פרק ראשון

כשחזרתי מהשוק, ליאו כבר סיים להניח את הכיסוי הגדול השחור על הבר?כה.הבטתי בו מבעד לחלון של דלת הזכוכית. הוא לבש את מכנסי הצמר האפורים שלו, את חולצת המשבצות הגדולה וחבש את כובע המצחייה הכחול, ושערותיו הלבנות ביצבצו ממנו. הוא הביט בפיזור נפש בלהקת ציפורים נודדות שפילחה את השמים מעל החצר. הסטתי את הדלת.

"שלום, ליאו! חזרתי!" קראתי אליו.
ליאו המשיך לצפות בשמים. כשלהקת הציפורים נעלמה, הוא הפנה את מבטו לעבר הבית וראה אותי. הוא הניח יד אחת על ראשו ואת השנייה על מותניו.

"הקיץ נגמר," הכריז באוזנ?י. "הציפורים עפות לדרום. את באה לקלף את התפוחים שלך בחוץ? זה יעשה לך טוב."
חשבתי שזה רעיון לא רע בכלל ליהנות מקרני השמש החמימות עדיין של חודש ספטמבר; אלה היו אולי קרני השמש האחרונות. עדיין לא פשטתי את אפודת הצמר שלי. לקחתי את שק תפוחי העץ הגדול שקניתי אצל הירקן, את סכין הקילוף שלי ושתי צלחות גדולות, האחת לקליפות והשנייה לתפוחי העץ. צעקתי לליאו שאני מצטרפת אליו. הוא כבר התיישב ליד שולחן הפיקניק.
"זכרת לקנות עיתון?" שאל.

הבאתי לו את העיתון. כשהתקרבתי אליו, הוא לקח ממני את העיתון וגם את שתי הצלחות והניח את הכול על השולחן. הוא ראה את שק תפוחי העץ הגדול שקניתי ואמר:
"אלוהים אדירים, שירלי, את מתכוונת להכין עוגות תפוחים בשביל כל הקהילה?"
הזדעק והניד את ראשו. "כמה קילוגרמים יש לך שם?"
לא עניתי. התיישבתי מולו ופתחתי את שק תפוחי העץ. ליאו התחיל לדפדף בעיתון, לא לפני שדחף את אחת מידיו הגדולות לתוך השק, שלף ממנו תפוח ונגס בו בשקיקה.
"ככה תהיה לך פחות עבודה," אמר.
"תעשה טובה ותניח לתפוחים שלי," עניתי והתחלתי לקלף את הראשון מתוך הער?מה.

ריחם הערב והמתוק הרטיט את נחיר?י.
"אתה זוכר, ליאו, שיצאנו לקטוף תפוחי עץ עם הילדים? הם אהבו את זה כל כך, לטפס על הסולמות, למלא את הסלים, לעזור לי להכין לפתנים ואת עוגות התפוחים. מרסל היה מביט בי בהערצה כשעבדתי. פעם אחת הוא אמר לי, שכשיגדל הוא רוצה להיות אופה ולהכין עוגות תפוחים טובות כמו שלי! משהו, המרסל הזה!
ולחשוב שהיום הוא עורך דין."
"ככה זה," ענה לי ליאו בהיסח הדעת וחזר ושקע בעיתון.
הבנתי שהוא לא רוצה להקשיב לי, אז השתתקתי וחזרתי להרהר בזיכרונות הרחוקים האלה. אילו רק רציתי, יכולתי להעביר כך את כל אחר הצהריים, מהרהרת בשנים היפות שבילינו עם הילדים, שנים מלאות אושר אמיתי, שחווינו בכל יום, בכל שנייה.
"את רוצה לצחוק?" שאל אותי ליאו בנימה משועשעת. "מתברר שאשתו של ראש הממשלה שוכבת עם הנהג של בעלה!"
"באמת?"

