופתח את המגירה השנייה ובחן את אוסף בובות-הינשופים הקטנות שסיפרה לו עליו. בהזדמנות אני חייב לברר איתה למה דווקא ינשופים, הזכיר לעצמו. בעומק המגירה צדה את עינו מעטפה. שמה? היה כתוב עליה בלועזית בכתב יד מסולסל: Noga Yaron.

הוא הוציא את המעטפה מן המגירה ופתח אותה בזהירות. תמונה בצבצה מתוכה, ובמרכזה - נגה ירון מחייכת, עטופה בסוודר חום גדול ומחובקת עם גבר זר, בהיר שיער וגבוה. ניכר בה שהיתה מאושרת כשאצבע אלמונית לחצה על כפתור המצלמה. הוא ידע איך היא נראית כשהיא מאושרת. זיהה בה את טביעת האצבעות של האושר: בשפתיים הקמורות המדמות נשיקת דובדבן, באופן שלפתה את מותניו של הזר, בגופה הדרוך כאילו הוא עומד לפתוח בריקוד סוער, הנוטה מעט לפנים לקראת התפרצות של צחוק ילדותי שופע אדרנלין.

שערה השחור נבלע ברקע של יער ירוק כהה, אך עיניה ברקו באותו צבע ירוק ענברי של היער. צבע כזה אי-אפשר למצוא אצלנו גם בחורף הכי גשום, אמר לעצמו, ורקותיו פעמו בחוזקה.

על צ?דה האחורי של המעטפה היתה כתובת של רחוב בפרנקפורט, גרמניה. שוב פתח אותה והוציא דף נייר תכול. בכתב יד מסולסל, באנגלית, היה כתוב עליו: "אני זוכר רק דברים טובים מהטיול המשותף שלנו. [...] אני מחכה לפגוש אותך שוב [...] יכול להגיע לישראל בתחילת פברואר [...] אני זכאי לנופש מהעבודה ומצאתי טיסת צ'רטר זולה שמגיעה ישירות לאילת [...] לא רק ממך שמעתי דברים נפלאים על המקום הזה [...] אני מקווה לפגוש אותך שם ואולי להמשיך את הקשר המיוחד שנקשר בינינו [...] מאז שנפרדנו לא הפסקתי לחשוב עלייך [...] לבי מלא דאגה למדינה הקטנה שלך, אבל אני בטוח שישראל תחזיק מעמד מול האיומים המטורפים של עיראק [...] באופן אישי אני לא מפחד ומרגיש שזאת תרומתי הצנועה, אם לא חובתי, לבוא לבקר כאן בזמנים כאלה [...]"

הוא ניסה לקרוא את החתימה שבתחתית הדף, אבל לא הצליח להפריד בין האותיות המחוברות. מיד אחז אותו דחף לקרוע לגזרים את התמונה ואת המכתב. לו? דפק כותב המכתב על הדלת ברגע זה, הוא היה צריך להסתדר עם צרור ממחסנית של רובה אם-16 מקוצר, עבר הרהור בראשו. רותח מזעם זרק את התרמיל על כתפו, לקח את הרובה ואת ערכת המגן ועמד ללכת, אבל התעשת. ממצבים יותר מסובכים לא ברחת, הזכיר לעצמו. ושוב נשכב על המיטה. הוא עצם את עיניו וגווניו של היער הירוק, רחש עלי העצים ודמעות גשם שקופות מילאו את ראשו. והן לא נעלמו גם כאשר פקח את העיניים.


הוא שמע את צעדיה הקלילים במסדרון, ואחר כך את קולה העליז שואל, "איך ישנת, המפקד?"
"לא ישנתי," ענה ביבושת.
נגה הבחינה מיד שמשהו השתבש בשרשרת הפיקוד ושקולו אינו כתמול-שלשום.
"מה קרה, המפקד?" שאלה, ושתי גבותיה השחורות התקמרו כקשתות.
לפני שנרדם החליט שישתוק, שלא יאמר מילה עד לעיתוי המתאים, אבל המילים נפלטו מפיו בלא שליטה, כמו צרור יריות.
"מתי המאהב הגרמני שלך מגיע לביקור?" שאל ישירות בקול מחוספס.
"מה קרה לך, רזי? אין לי מאהב. וחוץ מזה, אז אם אתה דווקא רוצה לדעת, גם אם היה לי מאהב הוא לא היה גרמני," ניסתה להתבדח בקול מחויך והשתתקה כשראתה את המבט שנעץ בה.
לנוכח שתיקתו הרועמת, אמרה, "אתה מפחיד אותי עם המבט הזה. מאיפה אתה יודע על פ?ר?יד?ר?יך??"

