פרק ראשון: זה ג'ונגל שם בחוץ

איש לא סבל אותה, אבל אי-הזמנתה היתה גוררת עיתונות עוינת למשך כל השנה. "תחליפי את המקום שלה עם מו?ב ב?ינצ'לי. מוב כל כך מתה שיראו אותה שלא יהיה אכפת לה איפה היא יושבת. אבל תעשי את זה מהר, לפני שמישהו ישים לב."
ליילה הינהנה והתרחקה בריצה, בעוד שתי הצעירות הנותרות מתחרות על תשומת לבה. "רוצים לראיין אותך ל'אקסטרה'..."
"קית ריצ'רדס מגיע ואין לנו מקום בשבילו..."
"וחסרים ארבעה זוגות נעליים..."

ויקטורי טיפלה בבעיות האלה במהירות הבזק. "'אקסטרה' יקבלו שתי דקות, תלוו את קית אל מאחורי הקלעים ותחזיקו אותו שם עד הרגע האחרון. הנעליים בקופסה מתחת לשולחן האיפור." היא תיקנה את האיפור וניגשה לצוות הצילום של "אקסטרה", שעמד במרכז מערבולת של מכרים אוהדים שרצו כולם להגיד שלום. היא נעה בתוך הקהל בכישרון מלא חן, חשה כאילו היא מרחפת מעל לגופה, עוצרת לנשיקה על הלחי כאן, מחליפה כמה מילים שם ולוחצת את ידה של ילדה בת עשר, רצינית ומלאת יראת כבוד, שאמה הצהירה כי היא מעריצה גדולה שלה.

אני מקווה שהיא עדיין תעריץ אותי אחרי התצוגה, חשבה ויקטורי בציניות והרשתה לעצמה רגע קט של חוסר ביטחון. בשנייה הבאה, למרות זאת, הצוות של "אקסטרה" כבר הקיף אותה, ואישה צעירה עם שיער אדום מקורזל דחפה לפניה מיקרופון. ויקטורי הביטה בהבעתה של הנערה וניסתה להכין את עצמה לבאות. שש שנים של ראיונות לימדו אותה להבחין מיד אם המראיין הוא ידיד או אויב, ובעוד מרביתה של תקשורת הבידור היתה מקסימה וחיננית כמו הסלבריטי המשופשף ביותר, מדי פעם קיבלת תפוח רקוב. ויקטורי יכלה לראות מחיוכה המאולץ ומלא הבוז של הצעירה, כי לפניה אגוז קשה לפיצוח. לפעמים הסיבה יכולה להיות פשוט מקרה של חבר שנטש, אבל לרוב זה היה הרבה יותר עמוק; תחושה כללית של ייאוש מהעולם משום שלא קל להתקדם בניו יורק, למרות מה שגורמים לנו להאמין.


"ויקטורי," אמרה האישה הצעירה באסרטיביות והוסיפה, "את לא מתנגדת שאקרא לך ויקטורי, נכון?" המבטא המהוקצע המודגש אמר לוויקטורי שהצעירה בוודאי רואה את עצמה כמתעלה מעל לאופנה. "את בת ארבעים ושתיים..."
"ארבעים ושלוש," תיקנה אותה ויקטורי. "אני עדיין חוגגת ימי הולדת." היא צדקה – להתחיל ריאיון בשאלת הגיל זאת פעולה של עוינות מופגנת.
"ואת לא נשואה ואין לך ילדים. האם זה באמת שווה לוותר על חתונה וילדים למען הקריירה שלך?"
ויקטורי צחקה. למה אישה, מצליחה ככל שתהיה, עדיין נחשבת לכישלון בעולם אם לא נישאה וילדה ילדים? השאלה של הצעירה היתה לגמרי לא ראויה, בהתחשב בנסיבות, ובלתי מכובדת לחלוטין, שכן מה יכלה הצעירה לדעת על תהפוכות החיים, כמה נאבקה, אילו קורבנות הקריבה כדי להגיע לנקודה הזאת – מעצבת בעלת הכרה בינלאומית עם חברה משלה – הישג שהיה בוודאי גדול בהרבה מכל מה שהצעירה הבלתי נעימה הזאת תשיג אי-פעם. אבל ויקטורי ידעה היטב שאל לה לאבד את שלוותה, שאם תעשה כן, זה יגיע למסך הטלוויזיה וכנראה גם לכמה טורי רכילות.

"כל בוקר כשאני מתעוררת," פתחה ויקטורי בסיפור שסיפרה למראייני ם פעמים רבות בעבר (אם כי עד עכשיו לא נראה שמי מהם קלט אותו), "אני מביטה סביב ומקשיבה. אני לבד, ואני שומעת... שקט." הצעירה העניקה לה מבט אוהד. "אבל רגע," אמרה ויקטורי והניפה אצבע אחת, "אני שומעת... שקט. ולאט אבל בטוח מתפשט לו בגופי אושר. שמחה. ואני מודה לאלוהים שאיכשהו הצלחתי להישאר חופשייה. חופשייה ליהנות מחיי ומהקריירה שלי."

