רומולו היקר 25.9.2004
לצערי, אין לי כמעט זיכרונות אישיים מהשנים ההן. הזיכרון הראשון קשור בים של פ??סק?ר?ה. בעלה של האומנת (כך אני משער) נטל את ידי והוליך אותי לתוך המים. כשהגענו ללב ים נכנסה טיפת מים מלוחים אל פי. הטעם המלוח הזה ליווה אותי בכל שנות ילדותי, כרוך בהשתאות מהתעוזה העצומה שבצעידה במים העמוקים עד לב ים. זה קרה כנראה ב-1938, כי לקראת סיומה של אותה שנה צורפתי למשפחה. הייתי אז בן שלוש וחצי. בשנה שבה החלו להישמר הזיכרונות הראשונים שלי, בין פסקרה לקסטיליון פיורנטינו, זכורים לי שני אירועים בפ?ראטו. באירוע הראשון ביקשתי מאמא ללכת לשירותים. היא הצביעה על גרם מדרגות שמסתיים במסדרון, שבשני קצותיו היו דלתות. פעם אחר פעם עליתי בגרם המדרגות ופניתי ימינה במקום שמאלה, עד שסבלנותה של אמא פקעה. היא משכה אותי במדרגות והטיחה את ראשי בדלת הנכונה. הזיכרון השני קשה יותר. ישנתי במיטה אחת עם אמא ואבא. מפעם לפעם הרטבתי ואף יותר מזה. את טיב העונשים שספגתי אחסוך ממך. אני מניח שבמושגים עכשוויים עברתי התעללות. לפי התפיסה של אותם ימים, מנהגים פסולים עוקרים מן השורש באמצעים פסולים מהם. מלקות נתפסו כעונשים חינוכיים, בבחינת "חוסך שבטו שונא בנו". איש לא היה מעלה אז בדעתו לגנות את אבא על שטבל את אצבעותיה של פיורנצה בקסת דיו כדי לגמול אותה מהרגלה לכסוס ציפורניים, כשם שחוקן היה מרשם בדוק בעיני אמא למניעת אוננות. על גנ?בת פרוסת לחם, בימים שבהם הרעב שרר בבית, חטפתי מאמא הצלפות שוט, בדרך כלל באמצעות רוכסן ארוך שנגזר מתיק ישן. באותם מקרים שבהם לבי ניבא לי שאני עומד להיענש נהגתי להחביא את הרוכסן ולסייע לה בהתלהבות לחפש אותו, בתקווה לשכך את חמתה. אף על פי כן, עונשי הגוף לא הותירו בי צלקות נפשיות ולא חיסרו מאהבתי לאמא. אולי בעטיים קניתי לי תגובה ספונטנית של רגש אשמה, ובד בבד צורך עז להוכיח את חפותי. לעומת זאת, אבא מעולם לא הרים עלי יד, אך די היה במבט אחד ממנו בארוחת הצהריים כדי שאבלע - בגרון חנוק - את הפלפל הממולא באורז, למרות שתיעבתי את טעמו החלקלק. אם אבא היה אלים, כטענתה של אידה, רק אמא טעמה את נחת זרועו. אבל אל תטעה לחשוב שביתנו היה בית אלים. אמא הרבתה לחבק אותנו והיא גם ידעה לסלוח. ערב אחד היא לקחה את אידה ואת אחיותי לקולנוע בקסטיליון פיורנטינו, ואני נותרתי לבד בבית. ביתנו שכן במרחק קילומטר ויותר מהעיר. משירדה החשכה, נפלה עלי אימה גדולה. פתחתי את המזווה ושתיתי חצי בקבוק ליקר "סטר?ג?ה". אמא מצאה אותי בגילופין, מקיא בשירותים. אמרתי לה שאני סובל מכאבי בטן, אבל ריח האלכוהול שנדף מפי הבהיר לה היטב ממה באמת אני סובל. אף על פי כן לא נענשתי.