פרידריך. אוקיי. פרידריך. זה שמו של הגבר הגבוה ובהיר השיער ששוכב לו פרקדן על מיטתו הזוגית בדירה שלו באחד מפרווריה של פרנקפורט וחולם במבט זגוגי על החברה שלי, וידיו דביקות ורוטטות, חשב לעצמו וחש את שרירי החזה והכתפיים שלו זעים ומתקשחים בזעם עצור.

הוא החליט להיות גלוי. מפקד לא משקר. לא למפקדים שלו, לא לחיילים שלו וגם לא לחברה שלו. גם אם זה יהיה קשה, עליו להישיר מבט אל האמת ולהודות בטעויות.

"הריח שלך שפורץ מכל דבר פה בחדר שיגע אותי, אז לא עמדתי בפיתוי והצצתי במגירה בשולחן הכתיבה שלך," ענה לבסוף, ועוד אמר, שראה את התמונה של שניהם מחובקים ביער וקרא את המכתב, בעצם, חלק ממנו, "ומה שקראתי הספיק לי," סיים בלחישה מרוסנת.

להפתעתו, נגה לא התרעמה על המעשה הפולשני הזה. היא גם לא התעניינה מה לריח שלה ולתאוות החיטוט שלו במגירותיה, ורק אמרה, "המפקד, זה כל הסיפור? אז תדע לך שהוא לא המאהב שלי. הוא רק מחזר אחרי. חיזור מגושם משהו... וכמו שאתה יכול לתאר לך, הוא רק אחד מני רבים," צחקה.
הוא לא הגיב, והיא המשיכה, "פגשתי אותו בטיול באירופה אחרי השחרור והמשכנו לשוטט יחד כמה ימים. הוא בחור מאוד נחמד, פרידריך. ג'נטלמן. מוכשר נורא, אבל זר כזה, לא כמו הישראלי המצוי. נורא אינטליגנטי, אבל ממש לא הטיפוס שלי. אתה לא תאמין איזה רגשי אשמה יש לו ולחברים שלו בגלל השואה."
"אז אני לא אינטליגנטי?" חקר אותה רז בקול מתכתי.
"בטח שכן, המפקד. אבל לך יש עוד כמה צדדים חזקים שבחיים לא יהיו לו," ביקשה לפייס אותו.
לרגע חשב לשאול מה הם הצדדים האלה, אבל לבסוף שאל בקול נחוש ובהטעמת כל הברה, "ה-יי-תם ב-י-חד?"

"בחייך, המפקד, מה קרה לך?" השיבה בשאלה מהוססת, וניכר בה שאיבדה מעט את הביטחון העצמי. "להזכירך?, אנחנו מדברים פה על ילדים גדולים. אתה לא מדבר אל החיילים שלך בפלוגה. מה אתה לוקח את זה כל כך ללב? אתה תפגוש אותו באילת ותראה בעצמך שאין סיכוי שיעמוד איתך בתחרות." היא התיישבה לידו על המיטה ושוב ליטפה את מצחו, הפעם ליטוף מהוסס.
"אז הוא יהיה איתנו באילת?" שינה את הנושא.
"כן. כמו שהוא כתב. קראת את המכתב, לא? הוא יהיה באילת, אבל לא איתנו. נגיד לו שלום יפה. נאכל איתו איזה עוגה ונשתה כוס קפה. או בירה. ונמשיך בעניינים שלנו," אמרה, ושוב התקרבה אליו וליטפה בעדינות את עורפו.

הפעם הוא לא התנגד. סגן רז אילון חש שרקותיו כמעט מתפקעות מהדם הזורם אל ראשו. הוא חשש שלחייו הסמוקות יתחילו לפלוט אדים ושמח שלא התגלח לפני צאתו לחופשה ושהזיפים השחורים נשארו על פניו להעלים את הסומק. גם כאשר נעץ בה את עיניו בלי למצמץ, גם אז לא הרפה ממנו לרגע הסרט הרץ על מסך מוחו: שני גופים עירומים, אישה צעירה מתענגת באוזנו של גבר בהיר שיער בקולות המיה חרישית, טיפות עבות של גשם נוכרי מרקדות על שמשת חלון המתכסה באדים, שיער שחור כהה ועיניים ירוקות נשקפים ממנו.