הצעירה צחקה בעצבנות. היא משכה קלות בשערה.
"חלק כל כך גדול מלהיות אישה הוא לספר שקרים, את לא חושבת?" שאלה ויקטורי. "את אומרת לעצמך שאת רוצה את הדברים שהחברה אומרת לך שעלייך לרצות. נשים חושבות שהישרדות תלויה בקבלת המוסכמות. אבל עבור כמה נשים התפשרות פירושה מוות. מות הנשמה. והנשמה," אמרה, "היא דבר יקר. כשאת חיה בשקר, את הורסת את הנשמה."
הצעירה הביטה בוויקטורי בפליאה, ואז קימטה את מצחה בהסכמה והחלה להנהן במרץ, כאשר לפתע הפריעה להן אחת העוזרות של ויקטורי שדיברה בהתרגשות לתוך האוזניות. "ג'ני קאדין כאן. זמן הגעתה המשוער: שלוש דקות..."

ו?נדי הילי דחפה את משקפיה על גשר אפה, יצאה מהקדילאק א?סקלאדה וסקרה את ההתקהלות של הפפראצי שהקיפו עכשיו את הארבע על ארבע. בלי קשר למספר הפעמים שהיתה במצב הזה, היא מעולם לא הפסיקה לתהות איך תמיד הצליחו לאתר את כוכבי הקולנוע. הם יכלו להריח כוכבות כמו כלבי ציד. על אף שנותיה הרבות בתעשיית הקולנוע עדיין לא הבינה איך הכוכבים מתמודדים עם תשומת הלב הזאת וידעה שלעולם לא תהיה מסוגלת (או חשוב מזה, לא תרצה) להתעסק עם זה בעצמה. ברור שבמעמדה לא נדרשה לכך. היא היתה הנשיאה של "פ?אראדור פ?יקצ?'רס", אחת הנשים החזקות בתעשיית הקולנוע, אבל מבחינת הצלמים יכלה להיחשב כסתם עוזרת של מישהו.

ונדי פנתה חזרה לרכב השטח בעודה גוררת בלי משים את ז'קט הארמאני השחור שלה. היא חיה בתוך פריטי ארמאני שחורים, ופתאום שמה לב שבעצם כבר שנתיים לא יצאה לקניות. זה ודאי בלתי נסלח, במיוחד כשאחת מחברותיה הטובות היתה מעצבת האופנה ויקטורי פורד. היה עליה להתלבש טוב יותר לאירוע הזה, אבל היא הגיעה מהמשרד, ועם העבודה שלה ושלושת הילדים והבעל שלעתים הוא ילד בעצמו, משהו חייב להיפגע, וזו היתה האופנה. וההתעמלות. ואוכל בריא. לעזאזל! אישה לא יכולה לעשות הכול. הדבר החשוב ביותר הוא שהיא הגיעה, וכפי שהבטיחה לוויקטורי לפני חודשים, הביאה איתה את ג'ני קאדין.

קהל הצלמים נדחף קרוב יותר לרכב השטח, וכמה אנשי ביטחון צעדו קדימה וניסו להרחיק את ההמון הצובא, שנראה גדל מרגע לרגע. היחצנית האישית של ג'ני, צעירה בוטחת בעצמה שנודעה רק בשם אחד – דומינו – צצה מתוך הרכב. דומינו היתה בת עשרים ושש בלבד, אבל היתה לה מין גישה של "אל תתעסקו איתי" שבדרך כלל מייחסים לשרירנים זכרים, מלווה בקול מחוספס, כאילו אכלה נעצים לארוחת הבוקר. "הם אמרו, 'זוזו הצידה'!" היא נבחה ונעצה מבט בקהל.

ואז הופיעה ג'ני קאדין. היא היתה, חשבה ונדי, יפהפייה במציאו?ת יותר מאשר בתמונות, אם דבר כזה אפשרי בכלל. התמונות הבליטו תמיד את תווי פניה הבלתי סימטריים קמעה ואת העובדה שאפה היה בולבוסי מעט בקצהו. אבל במציאות, פגמים אלה נמחו על ידי איכות בלתי נתפסת שלא איפשרה להפסיק להסתכל עליה. כאילו היה לה מקור אנרגיה אישי שגרם לה להיות מוארת מבפנים, ולא הזיק לה שגובהה היה מטר שבעים וחמישה סנטימטרים, עם שיער בגוון אדמוני זהוב חיוור משהו כשל תותים לא לגמרי בשלים.