התלבטתי לא מעט אם לחשוף בפניך צד זה של חיי המשפחה. לבסוף החלטתי שאין זה מתפקידי להיות הצנזור שלך. איש לא הטיל עלי לייפות את העבר ולהסתיר ממך דברים, שאך הנסיבות המוזרות של נפקדותך מנעו ממך להכירם. אינני מנסה ללמד זכות על אמא בכל מחיר, אבל אי אפשר לנתק את העונשים האלה מההקשר של התקופה. אני משוכנע שהצלפות וכריעה על ברכיים חשופות בפינת החדר היו בעיניה אמצעים חינוכיים ראויים, כפי שסברו כל הפדגוגים בתקופתה. אידה רואה היום את הדברים אחרת, אבל אני חושש שהשיפוט שלה הוא עכשווי. אידה הכירה את הורינו ב-1936 בעיר מולדתה מו?נס?ליצ?'ה, ליד פ??דו?בה. אבא ואמא עצרו לחניית ביניים בעיר והתגוררו בבית מלון שבעליו הכיר את אידה. אמא ביקשה שיסייע לה למצוא צעירה שתוכל לטפל בילדיה ולעזור לה במשק הבית. אידה מצאה חן בעיני אמא והקשר ביניהן נשמר גם כשעברנו להתגורר בפ??דובה, בפריאו?לי ובטודי. כשהיינו בפראטו, אידה עבדה אצל משפחה ברומא. אמא שלחה לה גלויה והזמינה אותה לביקור. משנפתחה הדלת נפלו ליזטה ופיורנצה על צווארה. מאחוריהן התקרב ילד קטן בלונדיני עם פוני, שזה עתה צורף למשפחה. ברגע הראשון הוא קפא על מקומו, ואז, באופן מפתיע, קפץ גם הוא לזרועותיה. קבלת הפנים הנלהבת שערכנו לה הכריעה את הכף. אידה נשארה אתנו עד סיום המלחמה. על מעשיה אחרי מותה של אמא עוד ארחיב את הדיבור. אקדים ואומר רק זאת: אנושיותה, שמחת החיים שלה ותבונתה המעשית כבשו את לבנו. אמא התייחסה אליה כאל בת משפחה. אידה אינה שוכחת שאמא תפרה לה מעיל חורף וקנתה לה בגדים ומתנות קטנות, לרוב דברים פעוטי ערך, אבל היא זוכרת אותם עד היום ברחשי תודה. אינני חושב שהיא התנסתה ביחס חם ואינטימי כל כך בבתים אחרים.
אני רוצה ברשותך לחזור למכתבים של סבתא, מכתבים שעוסקים בפכים הקטנים של החיים, בדאגות, במצוקות, בתקוות ובאכזבות. ידיעתנו את הסוף הצפוי למתכתבים מקנה לפכים קטנים אלה משמעות ועצב עמוקים הרבה יותר מכפי שהיו להם בעת שנכתבו.
באוקטובר 1935, שישה חודשים אחרי הולדתי, סבתא מזמינה את אמא ואת ילדיה להתארח אצלה בגרץ:
"הייתי מאוד רוצה שגם קלמן יבוא, הוא יכול לטפל בעצמו כאן. בכל אופן, אתם יודעים הכי טוב מה צריך לעשות, ואם באמת תגיעי - אסע עד הגבול לפגוש אותך. אני מבקשת שלא תשני את התוכניות, כי כולנו מחכים לך בקוצר רוח. במה שנוגע לכסף, אל תדאגי, תהיו אצלנו. לא מספיקה לך הדאגה לילדים? במה את כבר יכולה לעבוד בזמן הקצר כל כך שתשהי אצלנו? חוץ מזה, לינה ואני מתכננות תצוגת אופנה לפני חג המולד, והייתי רוצה שתהיי כאן כשזה יקרה. אנחנו מרגישות טוב יותר, תודה לאל, ומאוד מאושרות שאתן באות. הבנות כל כך חמודות ויפות, אבל אתם מבזבזים יותר מדי כסף על ביגוד. אתם לא חושבים שאתם מפנקים את הילדים יותר מדי? יוצי היקרה, רק שלא תשני את התוכניות ותבואי כמה שיותר מהר."
גם הפגישה הזאת לא יצאה אל הפועל. סבתא מביעה את אכזבתה במכתב מ-4.12.1935. באותה עת אמא נמצאת בו?ורו?נ?ה ואבא שוהה ברומא. בעיני סבתא, נסיעתה של אמא לאיטליה היתה מלכתחילה טעות שיש לתקנה - עם או בלי קלמן:
"אני מאוד עצובה. כל כך חיכיתי לך, היו לנו כל כך הרבה דברים לדבר עליהם. לינה ואני עשינו מאמצים רבים לסדר לך דירה. הריהוט ברובו על שמה של לינה ואנחנו רוצות לרשום אותו על שמך, אבל בשביל זה עלייך לבוא לכאן. מה קלמן עושה ברומא? האם ילך לרופאים או שיש לו משהו אחר לסדר? כמה טוב היה אילו יכולת לבוא לכאן ביום ההולדת ה-24 שלך, בזמן שהוא שמה. אני מאחלת לך הרבה שנים טובות, ושאף פעם לא תדעי צער. הלוואי שהילדים ישמחו אותך כשיגדלו, כי אין צער גדול יותר מאשר אכזבת אמא מילדיה. תשתדלי לחזור הביתה בחורף. אל תדאגי לכסף. רק תבואי. את נראית טוב מאוד בצילומים, אבל יש לך כל כך הרבה בגדים שזה נורא. מה שאת לא לובשת, שימי בצד לשתי הבנות כשיגדלו. אפשר לתקן ולהתאים. אני מאוד סקרנית לדעת איך הצליח הקונצרט. לאן אתם נוסעים משם? אתם לא רחוקים מכאן. כתבי מיד כי אני דואגת."