"המפקד, נאחר לטיסה אם לא נצא עכשיו. בוא נזדרז," אמרה נגה. היא ניגשה אל ארון הפורמייקה האפרפר והוציאה מתחתיתו מזוודה אדומה קטנה.

עשרות בני אדם המתינו במסוף הנוסעים הצבאי של שדה דב למטוס ההרקולס שייקח אותם לאילת. פברואר, ערב של יום שמש מואר, וחם כל-כך עד שדימו שהקיץ עומד להשתלט על החורף. שרב פתאומי הגיח לביקור לא צפוי וכאילו התריס כנגד האנשים על שלא מזג האוויר המתעתע מעסיק אותם, כמו בכל מקום מתוקן אחר בעולם, אלא המלחמה הארורה עם עיראק והטילים הנופלים בישראל.

הם יחד כבר כמה חודשים. נגה הגיעה לשירות מילואים מיוחד של יומיים על פי בקשתו של מפקד החטיבה. עוד בטרם התחיל התרגיל החטיבתי הגדול הוא הציג את עצמו, "אני מפקד הפלוגה החדש," ומאז הם לא נפרדו.

הוא, רז אילון, מושבניק, סגן צעיר בשירות קבע בחטיבת הצנחנים, במדים ירוקים, שערו גזוז, קומתו ממוצעת וכתפיו רחבות, רובה אם-16 מקוצר תלוי ברישול על כתפו וכן קופסת הקרטון של ערכת המגן, ועל גבו תרמיל.

והיא, נגה ירון, פקידה פלוגתית במילואים, יותר מחצי שנה אחרי השחרור, סטודנטית לקרימינולוגיה, בחצאית ג'ינס קצרה וחולצה לבנה, סנדלי עקב לרגליה, קרסוליה דקים, שזופה, חייכנית, שערה השחור האסוף לאחור מגלה עורף עדין ועיקש, ובידיה תרמיל קטן ומזוודה אדומה.

"איך נמצא אותו שם?" שאל אותה אחרי שעברו את הבדיקה הביטחונית בדלפק הבידוק וקיבלו את כרטיסי העלייה למטוס.

"הוא כבר ימצא אותנו. אמרתי לו שנסתובב על הטיילת בערב. אבל מה אתה דואג, המפקד?" השיבה בנעימה מתחנחנת והתחככה בו בעדינות בברכיה החשופות. "לא מתאים לך בכלל לאבד את קור הרוח, המפקד," לחשה על אוזנו, והוא חש שהוא מסמיק מעצם קרבתה או מדבריה או משניהם גם יחד.

"אני שונא גרמנים," ענה, כאילו לא שמע מה אמרה, והסביר, "למרות שאף פעם לא נפגשתי עם מישהו מהם ולא היה לי שום קשר איתם. חוץ מחברה לעט שהתכתבתי איתה כשהייתי בתיכון. אף אחד מהמשפחה שלי לא היה בשואה ולא נספה בה, ובכל זאת אני... אני שונא אותם. אני לא מסוגל לחשוב ש…"

עכשיו האדימו פניו כמו שזיף בשיא פריחתו למרות השיזוף והזיפים הכהים. בלבו הודה שהוא פשוט מאוהב בילדונת הזאת שמתחככת בו עכשיו. בלילות הקרים במארבים הארוכים היה קורא לדמותה, משחזר אותה בתנועה איטית בכל חושיו כדי שתחזיק אותו ער ותצבע בצבעים ורודים את החושך המבעית שמסביב. כמעט שלא היה יכול לתאר לעצמו את חייו בלעדיה, אבל התמונה האידילית שנשא בזיכרונו עד שעת הצהריים של אותו היום נטרפה במציאות שטפחה על פניו.

"אני שונא אותם. שונא, שונא. שונא אותם אפילו יותר מהעיראקי המטורף שזורק עלינו טילים ושמזמן היינו צריכים להיכנס בו בכל הכוח ו..." אמר ופתאום נאלם.