היא חייכה לצלמים בעוד ונדי זזה הצידה לרגע והתבוננה בה. אנשים מחוץ לתעשייה תמיד תהו איך זה להכיר יצור כזה והניחו כי הקנאה מונעת אפשרות של חברו?ת. אבל ונדי הכירה את ג'ני כבר חמש-עשרה שנה, כששתיהן התחילו את דרכן בתעשייה, ולמרות הכסף והפרסום שלה מעולם לא שקלה להתחלף איתה. היה משהו לא אנושי בג'ני – היא מעולם לא הפריזה או השתחצנה, וגם לא היתה גסת רוח או אנוכית. אבל היה בה דבר מה מרוחק, כאילו לא היתה לה נשמה. ג'ני היתה אחת הכוכבות שלה, ו?ונדי ידעה שהיחסים ביניהן הם הקרובים ביותר שג'ני ידעה. אלא שזו לא היתה חברו?ת של ממש כמו עם ויקטורי או עם ניקו אוניילי. אנשי הביטחון הצליחו ליצור חלל קטן לפניהן כך שיוכלו לעבור את המרחק הקצר עד הפתח שלצד האוהל. ג'ני לבשה חליפת מכנסיים חומה עם מכנסיים מתרחבים קלות מתחת לז'קט בצבעים זרחניים שהיתה, לדעת ונדי, אחת התלבושות הכי מגניבות שראתה אי-פעם. זה היה מהקולקציה החדשה של ויקטורי, ו?ונדי ידעה שוויקטורי עיצבה את זה במיוחד עבור ג'ני, ושג'ני הגיעה לסטודיו של ויקטורי פעמים רבות למדידות. אבל ויקטורי היתה עסוקה כל כך בשלושת השבועות האחרונים, שוונדי לא הצליחה לשוחח איתה על כך או על התרשמותה מג'ני. עם זאת, היא יכלה לתאר לעצמה מה ויק תגיד. היא תעווה את פניה כמו ילדה ותאמר, "את יודעת, ו?ן, ג'ני ילדה גדולה. אבל את לא ממש יכולה לקרוא לה 'נחמדה'. היא בטוח יותר מחושבת משתינו – אולי אפילו יותר מחושבת מניקו." ואז הן יצחקו, כי היתה ביניהן הסכמה שניקו היא מן הסתם האישה המחושבת ביותר בעיר. היא היתה מ?סטר, והדבר המבריק בקשר לניקו הוא שאף פעם לא הבחנת במזימות שלה. כל מה שידעת זה שפתאום היית גמור.

ניקו הגתה את הרעיון להביא את ג'ני קאדין לתצוגת האופנה של ויקטורי, וזה היה כל כך מובן מאליו, עד שוונדי היתה קצת נבוכה שלא חשבה על כך בעצמה. "זה מושלם," אמרה ניקו באותה צורת דיבור חלקה וקרת רוח שלה, שהפכה כל דבר שיצא מפיה לאמת אבסולוטית. "ג'ני קאדין היא כוכבת הקולנוע החשובה ביותר, ו?ויקטורי היא המעצבת החשובה ביותר. חוץ מזה," אמרה, "ג'ני מתלבשת בעיקר אצל מעצבים גברים. יש לי הרגשה שהיא פמיניסטית מתחת לכל הזוהר הזה, במיוחד אחרי הפרידה שלה מקייל אונגר," הוסיפה בהזכירה את כוכב סרטי הפעולה שנפרד מג'ני באופן פומבי בתוכנית אירוח לילית. "הייתי פונה לצד הפמיניסטי שלה, אם כי אני בספק אם תצטרכי. אין לה טעם טוב בגברים, אבל יש לה טעם מצוין בבגדים."

מובן שניקו צדקה, וג'ני עטה על ההזדמנות להתלבש אצל ויקטורי ולהשתתף בתצוגת האופנה, שנוכחותה בה תבטיח לוויקטורי פרסום רב יותר. ועכשיו, כשהתבוננה בג'ני העושה את דרכה בין טורי הצלמים (היתה לה דרך להיות מודעת לנוכחותם ולהתנהג לגמרי בטבעיות, כאילו כלל לא מצלמים אותה), קיוותה ונדי שהופעתה של ג'ני היא סימן לכך שהתצוגה של ויקטורי תנחל הצלחה. אף שלא היתה מודה בכך בפני איש, ונדי האמינה במידה לא מבוטלת באמונות תפלות, ולמען ויקטורי אפילו לבשה את תחתוני המזל שלה – זוג תחתונים לבנים גדולים של "פרו?ט או?ף דה לו?ם", בלויים בצורה מביכה, שלבשה כשאחד מסרטיה היה מועמד לאוסקר בפעם הראשונה לפני חמש שנים.

ג'ני נכנסה לאוהל, ו?ונדי הלכה במהירות בעקבותיה. היא שמטה את ידה הצידה והצליבה את אצבעותיה במהירות. היא קיוותה שהתצוגה של ויקטורי תהיה ענקית. איש לא היה ראוי לזה יותר ממנה.