משכתי בכתפ?י, קילפתי עוד כמה תפוחי עץ ואמרתי לעצמי, שעל אף מעמדה לא היתה לי שום סיבה לקנא באישה הזאת. אני אמנם מעולם לא הייתי נשואה לאישיות פוליטית מפורסמת, אבל תמיד הלכתי בדרך הישר. בזכות זה, אני מניחה, הייתי אמא טובה, ניווטתי היטב את הספינה, הובלתי את כל הצוות לנמל מבטחים, עם שני צוערי המלחים והקברניט שלי. אני מוכנה לחזור להפליג במסעות מעין אלה בכל עת. למיטב ידיעתי, האונייה שלנו מעולם לא טבעה.

"תקשיבי לזה!" המשיך ליאו בשלו וגיחך. "אישה אחת תובעת חברה שמתמחה במכירות מבית לבית של מוצרי קוסמטיקה, כי אחת המוכרות שלה שכבה עם בעלה המובטל בזמן שהיא יצאה לעבודה."
"מה אתה אומר!"

המשכתי לקלף את התפוחים שלי. קצב העבודה שלי היה טוב. הגעתי כמעט לחצי השק. ליאו, שאולי חשב שלא אשים לב כי הייתי שקועה כל כולי בעבודה, סחב ממני עוד תפוח.
"הנה כאן משהו מעניין בשבילך," אמר כעבור כמה דקות. "השבוע, אישה לבנה, נשואה לגבר לבן, ילדה תינוק כושי. הגבר עזב את חדר הלידה רותח מכעס. האישה קפצה מהמיטה כדי לתפוס אותו, והרופאים נאלצו לעשות כל מה שביכולתם לעצור בעדה. היא אפילו לא גמרה ללדת! תסתכלי איך היא נראית מושפלת!"
ליאו דחף את העיתון לעברי כדי להראות לי את התמונה של האישה: היא החזיקה תינוק שחור בזרועותיה, והיו לה עיניים גדולות ועצובות. מתחת לתמונה נכתבו דבריה באותיות גדולות": אני מצטערת שבגדתי בבעלי, אבל למרות זאת הייתי רוצה שהוא יהיה האבא של ילדי. היכן שלא תהיה, ז'ורז', אני מחכה לך ואוהבת אותך."
"מצדי, שהיא תחכה לו הרבה זמן, לז'ורז' שלה!" אמר ליאו, וחיוך הסתמן על שפתיו.

נאנחתי, כעוסה, ודחפתי את העיתון חזרה אליו. חשבתי שזה לא צודק שליאו לועג לאישה שזה עתה הביאה ילד לעולם. התפרצתי בזעם: "סיימת, ליאו?" גערתי בו. "אין שום דבר אחר לקרוא בעיתון חוץ מהסיפורים המשעממים עד מוות האלה?"
הוא הפסיק להתנועע ופניו הרצינו. הוא אמר לי:
"רק רציתי להצחיק אותך קצת, שירלי. זה באמת לא באשמתי אם אנשים נאמנים לא עולים לכותרות!"
משכתי בכתפ?י והמשכתי לקלף את התפוחים שלי. הוא המשיך לדפדף בעמודי העיתון שלו, אבל בכל זאת חסך ממני את הסיפורים שלו.

אולי הגזמתי קצת בכעסי. אולי קינאתי קצת באישה הזאת שזה עתה ילדה.
הלוואי שיכולתי לסובב את הגלגל לאחור ולשוב ולגדל את ילד?י, לא בשביל לשנות משהו, אלא שיהיו שוב איתי.
אחרי ששק התפוחים שלי התרוקן, קמתי ולקחתי את שתי הצלחות הגדושות ואת סכין הקילוף.
"אני הולכת להכין את עוגות התפוחים שלי, ליאו."
"תשתדלי לא להכין יותר מדי."
הכנסתי עוגה אחת לתנור; את זו אפיתי בשביל ליאו. את יתר הארבע הקפאתי.