"המפקד, עזוב את השנאה. אתה בחופש עכשיו. בוא נדבר על דברים טובים. למשל על אהבה. תעזוב את הגרמנים, תשכח מהעיראקים. למה שלא תתרכז בצברית הקטנה והשובבה שלצדך?" הציעה בחיוך מזמין והניחה את ראשה על כתפו.

הוא גמע את הריחות שעלו משערה. עצם את עיניו, אבל לא נרדם. רעש מנועי ההרקולס היה תירוץ טוב לשתוק. כעבור שעה נחתו בנמל התעופה של אילת. הנוף הקדמוני בשעת שקיעה והאוויר היבש שירד מן ההרים האדומים ועלה מן הים השקט שימחו מעט את לבו. כמעט שכח את אירועי היום.

ערב חמים ירד על הלגונה הצפונית שעה שטיילו על החוף. הם ניגשו אל דלפק האבן הגדול של מסעדת הדגים שבקצה המזח, סמוך לקו המים, והזמינו בירה מהחבית. הם אחזו בכוסות הגדולות הצוננות והתיישבו זה מול זה ליד אחד משולחנות העץ הארוכים המשקיפים על הטיילת.

בחור גבוה ובהיר שיער בגופייה לבנה עמד לפניהם פתאום. רזי הכיר אותו מיד. שערו היה קצר מזה שבתמונה ועורו אדמדם. כבר הספיק להישרף בשמש הישראלית, ציין רזי לעצמו.

פרידריך נשק לנגה בנימוס על שתי לחייה והשהה את ידו רגע ארוך מהצפוי על כתפה. נגה עשתה הכרה בין שני הגברים. רזי קם ממקומו, לחץ את ידו המושטת של הגרמני ומיהר לשבת כדי שלא יודגש יתר על המידה הבדל הגובה, לרעתו, בינו לבין הזר. נגה הזמינה אותו לשתות איתם בירה. פרידריך נענה מיד בחיוך צוהל. רזי ניגש לדלפק, הזמין עוד כוס בירה וחזר אל השולחן.

פרידריך ונגה כבר היו שקועים בשיחת אקטואליה ערה. הגרמני הראה בקיאות בנעשה באזור. שאל והתעניין אם ישראל תתקוף את עיראק, ואיך להערכתם תיגמר כל המלחמה הזאת. הבחור חברותי, ציין רזי לעצמו, אבל בחר לשתוק ולהניח לנגה לענות על שאלותיו בשם שניהם.

"אז איך זה להיות קצין בצבא הכי טוב בעולם?" שאל עכשיו פרידריך את רזי בהתעניינות. האנגלית שלו היתה סבירה, אבל המבטא הזכיר לרזי מערכונים על יקים שעלו ארצה לפני קום המדינה. דחף רגעי דחק בו לענות באותו מבטא, "זה פ?נ?ט?ס?ט?יק, ד?נ?ק?ש?יין, ב??יט?ש?יין", אבל הוא התאפק והנהן ותו לא.

בעיניים בורקות שאל פרידריך עוד ועוד על המלחמה ועל הפעולות שרזי השתתף בהן, ואחר כך אמר בדכדוך שלרזי יש מזל גדול, מפני שלצעיר גרמני לעומת צעיר ישראלי אין סיכוי בכלל לחוות חוויות מהסוג הזה.

רזי רצה לומר שלילות בלי שינה וסכנת חיים יומיומית הם חוויה שאפשר לוותר עליה, אבל לפני שפתח את הפה כבר גילה פרידריך את רובה האם-16 המקוצר שרזי החזיק על ברכיו מתחת לשולחן, ובהתלהבות של ילד שרואה בפעם הראשונה צעצוע יקר, אמר בהתרגשות:
"אף פעם לא נגעתי בנשק."

"אני אסביר לך על כל חלק," הציע רזי בפרץ של התנדבות. הוא פירק את הרובה לחלקיו והניח אותם בסדר מופתי על השולחן. אחר כך חזר והרכיב אותו. הפירוק וההרכבה לא ארכו יותר משישים שניות, והתלהבותו של פרידריך לא ידעה גבול. שוב, כילד קטן הצופה בפעם הראשונה בקוסם השולף ארנב מן הכובע, חזר וביקש, כמעט התחנן, שרזי שוב יפרק וירכיב, ורזי נענה לבקשתו בשמחה.