כמה דקות אחר כך, בשבע ורבע בדיוק, מכונית שרד שחורה חדשה לגמרי עם חלונות כהים עצרה לפני הכניסה לאוהלים בשדרה השישית. נהג בחליפת פסים דקיקים ובשיער שחור משוך לאחור הקיף את המכונית ופתח את דלת הנוסעים.

ניקו אוניילי יצאה מהמכונית. היא היתה לבושה במכנסי כסף ובחולצת קפלים, ומעליה ז'קט מינק זהוב-אדמוני שהיה כמעט בצבע שערה, ולא היה אפשר לטעות – ניקו אוניילי היתה אישה חשובה. מגיל צעיר היא היתה אחת מאותם אנשים שמקרינים אווירת חשיבות שגורמת לאחרים לתהות מי הם, ובמבט ראשון, בשערה המהמם ובבגדיה המרהיבים, היה אפשר לחשוב שהיא כוכבת קולנוע. בבחינה מדוקדקת יותר אפשר היה לראות שניקו לא באמת יפה. אבל היא הפיקה את המיטב ממה שהיה לה, וכיוון שביטחון עצמי והצלחה יוצרים יופי משלהם באישה, היתה קיימת הסכמה כללית שניקו אוניילי נראית טוב במיוחד.

היא גם היתה דייקנית ביותר. היא ידעה שהתצוגה של ויקטורי לא תתחיל לפני שבע ושלושים ותיזמנה את הגעתה כך שלא תאחר, אך גם לא תבזבז זמן בהמתנה לתחילת התצוגה. כעורכת הראשית של מגזין "בונפייר" (וכאחת הנשים החשובות בעסקי המו"לות, לפי ה"טיים"), לניקו אוניילי היה מובטח מקום בשורה הראשונה של כל תצוגת אופנה שבחרה להיות נוכחת בה. אבל ישיבה במושבים האלה, במרחק סנטימטרים אחדים מהמסלול, הפכה אותך למטרה נייחת. צלמים וצוותי צילום שוטטו על המסלול כחזירים שנוברים באדמה בחיפוש אחר פטריות כמהין, ומספר בלתי מוגבל של אנשים יכלו פשוט לבוא ולהטריד אותך בכל נושא, מהזמנות למסיבות ועד לבקשות לפגישות עסקיות, או סתם מתוך רצון להתחנף. ניקו שנאה את המצבים האלה כי היא פשוט לא היתה טובה בשיחות חולין, שלא כמו ויקטורי, למשל, שבתוך שתי דקות יכלה לדבר עם מוסכניק על הילדים שלו. התוצאה היתה שאנשים חשבו אותה בטעות לסנובית או למכשפה, והיות שלא היה לה הכישרון לפטפוט בטל, היא לא יכלה להסביר שזה פשוט לא נכון. כשעמדה מול פניו הנלהבים והנזקקים של אדם זר, ניקו קפאה, לא הבינה מה הוא באמת רוצה, והיתה משוכנעת שלא תהיה מסוגלת לספק לו את זה. ועם זאת, כשזה נגע לעבודתה ולקהל הרחב חסר השם והפנים, היא היתה מבריקה. היא ידעה מה הקהל הרחב אוהב – הקהל האינדיבידואלי היה זה שהביך אותה.

זה היה ודאי אחד מחסרונותיה, אבל בגיל ארבעים ושתיים היא הגיעה להכרה שאין טעם להמשיך ולהילחם בעצמך, ושהרבה יותר קל לקבל את העובדה שאינך מושלמת. הדבר הטוב ביותר לעשות הוא למזער מצבים לא נוחים ולהמשיך הלאה. וכך, כשהציצה בשעונה וראתה שהשעה שבע ועשרים, מה שאומר שנותרו לה רק עשר דקות לשבת במושב המבוקש, ולאחר מכן עיני כולם יתמקדו במסלול, היא עלתה בגרם המדרגות.

מיד ניגשו אליה שני צלמים שנראה כאילו צצו מאחורי אגרטל דקורטיבי גדול כדי לצלם אותה. מאז נעשתה העורכת הראשית של מגזין "בונפייר" המכובד (והמאובק) לפני שש שנים, והפכה אותו לתנ"ך המבריק והפופולרי של הבידור, התקשורת והפוליטיקה , היא צולמה בכל אירוע שהשתתפה בו. בהתחלה לא ידעה מה עליה לעשות ונהגה להתייצב בפני הצלמים, אבל מהר מאוד הבינה שעמידה מול מטר הבזקי מצלמות בעודה משתדלת להיראות טבעית איכשהו (או כאילו היא נהנית מזה) לעולם לא תהיה הקטע החזק שלה. נוסף על כך, ניקו מעולם לא רצתה להישאב לתפיסה המוטעית והמסוכנת ששטפה את העיר הזאת כמג?פה – שאת נחשבת למישהי רק אם מצלמים אותך. היא ראתה את זה קורה לאנשים רבים מדי בעסק שלה. הם התחילו לחשוב שהם סלבריטאים בעצמם, ולפני ששמו לב, הכוכבנות היתה חשובה להם יותר מהעבודה. ואז הריכוז שלהם נפגם והם פוטרו, כמו שקרה לאחרונה לגבר אחד שהכירה, שנאלץ לעבור למונטנה.
ואיש לא שמע עליו עוד לעולם.

