המערב הפרוע

ערום סרוויס

יוני רז פורטוגלי מגדיר ומאבחן את ז'אנר "קומדיות בתי המלון", צד נשכח של הקולנוע הישראלי בעל מאפיינים ברורים ונוקשים, וטוען שהדילים לטורקיה שלחו לחופשה ארוכה את אחד הז'אנרים המקוריים ויוצאי הדופן של הקולנוע הישראלי.


סרטים ומלונות נמדדים בכוכבים. בין השנים 1998-1971 צולמו בישראל שמונה סרטים בבית מלון: כץ וקרסו (מנחם גולן, 1971), טעות במספר (זאב רווח, 1979), מלך ליום אחד (אסי דיין, 1980), עם ישראל חי (אסי דיין, 1981), סוף שבוע מוטרף (יעוד לבנון ואילן מושינזון, 1986), נישואים פיקטיביים (חיים בוזגלו, 1988), ד.צ חוף אילת, (דובי גל, 1989), ופעמיים בוסקילה (זאב רווח, 1998).

בראיונות לקראת צאת סרטו האחרון "האסונות של נינה" (2003), אמר שבי גביזון כי הוא מקפיד להכניס בדיחה אחרי כל רגע דרמטי ומרגש כדי לטלטל את הקהל. הצהרה זו לא יכולה לבטא טוב יותר את מצבה של הקומדיה הישראלית כיום כש?פ?חת הדרמה, המשמשת כאתנחתא בין רגע פסיכולוגיסטי אחד למשנהו. שנות השמונים היו אחרות – הן היו שנות הזהב של הקומיקאים בקולנוע הישראלי; בעקבות הצלחות מסחריות בלתי רגילות של קומדיות מקוריות בשנות השבעים ("חגיגה בסנוקר", "צ'ארלי וחצי", "אסקימו לימון", "כץ וקרסו"), נמשכו אל הקולנוע הישראלי מפיקים פרטיים שמימנו מכספם את סרטיהם של במאים/כוכבים (דובי גל, זאב רווח, אסי דיין) ובכך שיחררו אותם מטרדות כלכליות וא?פשרו להם התמקצעות ויצירה רצופה ועשירה של קומדיה ישראלית. הקומיקאי הווירטואוז לבלב כמו לוטוס. רווח היה המצליח מכולם, כשהמפיק ברוך אלה הקים בשבילו את חברת ההפקה סרטי ארז, וא?פשר לו לצלם שבעה סרטים בין השנים 1984-1979, עם מתח עבודה של יותר מסרט לשנה. דיין ביים חמישה סרטים בין השנים 1986-1980.

במקביל, בשנות השמונים החל ענף התיירות בישראל להתפתח במהירות. בתי מלון חדשים נבנו באילת, נתניה, ים המלח, טבריה ותל אביב והציבו סטנדרטים חדשים של תרבות פנאי ואירוח בפני הנופשים הישראלים הנלהבים, שהורגלו לבתי ההארחה ההסתדרותיים הפשוטים ושנסיעה לחו"ל לא היתה עדיין אופציה מבחינת רובם הגדול. חוש הריח החריף והמיומן של תעשיית הקומדיות זיהה את הפוטנציאל הקומי והסקסי של הלוקיישנים החדשים; הצורך של המפיקים הפרטיים בהוזלת הסרטים עד כמה שניתן על ידי הגבלתם ללוקיישן אחד וקבלת חסויות הוסיף את תמיכתם של אלה. בתי המלון, מצדם, נזקקו ליחסי ציבור. צירוף הנסיבות האלו הוליד את ז'אנר קומדיות בתי המלון. מן הראוי לציין שקידום תיירות הפנים לא העסיק באותן שנים רק קולנוענים - המערכון "משה והאורנג'דה" של דודו טופז, מתוך המופע "פליטת פה" (1984), מתאר גם הוא חופשה של משפחה כל-ישראלית בצפון.