הזמן עבר כהרף עין. הגברים הזמינו עוד סיבוב של בירה והדליקו סיגריות. לילה משובץ כוכבים ירד על המפרץ. קולות של צעירים עלו מן החוף.

נגה הרגישה מעט מיותרת. פתאום אמרה שהיא לא מרגישה טוב ושהיא רוצה ללכת לישון. "יש לי בחילה," אמרה לרזי בעברית, "אני מקווה שאני לא בהיריון או משהו כזה."
"אין דבר," הוא אמר, "נקרא לתינוק ז?יג?פ?ר?יד או ק?ר?ל," לא התאפק ופלט בארסיות.
פניה החווירו. "הגזמת עכשיו," אמרה נעלבת. "הוא גם בטח הבין מה אמרת. עכשיו תצטרך להישאר אתו קצת ולהתנהג אליו יפה לפני שתהיה לנו תקרית דיפלומטית."
"למה תקרית דיפלומטית? ולא התנהגתי אליו יפה עד עכשיו?"

"אתה אולי לא קראת את החלק הזה של המכתב, אבל אבא שלו הוא מספר שלוש בשגרירות הגרמנית בישראל," אמרה נגה. "ובטח לא היינו רוצים שהוא ידווח לשגרירות שלו איך הדור הצעיר קיבל פה את פניו של בנו שבא לישראל בזמנים כל כך קשים."
"אולי ניפגש שוב מחר, בטח נבוא לכאן," אמרה נגה לפרידריך בחיוך רחב מאולץ.
"עוד מעט אצטרף אלייך," אמר רזי והרכיב את הנשק בפעם האחרונה.
פרידריך בירך אותה בברכת לילה טוב, נשק לה שוב על שתי לחייה ואמר, "תודה על הכל. אני מקווה שניפגש מחר."


שני הגברים נשארו לבדם ליד שולחן העץ הארוך.

פרידריך ביקש מרזי שיראה לו מה יש בערכת המגן. רזי פתח את קופסת הקרטון ורוקן אותה על השולחן. האבזרים החדשים ריתקו את הילד שבפרידריך, ואחוז בולמוס התחיל לגעת בכולם וביקש מרזי שיסביר לו למה משמש כל אחד ואחד מהם. רזי הסביר לאט-לאט כאילו הוא מעביר שיעור נשק לחייליו: איך לובשים את המסכה, איך מהדקים אותה אל הפנים, מה מטרת המפוח ואיך מרכיבים אותו. הוא לא שכח אפילו להסביר איך משתמשים במזרק האטרופין.
פרידריך הקשיב לקצין בשקיקה. לרגע שכח רזי עם מי הוא מדבר.
"בבקשה, אני יכול לפרק ולהרכיב את הנשק גם?" שאל פרידריך בלהיטות-יתר, "או לפחות לגעת בו?"
"אני לא יכול לתת לך לשחק בזה. זה גם אסור וגם מסוכן," אמר רזי וליטף את הרובה.
"זה צריך להיות יותר מרגש מלגעת בבחורה," אמר פרידריך ולטש עיניים בהירות גדולות אל הרובה.
רזי התבונן באיש הצעיר שלפניו, בחן את אצבעותיו הארוכות והלבנות שתופפו בסקרנות ילדותית על שולחן העץ שהפריד ביניהם. פתאום ראה אותן בעיני רוחו עושות בבשרה של חברתו כבשלהן ואמר, "איזה בחורה, ישראלית או גרמנייה?"
פרידריך צחק. "בטח שישראלית," אמר בלי היסוס. "אתה בטח יודע שהישראליות הן הכי יפות בעולם." הוא עדיין לא הסיר את מבטו מהרובה, ולשון לחה ושיניים לבנות נוצצות בצבצו מפיו הפעור.
רזי הוריד את הרובה אל מתחת לשולחן, הניחו על ברכיו והתעטף בשתיקה.

