המזל של תל-אביב הוא חוף הים שלה. לחשוב על תל אביב בלי חוף זה כמו לשכב בחוף ירושלים ולחשוב על ירושלים בלי הרים. העיר הזאת נולדה "מקצף גל ועננה", והים היה שם ראשון. אחר כך אנשים התחילו ללכת לאורך החוף ואז נולדה הטיילת היפה לאורכו. מכאן התפתחו בתי הקפה, ובסוף המגדלים. זה הסדר הנכון. הצרה היא שיש אנשים בעירייה שרואים את הסדר הזה הפוך. בסדר שלהם החוף מגיע דווקא בסוף.
הכוונות כמו תמיד טובות, אבל התוצאות (לגבי החוף והעיר שלנו) רעות. לפי הצעת התכנון החדשה לטיילת של תל-אביב שהכינו לבקשת העיריה משרד האדריכלים מייזליץ-כסיף (מי שאחראים לדק העץ המוצלח של נמל תל-אביב), תורחב הטיילת הקיימת בכמה מטרים טובים על חשבון החוף, ותיבנה מדק עץ מדורג וטיילת תחתונה. כך למעשה תיהרס חומת ההפרדה שבין הטיילת הקיימת לחוף ותתאפשר ישיבה רומנטית על המדרגות אל מול השקיעה. "המטרה היא לייצר נגישות בסיסית ולהרחיב את שטח המחיה של הטיילת עם ישיבה זמינה ומאסיבית", מסבירה האדריכלית גנית מייזליץ-כסיף. "דק מעץ הוא חומר לא פולשני ולא עובד נגד החול. לא יהיו יציקות בטון בחול. כל השטח הזה ליד הקיר הוא שטח שאם תשים לב תראה שאין שם בכלל טביעות רגליים של אנשים. הקיר הזה הוא טעות", קובעת כסיף נחרצות.
אז הנה פעם ראשונה שאדם רומנטי שכמותי בעד חומות בטון. כן, אני זה שיצא כאן בחריפות נגד תרבות חומות ההפרדה, קובע נחרצות שהקיר הזה הוא לא טעות! הקיר הזה הוא המגן האחרון של החוף. הרעיון להרוס אותו ולחבר בין הטיילת, הכביש והעיר לחוף יגרם לחוף שהכרנו להתנהג אחרת. אזור מבוזבז ומושתן עם חול חם וטובעני קוראים בעירייה לקיר והחול שלידו.
חוף הבונים
מבוזבז, מושתן, תקראו להם באיזה שם גנאי שתרצו, אבל הקיר ורצועת החוף מגינים עלינו מהמולת העיר, מרעש המכוניות והצופרים של הטיילת ומהנחיל הזורם בו בכל סוף שבוע. כי בקיץ הבא יהיה הרבה פחות מגניב בחוף של תל-אביב: תהיו יותר קרובים לשמשיות של משפחת שטיירמן, שעכשיו הוציאו את המטבוחה מהצידנית; יותר דבוקים למזרון המתנפח ושלושת המצופים של משפחת תמיר עם ארבעת הילדים המנוזלים שלהם, שהתחילו מלחמת קובבות והכלב של אביתר יחפור בור ואת כל החול יעיף עם כיוון הרוח.
כל זה רק מהצד של החוף, מהצד של הכלה-טיילת הגיעו קרובים אחרים: מנחם, אמן הקריקטורות המופלא, כבר הציב את כסא הבמאי שלו לצדכם בעוד חבורת בנות מחטיבת הביניים ע"ש רבין בראשון-לציון-מערב דורכת עליכם; לא רחוק ממנו החלו החבר'ה שחזרו מהטיול-אחרי-צבא לדפוק בראש עם תופים אפריקאים בהתלהבות של טקס וודו, שנמהלת במונוטוניות הרמונית ביחד עם הצרצורים הגבוהים שעולים מחלילי הפאן של החבורה הדרום-אמריקאית עם הסומבררואים ובין כולם מפזר ג'וזף הכושי העברי את הקטורת בריח וניל. עשן מושלם! רק חסר הדשא והמנגל. מבוזבז זה בטח לא.
בכלל הפחד הכי גדול של אדריכלים, מתכנני ערים ופקידי עירייה זה שיהיה בעיר אזור שומם. "השממה!" - סרט אימה שמוקרן מדי יום בדמיונם המזיע ובו משתלטת מפלצת שממה אימתנית עם מאות זרועות שישאבו את החיים ואת הארנונה. לכן "כיבוש השממה" הוא חוק מדינה מנדטורי, שעדיין תקף. בשם חוק זה כמעט לא נשארו שטחים פתוחים במדינה, ובשם חוק זה הופכים כל פיסת שטח "שומם" למדשאה מגוננת או למשתלה. שמתם לב פעם שאין בארץ כביש אחד בלי נטיעות או גינון לאורכו?
בקו 5 גם יובל בנאי לא מגיע לים
החוק לא פסח גם על הטיילת, שלמעשה היא כביש הקרוי בטעות "רציף הרברט סמואל". איזה רציף ואיזה חסקה? שום דבר לא עוצר ברציף הזה - אין אפילו אוטובוס אחד שיש לו תחנה שם! בטח לא קו 5 שיובל בנאי נוסע בו אל הים, אבל עוצר בדיזינגוף- קילומטר מהים! זאת אוטוסטרדה עם אי תנועה וכביש שרות שלאורכו כמה מקומות, שנראים באמת מושתנים ושוממים. דווקא כאן לא תזיק יוזמה עירונית ברוכה. אלא שכאן צריך ניתוח ולא טיפולים קוסמטיים שבהם מתמחה ראש עירנו. במקום כביש רחב ומבוזבז עם נתיבים כפולים, צריך לדאוג לטיילת רחבה על חשבון הכביש, שתאפשר גם שבילי אופניים ומסלולי ג'וגינג נוחים ולא רק מסלולי סלאלום בין מדרגות, עצים, ספסלים, דוכנים, בלוני הליום, צעצועים סינים ועמודי תאורה. אם העיריה באמת רוצה לעשות טיילת רחבה ופרקטית שגם לא תיעצר בכל אותן מסעדות חוף שבולטות מהטיילת לכיוון החול החם, אין ברירה אלא להרחיב אותה לצד השני על חשבון הכביש. אבל אויה, שוד ושבר, מה יהיה עם הכביש?
לא צריך להיכנס לפאניקה, הכביש צריך פשוט להפוך את כיוון הנסיעה שלו. ברגע שיתחילו לנסוע מדרום לצפון הכביש כבר לא יזדקק לכביש השירות והוא יהפוך מאוטוסטרדה לרחוב. רחוב עירוני תוסס עם תחנות אוטובוס לאורכו שיורידו אנשים לחנויות ובתי קפה מצדו האחד, כשממול עוברת הטיילת. ממנה אפשר יהיה להשקיף בביטחון על החוף מבלי שייכנס לך חול לנעליים, ומבלי להפריע את מנוחת המשתזפות. עד הקיץ הבא.