כדי לא לבלבל בינן ובין תבניות האפייה ששמרתי לילדים מאז חג המולד האחרון, הקפדתי לסמן את תבניות האלומיניום בקו אדום. אירגנתי מקום במקפיא, ערמתי את מכלי הקטשופ מתוצרת בית ששמרתי בשבילם מאז הסתיו האחרון, ואת המלית של נזיד הבשר, את הפלפלים הממולאים, את העוף בטעם זנגביל, את הכרוב הממולא, את מרק הכר?שה וכל מיני מאכלים אחרים שהם השתגעו עליהם: כבר לא ידעתי מאיזה תאריך כל התבניות האלה.
לחצתי בכוח על דלת המקפיא וסגרתי אותה. אם זה יימשך ככה, לא אצליח לדחוס לתוכו שום דבר נוסף. התיישבתי ליד השולחן, ופתאום תקף אותי הרצון לטלפן לילדים שלי. בסופו של דבר, האם זו לא זכותי? מן הראוי שאודיע להם שאפיתי בשבילם עוגות תפוחים. חייגתי את המספר של ז'ואן, והמשיבון שלה ענה, "שלום, הגעתם לז'ואן ואנדרה. אנחנו לא בבית כרגע. תשאירו הודעה. תודה ולהתראות."

אף פעם לא אהבתי את זה, לדבר למשיבונים. אבל כיוון שזה היה המשיבון של הבת שלי, בכל זאת אמרתי כמה מילים אחרי הביפ: "הלו, ז'ואן, זאת אמא. רציתי להגיד לך שהכנתי היום עוגות תפוחים וששמרתי לך שתיים. הן במקפיא. ביי-ביי."
בעודי מניחה את השפופרת, נכנס ליאו פנימה דרך דלת הזכוכית.
"עומד לרדת גשם, השמים מתכסים בעננים," הודיע לי.
הוא העיף מבט על תכולת התנור וחיכך את ידיו בשביעות רצון, "זה מריח טוב," אמר לפני ששאל אותי אם יש לנו גלידת וניל לעוגת התפוחים בערב. הרגעתי אותו. ידעתי בעל פה את כל רשימת המצאי במקפיא. "לא התעייפת מדי? כמה עוגות אפית בסך הכול?" שאל ועיסה את כתפ?י. "חמש," מילמלתי ושמעתי אותו נאנח. הוא אמר לי שהוא יורד למוסך-חנייה כדי לסיים לצבוע בפוליטורה את הרהיט שקנה אצל סוחר העתיקות.
"זאת תיבה יפה, את תראי", הוסיף.

שאלתי אותו איפה הוא מתכוון להציב את התיבה הזאת. מיום שיצא לגמלאות, ליאו עוסק בשיפוץ רהיטים: שולחן קטן פה, מזנון קטן שם, לא נותר אף חדר בבית שלא פלש אליו.
"אל תדאגי, שירלי, אני אמצא פינה שהיא לא תתפוס בה יותר מדי מקום", ענה ויצא מהמטבח.

לא התעקשתי. הרהיטים של ליאו גרמו אולי לצפיפות, אבל הם מילאו את הריקנות שנותרה אחרי שהילדים עזבו את הבית.
חייגתי את המספר של מרסל בתקווה שהוא יענה. כמה שמחתי כששמעתי את קולו בקצה השני, "מרסל! מרסל הקטן שלי! מה שלומך?" הוא אמר לי שהוא וז'וסלין מרגישים בסדר, שהיה להם שבוע עמוס מאוד במשרד, שאחר הצהריים הם הלכו לראות בית, ושהם שקלו את האפשרות להציע מחיר בעבורו.

"ומתי תבואו לבקר אותנו?" שאלתי, כמו בכל פעם שאני מדברת איתו. תמיד חשבתי שאם חוזרים שוב ושוב על אותם הדברים, זה ממריץ את האנשים. ככה גם חינכתי את הילדים שלי. אני זוכרת איך שיננתי בפניהם כל היום נוסחאות כשהיו קטנטנים, "תכינו שיעורים!" "תסדרו את המיטות!" "תרחצו את הכלים!" "תוציאו את הזבל!" השגתי תוצאות טובות: בגיל עשר בערך כל המטלות האלה היו חלק משגרת יומם, ולא נאלצתי להזכיר להם אותן. אבל היום, כשהם בני שלושים ושתיים ושלושים וחמש, למה כל כך קשה להם לציית לי כשאני אומרת להם לבוא לראות אותנו? כי ז'ואן טענה שהיא תמיד על המזוודות בגלל העבודה שהיא בחרה לעסוק בה כעיתונאית? כי מרסל מוצף תיקים במשרד?