הקולנוען הישראלי הראשון לזהות את משב הרוח התיירותי היה, כמובן, מנחם גולן, שכבר בתחילת שנות השבעים צילם את הסרט שיבשר את ז'אנר קומדיות בתי המלון – "כץ וקרסו" (גולן, 1971). ברוב המובנים, הסרט "כץ וקרסו" הוא "סרט בורקס" קלאסי; עניינו המרכזי הוא זיווגם של האחים קרסו המזרחיים (יהודה ברקן וגדי יגיל) באחיות כץ האשכנזיות (אפרת לביא וניצה שאול), על אף התנגדות האבות היריבים סוכני הביטוח כץ וקרסו (יוסף שילוח ושמואל רודנסקי). אלא שבניגוד לשאר "סרטי הבורקס", העלילה לא מתרחשת באחת משכונות הפחונים במרכז הארץ, אלא בין אתרי הבילוי הקיציים של אילת, שם מתאהבים ברקן ולביא. רגעיו היפים יותר של הסרט, לטעמי, הם סיקוונסים של פעילות קיט בעיר בליווי מנגינת הפסקול: אחת מהן, סצנת רכיבת האופניים היפה ביותר שראיתי בקולנוע, בה גדי יגיל מרכיב את ניצה שאול ושניהם נרדמים תוך כדי דיווש; בסצנה אחרת גולש יהודה ברקן על אופנוע ים כשברקע מתנגן שיר הנושא של הסרט: "בואו יש עוד מפלט/ בואו אל עיר המקלט/ מה אתה עוד שוקל - קח תרמיל קח מקל".

הסרט צולם במלון "גני שולמית" באילת. אמנם המלון שבו מתארחת דמותו של יהודה ברקן אינו משחק תפקיד מרכזי בסרט, אך תודות לחוש?י השועל של גולן אנו זוכים לראות כיצד נראו בתי המלון הישנים – מבנה נמוך שמזכיר אכסניות, מדרגות שיש מחוספס במקום מעלית, לובי אפרפר ובעיקר ניכר חסרונם של שטיחים מקיר לקיר במסדרונות, שטיחים שיגנבו את ההצגה בסרטי המלונות של שנות השמונים. המבנה הנרטיבי של "כץ וקרסו" (ושל סרט ה"בורקס" בכלל) הוא מבנה הפוך לזה שיאפיין את סרטי המלונות בעשור הבא. בכץ וקרסו הצעירים מתאהבים, בקומדיית המלונות הנשואים נמלטים - למעט יוצא מן הכלל אחד, כל גיבורי סרטי בתי המלון נמלטים מבת הזוג - מתחפשים, מסתתרים, מתפרפרים ולבסוף, נתפסים על חם.

שמונה שנים לאחר "כץ וקרסו" של גולן צולם סרט המלונות האמיתי הראשון – "טעות במספר" (רווח, 1979). הסרט מתרחש כולו במלון "גני חמת" בטבריה, והוא מעין שיר הלל לעיר הניאופים ולבית המלון המודרני. הסרט מספר את סיפורו של זאביק (רווח), איש עסקים כושל הנמלט עם שותפו שרול (ישראל גוריון) לטבריה מכיוון שהסתבכו בחובות. זאביק מספר לאשתו שולה (שולה רווח) שהוא נוסע לשירות מילואים חפוז, אך היא מבחינה בו במקרה, כחלק מקהל טקס הכתרת "מלכת המים" המשודר בשידור ישיר מטבריה. שולה נוסעת לטבריה עם חברתה כדי לתפוס את זאביק על חם, והעלילה מתארת את משחקי החיזורים בין בני הזוג לאורחי המלון האחרים. כבמאי, רווח מטפל בבית המלון כמו מגלה ארצות ליבשת חדשה; הראשוניות מורגשת כשמדי כמה רגעים קוטעת סצנת סלפסטיק את קו העלילה ומתמקדת באתר זה או אחר של הלוקיישן השופע (אנשים נתקעים בדלת המסתובבת, טבח גורם מהומה במטבח, תיירים נופלים ממקפצה בבריכה).

"טעות במספר" ממלא אחר שלושת המאפיינים העיקריים של סרטי הז'אנר (ובמידה מסוימת אף הכתיב אותם לסרטים שבאו אחריו) - פירוק המשפחה, החלפת הזהויות ושגשוג הווירטואוז.

גיבור סרט המלונות לעולם אינו יוצא לנופשון עם המשפחה - הוא חומק. זאביק, גיבור "טעות במספר", מזדרז לצאת אל הנופשון בעקבות קטסטרופה עסקית שמחייבת אותו לברוח מהעיר, אך הוא לא מספר לאשתו על הנסיעה למלון ולא מציע לה להצטרף. אשתו נותרת עם הילדים בבית, מאמינה שזאביק יצא לשירות מילואים בגולן. שירות המילואים חוזר כתירוץ גם בסרט "ד.צ חוף אילת" (גל, 1989) שם מספר הגיבור שמשון (דובי גל) לאשתו (ליאורה גרוסמן) כי הוא נקרא לשירות מילואים ובתואנה זו נוסע לאילת עם המאהבת שלו (מלכת היופי הסנסציונית אילנה שושן). גם ב"פעמיים בוסקילה" (רווח, 1998) מוזעק מאהבו של הגיבור לשירות מילואים במהלך חופשתו באילת - בסרטי המלונות הצבא מתערבב בחופשה ומשמש כתחליף לה. באותו סרט מספר הגיבור בוסקילה (רווח) לאשתו (גאולה נוני) שהוא הולך לתקן עבודות אינסטלציה ומתחמק לסוויטה מפוארת במלון "הנסיכה" שם הוא מתפנה למפגשי מין עם בחורות שמסדר לו אחיו התאום והגיי, בוסקו (רווח).