עכשיו ביקש פרידריך למדוד את המסכה. רזי הסכים. הוא לבש אותה על פניו, ורזי אמר, "אם תהיה אזעקה, אתה חייב ללבוש את המסכה ולהישאר איתה. וכשהיא על הפרצוף שלך אתה חייב למצוא מקום להסתתר. במקרה כזה אסור להוריד את המסכה עד שתהיה צפירת הרגעה."
"מה זה צפירת הרגעה?" שאל פרידריך בחשש שמא לא הבין כראוי את האנגלית של בן שיחו.
"זו צפירה שמודיעה שהסכנה חלפה. היא באותו רעש איום אבל עולה ויורדת. הבנת?"
"הבנתי. בטח שהבנתי. ומה אתה תעשה באותו זמן?" שאל פרידריך בדאגה.
"אל תדאג, אני אסתדר. אתה אורח כאן. יותר חשוב שאתה תהיה בסדר.".
"יכול להיות שייפלו פה טילים? בסוכנות הנסיעות אמרו לי שאילת זה מקום לגמרי בטוח," אמר פרידריך, והדאגה לרזי פינתה מקום לדאגה לעצמו.
"התפקיד של סוכנות נסיעות זה למכור כרטיסים. לא לענות על שאלות של מודיעין צבאי. בטח שיכולים ליפול פה טילים," אמר רזי.
"אולי נזמין עוד סיבוב של בירה. הבירה תרגיע אותי," הציע פרידריך.

רזי לא הספיק לענות. צפירה חזקה החרישה את אוזניהם. היא בקעה ממכשיר הטלוויזיה שהיה תלוי על קיר המרפסת של מסעדת הדגים. על המרקע הופיעה כתובית אזהרה, והקריין קרא: "נחש צפע, נחש צפע."

מעט האנשים שנותרו על החוף ניגשו אל מרפסת המסעדה והצטופפו סביב המכשיר הפתוח.

פרידריך נתקף בהלה גדולה. פניו החווירו. השיזפון הישראלי והאדמומיות שעל לחייו נעלמו כלא היו. ידיו החלו לרעוד.

רזי הביט בו בשלוות נפש. "זהו, פרידריך. זה קורה. יש התקפת טילים על ישראל. רוץ להתחבא. אני אעזור לך. אחר כך אני אלך לראות מה עם נגה ואחזור אליך יותר מאוחר."

הוא הצביע על מעגן הסירות הקטן כמה עשרות מטרים מהם ואמר, "רוץ מהר אחר?י ותזכור, אל תוריד את המסכה עד שתשמע עוד צפירת אזעקה."

פרידריך נשמע להוראה בלי היסוס. הוא לבש בחופזה את המסכה, חיבק את קופסת ערכת המגן ורץ אחרי רזי. בריצה מהירה גמאו את המרחק עד לסירה הקטנה שעמדה באמצע שורת הסירות הראשונה שבמזח. הוא הורה לפרידריך להיכנס פנימה. פרידריך מיהר ונכנס אל בטן הסירה כשהוא נושם בכבדות מבעד למסכה שעל פניו. הוא סגר את הדלת אחריו ונשכב על הרצפה מתחת להגאים.

רזי צעד הלוך וחזור על המזח והמתין. השתררה דממה. מישהו החליש את עוצמת הקול של הטלוויזיה. נדמה היה לרזי שהוא שומע חרחורים מתוך הסירה הקטנה. חמש דקות עברו, והוא ניגש שוב אל הסירה. בתנועות מהירות שחרר את החבל העבה שקשר אותה אל עמוד ברזל על החוף ודחף אותה בכוח בשתי ידיים אל המים. הסירה התנדנדה קלות כמו שיכור והחלה להתקדם אל תוך המפרץ הכהה.

עוד כמה רגעים הביט בה רזי וראה אותה נסחפת מן המזח דרומה. אחר כך הסתובב וצעד אל בית המלון הקטן שליד הלגונה. האור דלק בשירותים, והוא ראה את נגה ישנה על המיטה וידיה חובקות את הכרית שלצדה. על פתק קטן שבראשו שם המלון כתב, "קראו לי דחוף מהיחידה. חייב לעלות צפונה. סליחה שלא הערתי אותך. תשמרי על עצמך. המפקד."
הוא הניח את הפתק המקופל ליד ראשה והתבונן בפניה בפעם האחרונה.

אחר כך הניף את התרמיל אל גבו, תלה על כתפו את הרובה ומיהר ויצא מבית המלון. הוא עבר את הטיילת ואת הכביש המוליך אל נמל התעופה ונעצר בטרמפיאדה לכיוון תל אביב. בשעה שעמד בסבלנות וחיכה, הריח את ידיו. הוא שאל את עצמו אם הריחות שמילאו אותו בשעת הצהריים בחדר במעונות הסטודנטים עדיין יעלו מהן, אבל לא הריח אלא את ריח השמן של מתכת הרובה.