מרסל אמר לי שהוא חייב לנתק, כי ז'וסלין והוא מוזמנים לארוחת ערב אצל חברים.
"באמת?" כשהנחתי את השפופרת, נזכרתי ששכחתי להגיד לו שהכנתי עוגות תפוחים, אז חייגתי אליו עוד פעם. אחרי חמישה צלצולים ארוכים ענה המשיבון:

"מרסל, כבר יצאת? זאת שוב אני, אמא. רציתי רק להגיד לך שיש שתי עוגות תפוחים גדולות שמחכות לך בבית במקפיא. אתה זוכר איך אהבת אותן?" ניתקתי. אצבעותי נשארו צמודות לשפופרת. משהו הרגיז אותי, אבל לא ידעתי מה.
כשעוגת התפוחים של ליאו הזהיבה, הוצאתי אותה מהתנור והנחתי לה להתקרר.

מבעד לחלון, רחוק מאוד מהבית שלנו, ראיתי עננים שחורים וכבדים קורעים את השמים. איך יכול להיות שהשמש זרחה רק לפני כמה שעות? טוב עשיתי שנהניתי ממנה ויצאתי לקלף את תפוחי העץ בחוץ. ליאו השאיר את העיתון שלו על שולחן הפיקניק.
הוא הניח עליו את שתי הליבות של תפוחי העץ שאכל כדי שלא יעוף במשבי רוח חזקים.

פתחתי את המקרר והוצאתי ממנו את שארית צלי הבקר שבישלתי בערב הקודם. הסרתי את המכסה והכנסתי את הצלי ישר לתנור, שלא כיביתי אחרי אפיית העוגות.
בחוץ התחיל לרדת גשם, וטיפות גדולות ניתכו על הזגוגית. "הערב לא נצא לטיול שלנו," חשבתי בלבי. גם אתמול בערב לא הלכנו למרות מזג האוויר היפה.
אמרתי לליאו שאני מותשת ושאני מעדיפה לשמור את הכוחות שלי כדי לאפות את העוגות היום. "אלוהים אדירים, שירלי," מילמל. "הם מוכרים כאלה בקונדיטוריה בפינה."

אמרתי לו שזה לא אותו הדבר, וששום דבר לא ישווה לעוגות תוצרת בית שלי. עם זאת, עכשיו כשהן היו מוכנות, היה נדמה לי שלא הייתי נלהבת כל כך מהתוצאה. למה שאסתיר מעצמי שהפרי היחיד שמאמצ?י הניבו היה המקפיא, שהתמלא במהלך השנים בכל מיני מעדנים שאף אחד לא בא לקחת? האם העמסת המקפיא הזה, תפקידה לא הסתכם בטיפוח התקוות שלי ותו לא? האם הדבר היחיד שבאמת הייתי רוצה להקפיא בחיי לא היו אלא ילד?י?

לאט לאט החל צלי הבקר להפיץ ריח נעים בכל הבית, וזה העציב אותי עוד יותר. שאלתי את עצמי כמה פעמים בעבר הפיץ הצלי את ריחו בחדרי הבית. מאות ואולי אלפי פעמים, ובכל פעם זה היה אותו הריח שחזר, כי מעולם לא שיניתי את המתכון שלי. ולמה הריח הזה כבר לא מעורר בי היום אותה שמחה כבימים עברו, כשהייתי קוראת, "כולם לשולחן! האוכל מוכן!" ז'ואן הקטנה שלי היתה מגיעה בריצה, שתי צמותיה מקפצות מעל הראש שלה, ומרסל הקטן שלי, שבא בעקבותיה, היה מנסה לעצור בעדה שלא תגיע לפניו. ז'ואן היתה מתלוננת שהאח הקטן שלה מעצבן אותה, ומרסל היה עונה שזה לא נכון. אני פסקתי, "מספיק, ילדים! תלכו מהר לרחוץ ידיים, הולכים לאכול!" ליאו נהג להגיע למטבח אחרון ולשאול מה כל הצעקות האלה, ואני הייתי עונה לו, "זה שום דבר, ליאו. ארוחת הערב מוכנה." לאחר שכולם התיישבו לשולחן, הוצאתי מהתנור צלי, שהיה תמיד עשוי כראוי, והתענגנו עליו.
שמעתי את הצעדים של ליאו במדרגות. הוא נכנס למטבח.