וכך החליטה ניקו שאמנם היא אינה יכולה להימנע מצלמים, אך היא גם לא חייבת להתייצב לצילום בפניהם. תחת זאת היא פשוט עסקה בענייניה והתנהלה בדרכה כאילו הצלמים אינם קיימים. התוצאה היתה שבכל צילום של ניקו אוניילי היא תמיד נראתה בתנועה. בדרכה ממכונית השרד לתיאטרון, צועדת בתכליתיות לאורך השטיח האדום, פניה נקלטו רק בפרופיל, בדרך כלל בעודה חולפת ביעף. מובן שהדבר יצר יחסים לא קלים עם התקשורת, ולזמן מה הם אף קראו לה כלבה. אבל שנים של התנהגות עקבית ("עקביות," ניקו תמיד אמרה, "היא יד ימינה של ההצלחה") השתלמו, וכעת סירובה של ניקו להתייצב מול המצלמה נחשב מין חריגות מקסימה, תכונה שמגדירה את אישיותה.

היא נחפזה לחלוף על פני שני הצלמים ועברה דרך הדלתות הצרפתיות, שם עמדו עוד צלמי פפראצי מאחורי חבל קטיפה. "הנה ניקו!" צעק מישהו בהתרגשות. "ניקו! ניקו אוניילי!"
הכול כל כך מטופש, חשבה ניקו, אבל לא באמת בלתי נעים. למעשה, העובדה שכל כך שמחו לקראתה היתה מחממת לב. מובן שהיא הכירה אותם כבר שנים, ו"בונפייר" רכש תצלומים מרבים מהם. היא העניקה להם מבט משועשע בעוברה, ובהינף יד קל קראה, "היי חבר'ה."
"היי ניקו, את מי את לובשת?" קראה אישה לבבית בשיער בלונדי קצר, שכבר צילמה את הסצנה הזאת יותר מעשרים שנה.
"את ויקטורי פורד," אמרה ניקו.
"ידעתי!" אמרה האישה בשביעות רצון. "היא תמיד לובשת פורד."

רוב הקהל כבר היה באוהל הגדול שבו עמדה להתקיים תצוגת האופנה של ויקטורי, כך שניקו יכלה לעבור ללא מאמץ דרך חבל הקטיפה. אולם בתוך האוהל הסיפור היה אחר. שמונה שורות המושבים הגיעו כמעט לקצהו, והיישר מול המסלול הובדלו עוד מושבים על ידי מעקה מתכת נמוך, שמאחוריו עמדו מאות צלמים שהתחרו על עמדה. המסלול עצמו, שהיה מכוסה בניילון, ד?מה למסיבת קוקטייל ענקית. באוויר שררה התרגשות חגיגית של חזרה לבית הספר, כשאנשים שלא התראו מאז המסיבה הגדולה האחרונה בהאמפטונס בירכו זה את זה כאילו נפרדו לפני שנים. האווירה היתה מידבקת, אבל ניקו הביטה בקהל בייאוש. איך תתמרן את דרכה בתוך כל זה? לרגע חשבה לעזוב, אבל דחתה את הרעיון במהירות. ויקטורי פורד היתה חברתה הטובה ביותר. היא פשוט תפלס את דרכה בתוך הקהל ותקווה לטוב.

כאילו חשה במצוקתה, הופיעה לפתע אישה צעירה לצדה. "היי ניקו," אמרה במאור פנים, כאילו היו חברות ותיקות, "אני יכולה להוביל אותך למקום שלך?" ניקו הפגינה את ההבעה הכי חגיגית שלה – חיוך מוזר ומאופק – ומסרה את ההזמנה לנערה. הנערה התחילה לפלס את דרכה בתוך הקהל. צלם אחד הרים את מצלמתו וצילם אותה, כמה אנשים שהכירה נופפו בידיהם ונדחפו כדי ללחוץ יד או לשלוח נשיקה באוויר. אנשי ביטחון נבחו לשווא על הקהל בניסיון לגרום לאנשים לתפוס את מקומם. כעבור כמה דקות הגיעו ניקו והמלווה שלה למרכז המסלול, וניקו איתרה סוף-סוף את מושבה. על כרטיס לבן מעוטר במסגרת גחמנית שהוצב על תווית של ויקטורי פורד התנוסס שמה, ניקו אוניילי. ניקו התיישבה בהכרת תודה.