עד למכתב הבא, מינואר 36', עלתה כנראה אפשרות נסיעתה של סבתא לאיטליה. אפשר להבין אותה: פיורנצה כבר בת חמש, ליזטה בת ארבע, אתה בן שלוש ואני בן שנה. והיא לא ראתה איש מאתנו:
"את לא יכולה לתאר לעצמך כמה אני רוצה לראות אתכם, במיוחד את הקטנים. לא יכולתי להגיע גם אם הייתי משתדלת. ראשית, הרגליים לא בסדר. שנית, אם אעזוב כאן - העסק ייעצר. חוץ מזה, גם לינה חולה ואולי שוב תקבל שבץ. כמה טוב היה אילו היית באה לכאן עם הילדים. רק תשמרי שלא יבוא עוד קטן אחד. תודה על הצילומים. הילדים מאוד חמודים ומתפתחים יפה. הלוואי שימשיכו כך. האם קלמן מרגיש יותר טוב ברגל? כמה זמן תישארו שם?"
הם לא נשארו שם הרבה זמן, כי באוגוסט המען שלהם מתחלף לחבל ו?רצ?'לי (שם העיר לא ניתן לפענוח), מערבית למילאנו. חלפו כמעט שבעה חודשים מאז המכתב הקודם. סבתא חוששת שמשהו רע קרה להם. חששותיה מתבדים, אבל דאגתה נותרת בעינה:
"רואים עלייך שילדת ארבעה ילדים. את נראית לא טוב, וגם קלמן. היית עושה טובה לעצמך אם היית עולה ל-54 ק"ג. זה לא מספיק, את צריכה להגיע ל-58 ק"ג. זה לא יעשה אותך שמנה, ואם יקרה משהו תהיה לך רזרבה. אני מוכרחה לומר שאין לכם הרבה מזל. בתי היקרה, את מאוד מבקשת שאבוא אליכם, אני מאוד רוצה בכך, אבל לצערי אני לא יכולה עדיין לנסוע. הוצאות הנסיעה מגיעות למאה שילינג. הייתי רוצה שתבואי עם שתי הילדות ותישארי כאן עד שתתאוששי. קלמן יוכל בינתיים להיכנס לבית חולים לקבלת טיפול ברגליו. זה יעשה טוב לכולכם. אני מבקשת ממך, דברי על זה עם קלמן. אני יכולה לחכות לכם בגבול וגם ללוות אתכם בחזרה. אנא, תעני לי מה את חושבת. מה עם ניירות הנתינות שלכם? את אף פעם לא כותבת לי על הנושא. אם אין לקלמן זמן, סדרי אותם את. אני לא מבינה למה אתם לא מסדרים את הניירות, זה נורא חשוב. מה את שומעת משני הבנים? פיורנצה צריכה להתחיל עוד מעט את בית הספר.
נ.ב.: היתה כאן גברת שאת מכירה. היא ובעלה מוזיקאים. היא שאלה אם קלמן יכול לסדר להם הופעה. נתתי לה את הכתובת שלכם. אם קלמן לא ירצה לענות, כתבי להם את. אני לא יכולה להגיד לכל העולם שהחתן שלי לא רוצה לפגוש אף אחד מגרץ."
המכתבים הבאים עוסקים בענייני דיומא. העסקים של סבתא יגעים ושכר הדירה גבוה. הכנסותיה מסלון המחוכים מאפשרות לה לחיות, לא להרוויח, ורדיפת היהודים באוסטריה לא מקילה את המצב. בינואר 1937 היא פונה לאבא ישירות בעניין הנתינות: "קלמן, קלמן, אל תזניח את זה!" ולבתה היא אומרת: "יוצי היקרה, את צריכה להתרכז בשניים-שלושה דברים: א) נתינות ב) ביטוח תאונות. גם ביטוח חיים צריך לעשות." היא עצמה הגישה בקשה לקבלת נתינות ומקווה בתמימותה שהשלטונות ייענו לה.