במכונית המהודרת שנעצרה לידו כעבור כמחצית השעה ישב זוג מבוגר. הקצין נכנס והודה להם, ומיד היא זינקה ודהרה צפונה.

עד מהרה עקף המחוג של מד המהירות את המספר מאה ושלושים. הנהג המבוגר הביט בו במראה ושאל, "אז מה, סגן, מה אתה אומר על המכונית?"
"איזה מכונית זאת ?" שאל רזי.
והנהג אמר בגאווה, "מכונית גרמנית. ב. מ. וו, אתה לא מזהה? הכי טובה שיש."
"הגרמנים עושים כל דבר הכי טוב. אם מחפשים אפשר אפילו למצוא בישראל קצת אנשים שיכולים להעיד על זה," אמר רזי בשקט.

אשת הנהג שישבה לצדו התערבה בשיחה, "לא צריך להגזים. יש שם דור חדש. היינו שם. בגרמניה. איזו ארץ יפה. לא ראיתי יערות ירוקים כאלה בשום מקום. תדע לך, שהצעירים מתחרטים על כל הדברים הנוראיים שהדור הקודם עשה. הם כבר לא יעשו את זה שוב."
"הכל שטויות. הרודפים תמיד מתחלפים. רק הנרדפים לא. אתמול זה הגרמנים, היום זה העיראקים, מחר זה האיראנים. לך תדע. הנקמה שלנו, הישראלים, זה שאנחנו ממשיכים לחיות ושכל השאר יקפצו. זהו, זה מה שאני חושב," אמר הבעל.

רזי שתק. הוא לא רצה להמשיך בשיחה. שוב אחזה אותה חמת זעם. נציג הדור החדש הזה התמודד יפה עם כל החרטות וייסורי המצפון, אמר לעצמו. כדי להקל את העומס הנפשי והמועקה המייסרת הוא פשוט שכב עם החברה שלי.

הוא עצם את עיניו. רגע לפני שנרדם נשך את שפתיו כשנזכר שהוא בבעיה רצינית: איך יסביר בפלוגה שאיבד את ערכת המגן שלו?

הוא התעורר בבהלה באחד הסיבובים של העליות מים המלח. ראשו הועף אל צדה של המכונית ורקתו הוטחה בשמשת החלון. הוא מיהר לפקוח את עיניו וחיפש אינסטינקטיבית את הנשק שלו ולא נרגע אלא כשחש בידיו את המגע הצונן של מתכת ש על ברכיו.

השחר עמד לעלות. קולו של קריין החדשות בקע מן הרדיו שבמכונית. חצי רדום סיפר על תייר גרמני מבוהל באילת שלבש מסכת אב"ך כששמע את צפירת האזעקה והסתתר בסירה שעגנה במעגן הסירות בלגונה. לרוע מזלו נסחפה הסירה עד לאמצע מפרץ אילת. הוא לא הסיר את המסכה מעל פניו מפני שלא שמע צפירת הרגעה. ספינה של חיל הים מצאה אותו חסר הכרה. חייו ניצלו בנס. מצבו הגופני קשה, והוא פו?נה לבית החולים "יוספטל". "ועד כאן החדשות לשעה זו," סיים הקריין את המהדורה.
"איך ישנת, אדון קצין?" שאל הנהג המבוגר כשהבחין שהטרמפיסט שבמושב האחורי התעורר.
"לא ישנתי, המפקד," ענה רזי כאילו מעולם אחר.
"ישנת. ועוד איך ישנת, המפקד," צחק הנהג, "אפילו דיברת מתוך שינה."
"באמת? מה אמרתי?" שאל רזי במבוכה.
"צעקת, 'תתקע את האטרופין. ברגל. אל תפחד, תתקע.' ניסינו לדבר איתך. לשאול מה קרה, אבל לא התעוררת," אמר הנהג.
"כן. זה מה שאמרת," צחקקה אשתו במושב שלידו, "החלטנו להניח לך. שינה זה המתנה הכי גדולה שאתה יכול לקבל כשאתה חייל. אפילו אם אתה מפקד."


"חצי שפם", ארז אהרוני (הוצאת ספרית מעריב)