באותו רגע התקבצה לפניה עדת צלמים, שהנציחה את תמונתה. היא הסתכלה קדימה לצדו השני של המסלול, שנראה הרבה יותר מאורגן מהאזור שלה – לפחות כל אחד שם תפס את מקומו. שני המושבים משני צדיה עדיין היו ריקים. כשהפנתה את ראשה לכדה את מבטו של לין ב??נ?ט, ענק הקוסמטיקה. המראה שלו גרם לניקו לחייך בתוכה. לא שלא היתה ללין סיבה טובה להיות בתצוגת אופנה, במיוחד כשקוסמטיקה ובשמים ואופנה כרוכים כל כך זה בזה. פשוט לין היה איש עסקים הידוע לשמצה כמאצ'ו, והיא לא יכלה לתאר לעצמה שיש לו עניין אמיתי בבגדי נשים. הוא בטח היה שם כדי לפלרטט עם הדוגמניות, בילוי שרק אנשי עסקים ניו יורקים מעטים יכלו לעמוד בפניו. הוא נופף לה בידו, והיא הרימה את התוכנייה והינהנה אליו בחזרה.

היא נאנחה והביטה בשעונה בחוסר סבלנות. השעה היתה כמעט שבע ושלושים, והצוות עדיין לא הסיר את כיסוי הניילון מהמסלול – אות לתחילת התצוגה. היא הציצה לימינה כדי לדעת מי ישב לידה, ושמחה לראות שעל הכרטיס היה כתוב "ונדי הילי", החברה הטובה השנייה שלה. זה מצוין – היא לא פגשה את ונדי כבר חודש, מאמצע הקיץ, לפני ששתי משפחותיהן יצאו לחופשה. ונדי נסעה למיין, שהיה אתר חופשת הקיץ החם החדש של אנשי הקולנוע, ושזכה בכך כיוון שלא היה מה לעשות שם, והכול היה אמור להיות לא יותר מאשר טבע. עם זאת, ניקו שיערה שאף איש הוליווד שמכבד את עצמו לא ייתפס מת בבית עם פחות משישה חדרי שינה ולפחות איש צוות אחד או שניים, אפילו באזורי הפרא של צפון-מזרח המדינה. ניקו לקחה את המשפחה שלה לסקי בקווינסטאון, ניו זילנד, המקום הרחוק ביותר מהציוויליזציה שהיה אפשר למצוא, כפי שסימור בעלה ציין, בלי לעזוב את הציוויליזציה לגמרי. למרות זאת הם עדיין הצליחו להיתקל בכמה מכרים שהיוו תזכורת לכך שלא חשוב כמה רחוק נסעת, לא יכולת באמת להתרחק מניו יורק...
היא דיפדפה בקוצר רוח בתוכנייה, מניחה שהעיכוב נגרם איכשהו בגלל ג'ני קאדין, שמוקמה לצדה השני של ונדי. נראה שכוכבי קולנוע הפכו לרע ההכרחי של חיי היומיום המודרניים, וכשהביטה בעצלתיים על השם שלשמאלה, קפאה לפתע.

"קירב?י אטווד," היה כתוב על הכרטיס.
היא הפנתה את ראשה במהירות בתחושת סחרחורת, אשמה, ריגוש ובלבול גם יחד. האם זה מקרי? או מכוון? האם מישהו ידע עליה ועל קירבי אטווד? זה בלתי אפשרי. היא ודאי לא סיפרה לאיש, ולא יכלה לתאר לעצמה שקירבי היה מספר למישהו. היא אפילו לא חשבה עליו כבר חודש ימים לפחות. אבל למראה שמו נזכרה ברגע ההוא בשירותים של מועדון "בונגלו 8".

זה היה לפני שלושה חודשים בערך, והיא לא דיברה איתו ולא ראתה אותו מאז. קירבי אטווד היה דוגמן ידוע שפגשה אחרי מסיבה ש"בונפייר" מימן. היא עמדה לבדה בבר כשקירבי ניגש אליה וחייך. הוא נראה כל כך טוב, שהיא מיד שילחה אותו, בהנחה שבילבל אותה עם מישהי אחרת – מישהי שתוכל לסייע לו בקריירה. ואז, כשהתיישבה בשולחן האח"מים, הציצה בשעונה ותהתה כמה מהר תוכל לחמוק משם בלי שתיחשב גסת רוח, התיישב קירבי לידה. הוא היה באמת מתוק מאוד, הביא לה משקה, ואחרי שדיברה איתו חמש דקות, התחילה לדמיין איך זה יהיה לשכב איתו. היא הניחה שקירבי לעולם לא יהיה מעוניין, אבל אישה לא יכולה לשוחח עם גבר כמו קירבי בלי לחשוק בו. היא ידעה שהיא בטריטוריה מסוכנת, וכדי לא לעשות צחוק מעצמה, קמה והלכה לשירותים. וקירבי הלך אחריה. ישר לתוך השירותים ולתוך התא!