מצבה הבריאותי של הדודה לינה מחמיר. היא מבוגרת ב-12 שנה מסבתא (ב-1937 מלאו לה 71 שנה). סבתא כותבת שאחותה מאושפזת כבר ארבעה שבועות בבית חולים, רתוקה למיטה, בטנה נפוחה, וכל היום היא יושבת ובוכה. סבתא מביאה לה מהבית ירקות מבושלים, חמאה, תה חם, גבינות, וכשהיא משיגה תפוחי עץ היא מכינה לה גם לפתן. סבתא עצמה איננה בקו הבריאות. פעם זו הרגל שמציקה לה, פעם זו מחלת עור או כאבים בכיס המרה, וזאת נוסף על מחלת הלב שהיא סובלת ממנה. אמא מנסה לעזור להן במשלוחי כסף ובגדים, אלא שהבגדים אינם מתאמים וסכומי הכסף זעומים מדי. חוסר יכולתה של אמא לסייע לה מבחינה כספית מעורר אצל סבתא מרירות, המקבלת לעתים ביטוי במכתביה. ב-23.1.1938 היא כותבת לה:
"קיבלתי את מכתבך וצר לי שגרמתי לך כאב, אבל לפעמים כל כך מר לי עד שאני שוכחת את עצמי. אני יודעת היטב שאין לכם - וגם לא יכול להיות לכם - כסף. זה בכלל נס שאתם מתקיימים. אני לא רוצה מכם שום דבר. היה לי פשוט רגע של מרירות והתלוננתי באוזנייך. תשכחי מזה. "
המצב הכלכלי הרעוע מביא את סבתא להרהורים נוגים. בפברואר 1937 היא כותבת לאמא בג?ל?ר?ט?ה:
"הייתי רוצה לספר לך הרבה דברים, אבל אני לא יכולה להעלות את זה על הנייר. קשה לי מאוד לכתוב כי אני עושה הרבה שגיאות. כשפאלי היה כאן הוא תיקן לי את השגיאות, הוא גם היה היחידי שיכולתי להחליף אתו דעות ולהגיד כל מה שיש לי על הלב. אני לא חולה, ובכל זאת קשה לי לנשום. נורא כואב לי שזו השנה השביעית שאת לא בבית ושלא יכולתי להגיע אלייך. אני לא יכולה להשיג דרכון, אבל אני יכולה לנסוע עד הגבול, ואתם תבואו לפגוש אותי. נוכל להיות יחד יום-יומיים. אני לא יכולה לסבול את זה יותר. השמחה היחידה שלי היא שאני מקבלת ממך מכתבים וצילומים. הילדות כל כך יפות. ליזטה יותר יפה מפיורנצה, נכון?"
בעיית הנתינות רודפת אותה כמו רוח רפאים. ההורים שוהים עתה בר?ג'יו? א?מילי?ה, אך הם כבר בדרכם למען חדש: ב?ו?לו?ניה, שם כבר התגוררו לפני שש שנים, "רחוק מאוד מסנדרו הקטן," מציינת סבתא, וממשיכה לרדת לחייהם בעניין הנתינות. "שמעתי שכל מי שנולד באיטליה מקבל נתינות איטלקית," היא כותבת להם באפריל 1937. "לפי זה, לילדייך יש נתינות איטלקית. אני מקווה שזה נכון. לכם אין נתינות, ואם יקרה לכם משהו חס וחלילה לא תוכלו לקבל שום עזרה."
סבתא מחליטה לנסוע אליהם בקיץ, ומבקשת מהם להשתתף במימון נסיעתה. החיים בגרץ בלתי נסבלים. עסקי המחוכים נעשים יותר ויותר יגעים. מאנצי נסעה לאנגליה, לינה זקנה וחולנית, וסבתא עצמה מרגישה את נטל גילה. הסלון שלה זקוק לידיים נמרצות של אישה צעירה, אבל היא מתקשה למצוא מועמדת מתאימה. סבתא מחפשת הפוגה קצרה מתלאותיה בחיק בתה ונכדיה.
השתיים מסכמות שאמא תשלח לה כרטיסי נסיעה ברכבת, שכוחם יפה מ-15 באוגוסט עד אחד בספטמבר. סבתא לא יכולה להשאיר את הדודה לינה לבדה יותר משבועיים. ב-12.9.1937 ההורים מתגוררים כבר בפ??דו?בה, ונסיעתה של סבתא לאיטליה עולה בעשן:
"אני חושבת שלא אוכל לנסוע אלייך. נצטרך לדחות זאת לשנה הבאה. הנסיעה של פאלי עלתה לי הרבה כסף. חוץ מזה הייתי צריכה מאוד מעיל חדש. אפילו אם תשלחי לי כרטיס לא אוכל להשאיר הכול לדודה לינה, כי אם אני לא פה אין הכנסות."
סבתא לא יכולה לדעת שקניית המעיל החדש חיסלה סופית את סיכוייה לפגוש את בתה. אני חושב שאסתפק בזה.
שלך, סנדרו
"שלך, סנדרו", מאת צבי ינאי (הוצאת כתר)