"זה מריח נהדר. מתי אוכלים?"
הצלי היה בתנור זה זמן-מה, והוא היה ודאי חם מספיק להגשה, אבל אני לא הייתי רעבה, ולכן אמרתי לליאו שהצלי יהיה מוכן רק בעוד חצי שעה בערך.

הוא הלך לסלון, והקולות הרחוקים של הטלוויזיה הגיעו אלי במעומעם. בחוץ עדיין ירד גשם, והרוח התחדשה ונשבה ביתר שאת. היא נשאה עמה את העיתון של ליאו, והדפים התפזרו עכשיו בשמים כציפורים אפורות גדולות ותועות. קמתי והתחלתי לערוך את השולחן.

כעבור דקות אחדות הגיע ליאו בריצה למטבח.
"משהו נשרף," אמר ונחפז לתנור.
איפה היה הראש שלי שלא הרגשתי את הריח? ליאו פתח את דלת התנור, ופניו נבלעו בעננת עשן. הוא הוציא את כלי החרס בעזרת כפפות והניח אותו על השולחן.
הבשר שבתוכו היה גוש חרוך ויבש. ליאו הביט בו במבט מוזר. בפעם הראשונה בחיי שרפתי צלי בקר.

"איזה צירוף מקרים מוזר," אמר ליאו. "את יודעת מה הודיעו הרגע בחדשות בטלוויזיה? האישה שהופיעה קודם בעיתון דחפה את התינוק השחור שלה לתנור. היא שרפה אותו."
"לתנור!" חזרתי על דבריו בהלם.
"כן, כן, לתנור. אבל אל תחשבי על זה. יהיו לך סיוטים בלילה".
נשענתי על שולחן המטבח. הבטתי החוצה ותהיתי מה קרה לעולם הזה, שהסתתר מאחורי העצים שלי בחצר, שאיפשר לדבר כזה לקרות. האם אישה באמת מסוגלת לקחת את התינוק שלה ולסגור עליו את דלת התנור? זה היה כל כך מוזר. ליאו עזר לי להתיישב.

"נאכל את עוגת התפוחים שלך לארוחת הערב!" הפטיר בנימה עליזה. הוא ביקש מן הסתם לעודד אותי. "נעשה לנו חגיגה?"
הוא לקח סכין מהמגירה ואת עוגת התפוחים מהמזנון. הוא חזר לשולחן והניח לכל אחד מאיתנו פרוסה בצלחות שהכנתי כבר קודם. אחר כך ניגש למקרר.

"לאן אתה הולך?"
"אני רוצה גלידת וניל."
היה מאוחר מדי לעצור בעדו. כשפתח את דלת המקפיא, שני מכלי קטשופ תוצרת בית נפלו לרגליו, ובעקבותיהם תבנית עם מלית לנזיד בשר ושלוש תבניות אחרות עם מרק כר?שה. רעש נפילתן הידהד בראשי ובקרב?י.
ליאו הביט ברצפה והניד את ראשו.
"שירלי, את לא חושבת שזה כבר מספיק עכשיו?" שאל אותי, אחרי שאסף את הכלים אחד-אחד.

הבטתי בו מצמיד את כל התבניות האלה אל חזהו. הגלידה שניגרה עליו היתה לבנה כלובן שערו. זינקתי מכיסאי ורצתי אליו. רציתי שהוא יחבק אותי בזרועותיו, אבל מאחר שהן היו תפוסות, הרגשתי רק קור על שד?י.
"תעזור לי, תעזור לי, ליאו," התחננתי.
הוא החזיק בידיו את שק האשפה, ואני רוקנתי לתוכו את כל תכולת המקפיא.


אנשים נאמנים לא עולים לכותרות / נדין בסימוט
הוצאת מחברות לספרות