זה אמנם פתטי, אך הדקות המעטות האלה בתא השירותים היו מהרגעים הטובים ביותר בחייה. שבועות לאחר מכן המשיכה לחשוב עליהן. הדרך שבה שערו הכהה נראה על מצחו, הגוון המדויק של שפתיו המלאות (בז'-דובדבן, עם קו כהה יותר במקום שהשפה פגשה את העור, כמעט כאילו השתמש בתוחם שפתיים), וכיצד השפתיים הללו נגעו בשפתיה. רכות וחלקות ורטובות. (בעלה סימור תמיד קפץ את פיו והעניק לה נשיקות קטנות ויבשות.) היא הרגישה כאילו כל פניה נעטפו בשפתיים האלה – רגליה פקו ממש – והיא לא האמינה שהיא עדיין יכולה להרגיש ככה. בגיל ארבעים ושתיים! כמו נערה...

תודה לאל, שום דבר לא קרה אחר כך. קירבי נתן לה את מספר הטלפון שלו, אך היא מעולם לא התקשרה. לנהל רומן עם דוגמן של בגדים תחתונים לגברים זה מגוחך. מובן שמחצית המנהלים הנשואים ב"ספלאץ'-ו?רנר" ניהלו רומנים, ורובם כלל לא טרחו להסתיר אותם. והיא לא שמרה בסוד את העובדה שהתנהגותם דוחה בעיניה...

אבל מה היא תעשה עכשיו, כאן בציבור, לגמרי בגלוי לפני חצי ניו יורק? האם עליה להעמיד פנים שאינה מכירה אותו? ומה יהיה אם הוא יעלה את זה? או גרוע יותר, אם הוא לא יזכור? ויקטורי, שעדיין רווקה, היתה יודעת בדיוק איך לטפל בעניין – היא בוודאי נקלעה למצבים כאלה כל הזמן. אבל ניקו היתה עם אותו הגבר כבר יותר מארבע-עשרה שנה, וכשאת עם גבר אחד כל כך הרבה זמן, את מאבדת את היכולת לנווט מצבים רומנטיים עם גברים אחרים.

זו אינה סיטואציה רומנטית, הזכירה לעצמה בחומרה. היא תגיד שלום לקירבי כאילו היה מכר מזדמן (מה שאכן היה), והיא תצפה בתצוגת האופנה ותלך הביתה. הכול יהיה לגמרי נורמלי ותמים. אבל קירבי הופיע לפניה.

"היי!" קרא, בקול רם ונלהב, כאילו נהנה במיוחד לראותה. היא הביטה למעלה בכוונה לשמור על מבט צונן ובלתי מעוניין, אבל ברגע שראתה אותו, לבה התחיל לפעום, והיא היתה בטוחה שהחיוך שלה דומה לזה של תלמידת בית ספר מטופשת.
"מה את עושה כאן?" הוא שאל והתיישב במושב לידה. המושבים היו צמודים למדי, כך שהיה כמעט בלתי אפשרי לשבת לידו בלי שזרועותיהם יתחככו. היא חשה מסוחררת מהתרגשות.
"ויקטורי פורד היא חברה טובה שלי."
קירבי הינהן. "הלוואי שידעתי. אני לא מאמין שאני יושב לידך. חיפשתי אותך בכל מקום."
זה היה כל כך מדהים, שניקו לא ידעה מה לומר. ובעודה מביטה סביבה כדי לבדוק אם איש אינו מתבונן בהם, החליטה שבנסיבות הקיימות הכי טוב לא לומר דבר.
היא הינהנה, וכשהגניבה מבט לפניו, עלתה הנשיקה בזיכרונה מיד. היא שילבה את רגליה והתחילה להרגיש עוררות.
"לא התקשרת אלי," הוא אמר בפשטות. צליל קולו גרם לה לחשוב שהוא באמת נפגע. "ואני לא יכולתי להתקשר אלייך."
היא הפנתה את ראשה ממנו בתקווה שייראו כאילו הם מנהלים שיחה סתמית. "למה לא?" אמרה.

הוא רכן קרוב יותר ונגע ברגלה. "תביני," אמר. "זה כל כך טיפשי. ידעתי מי את – אני מתכוון, ידעתי שאת מפורסמת והכול – אבל לא יכולתי לזכור איפה את עובדת."
הבעתו היתה בחלקה נבוכה ובחלקה משועשעת, כאילו לא היתה לו בר?רה אלא לצחוק לטיפשותו שלו וקיווה שגם היא תנהג כך. ניקו חייכה וחשה פתאום שביב של תקווה. אם קירבי באמת לא ידע מי היא, ייתכן שאכן היה מעוניין בה אחרי הכול.
"מגזין 'בונפייר'," סיננה מזווית פיה.
"נכון. ידעתי," קירבי אמר, "אבל לא יכולתי לזכור. ולא רציתי לשאול אף אחד כי אז היו חושבים שאני באמת מטומטם."
ניקו מצאה את עצמה מהנהנת באהדה, כאילו לעתים קרובות נמצאה במצב דומה והבינה לגמרי איך הוא מרגיש.
צלם קפץ לפניהם וצילם אותם. ניקו הפנתה את ראשה ממנו במהירות. זה הדבר האחרון שהיתה צריכה – צילום שלה ושל קירבי אטווד. היא חייבת להפסיק לפלרטט איתו, הזכירה לעצמה בתוקף. אבל קירבי לא היה מסוג האנשים שטובים בהסתרת רגשותיהם. הוא נגע שוב ברגלה כבדרך אגב כדי לזכות בתשומת לבה. "כל הזמן חשבתי שאתקל בך מתישהו," הוא אמר והמשיך בסיפורו. "ואז יכולנו... את יודעת," הוא אמר במבט מזמין. "אני מתכוון, רק פגשתי אותך ומצאת חן בעיני, את יודעת? ולא הרבה אנשים מוצאים חן בעיני. אני מתכוון, אני מכיר הרבה אנשים, אבל אני לא באמת מחבב אותם..."

היא זרקה מבט לעבר לין בנט, שהתבונן בסקרנות בה ובקירבי, ודאי תוהה על מה יש לה לדבר עם דוגמן. היא חייבת להפסיק את זה.
"אני יודעת בדיוק למה אתה מתכוון," היא לחשה, כשעיניה נעוצות קדימה.
"ועכשיו, הנה אני, יושב על ידך בתצוגת אופנה," קירבי קרא. "זאת המילה ההיא... 'מזל'?"
"גורל," אמרה ניקו. היא נעה בכיסאה, המילה גרמה לה פתאום לראות את הבלתי נמנע. אני הולכת לשכב עם קירבי אטווד, חשבה בפראות. היא לא ידעה מתי זה יקרה או איפה. היא רק ידעה שזה יקרה. היא תעשה את זה פעם אחת ולא תספר לאיש ולא תחזור על זה שוב.
"זהו זה. גורל," קירבי חזר אחריה. הוא חייך אליה. "אני אוהב את זה אצלך," הוא אמר. "את פיקחית. את מכירה מילים. רוב האנשים כבר בקושי מכירים מילים. שמת לב לזה?"
היא הינהנה, חשה סמוקה. היא קיוותה שאיש לא שם לב. למרבה המזל היה חם באוהל, כך שמצוקתה לא נראתה יוצאת דופן. היא רצתה לנפנף על עצמה בתוכנייה כמו שאחרים עשו – באופן מודגש, לציין את אי-הנחת שלהם מהעיכוב בתצוגה – אבל החליטה שזה לא יהיה מכובד.
כאילו הרגיש בחוסר השקט, אחד המתופפים התחיל לתופף בקצב, והמתופפים האחרים, שניצבו בשורה הראשונה בצדו השני של המסלול, המשיכו בעקבותיו. היתה קצת המולה, וג'ני קאדין, מוקפת בארבעה אנשי ביטחון, יצאה מאחורי המסך שהפריד בין המסלול לאזור אחורי הקלעים והתיישבה כשוונדי אחריה.

התיפוף גבר כשוונדי התיישבה והתחילה לספר לניקו על היתושים במיין. שני פועלים גילגלו במהירות את יריעת הניילון. אורות המסלול המסנוורים נדלקו, ולפתע הופיעה הדוגמנית הראשונה.

היא לבשה ז'קט ארגמן קצר בעל צוארון מחודד עם חצאית ירוקה ארוכה שהסתיימה בדיוק מעל לקרסול, ומחשבתה הראשונה של ניקו היתה שהאפקט של שני הצבעים האלה ביחד היה אמור להיות צורם. אבל הם דווקא נראו תואמים – נועזים, אבל בצורה מתוחכמת – כאילו זה לגמרי טבעי שכולם ילבשו את הצבעים האלה יחד. אבל אחרי כן היא איבדה את הריכוז. ניקו תמיד התגאתה ביכולתה לקטלג, לשלוט במיקוד של מוחה ולכוון אותו בחדות אל העניין – או האדם – שלפניה, אך לראשונה נראה שהריכוז המפורסם שלה לא עמד לה. היא הביטה בדוגמנית שחלפה על פניה וניסתה לזכור את פרטי הבגד כדי שתוכל לדבר על זה עם ויקטורי, אבל מוחה סירב לשתף פעולה. הלמות התופים מחתה את התנגדותה, וכל מה שיכלה לחשוב עליו היה קירבי והתחושה הנהדרת של להיות נכבשת.

"זה ג'ונגל שם בחוץ", קנדיס בושנל. מאנגלית: דליה גל (הוצאת כינרת)