בסרט "עם ישראל חי" (דיין, 1981) בורח הגיבור (אייל גפן), פוליטיקאי בכיר המועמד לראשות הממשלה, לאילת, כדי להחזיר לנסות ולהשיב לעצמו את כוח הגברא. לאשתו הוא מספר שיצא לשליחות דיפלומטית. עבור גיבור קומדיות המלונות, הנופשון הוא אזור שמאפשר בריחה זמנית אל חיי הפלרטוטים המענגים והלא מחייבים, אלא שהגיבור בסרטי המלונות תמיד נתפס ומוחזר אל חיי המשפחה האפרוריים. בכל סרט מלונות מגיעה בשלב מוקדם יחסית של העלילה אשתו של הגיבור אל בית המלון - אם בעקבות חשד בבעלה ("טעות במספר", "פעמיים בוסקילה", "עם ישראל חי") ואם כניסיון לנצל את העדרו של הבעל לבילוי עם המאהב ("ד.צ חוף אילת"); במשך שאר הסרט ינסה הגיבור לחמוק מאשתו ולהמשיך בהתפרפרויות עד ללכידתו הסופית.

סרט המלונות היחיד שאינו עונה במדויק על אלמנט הבריחה מהמשפחה הוא "מלך ליום אחד" (דיין, 1980). בניגוד לסרטי המלונות האחרים, גיבור "מלך ליום אחד", יוסף (גבי עמרני) הוא שוער במלון בנתניה – כלומר, הוא אינו תייר. אך גם בסרט זה חוזר אלמנט פירוק המשפחה בצורה שונה כשיוסף מרמה את בתו היחידה (קרוליין לנגפורד) המתגוררת בניו יורק. במכתביו הנרגשים הוא מספר לה על עסקיו המשגשגים, וכשהיא מגיעה לנתניה ושוהה בבית המלון בו הוא עובד הוא נאלץ להתחזות לאיש עסקים בינלאומי.

הגיבור בסרטי המלונות מחליף את זהותו מייד לאחר הצ'ק אין. שמשון (גל) ב"ד.צ. חוף אילת" צובע את שערו ושפמו לבלונד לכל אורך שהותו במלון. אייל גפן ב"עם ישראל חי" מסתובב באילת עם פאה וזקנקן. ב"מלך ליום אחד" מתחזה עמרני לאיש עסקים מצליח ומארח את בתו בסוויטה של המלון למרות שהוא רק שוער המלון. רווח ("טעות במספר", "פעמיים בוסקילה") מעדיף את טקטיקת הכפילויות – ב"טעות במספר" מגלה שרול הגיבור כי במלון עובד שרת הדומה לו כאח תאום. ב"פעמיים בוסקילה" מגיע בוסקו, הספר הצרפתי ההומוסקסואל, לאילת ומחדש את הקשר עם אחיו התאום בוסקילה – השניים מחליפים זהויות במודע – בוסקו ההומוסקסואל מתחזה לאינסטלטור ובוסקילה המחוספס מתחזה לספר נשי. דובי גל, יוצר "ד.צ חוף אילת", מסביר כי השימוש בהחלפת הזהויות בכל אחד מהסרטים הוא פועל יוצא מעיסוקם בניאופים – במדינה קטנה כישראל הנואף חייב להסוות את עצמו כדי לא להיתפס (ב"כץ וקרסו" נאמר משפט שמתאר יפה את תפיסת הנופש כדבר זמני ושלילי ביסודו – "כל פושע חוזר למקום הפשע"). הפעילות המינית היא אכן מרכז המשיכה לעיירת הקיט בסרטים האלו; הגיבור שוהה במלון עם המאהבת ("ד.צ חוף אילת", "פעמיים בוסקילה") או מנסה לפלרטט עם דיירות המלון ("מלך ליום אחד", "טעות במספר"). באחת הסצנות המפתיעות ב"עם ישראל חי" רץ אייל גפן אחוז טירוף ברחובות אילת כשלגופו תחתונים בלבד, ובתוכו זקפת ענק.

אבקש להציע פרשנות נוספת לסוגיית החלפת הזהויות – כמו הגולם ממנו בוקעת הגחלילית, כך בעת הנופשון בוקעת מתוך דמותו היומיומית של הגיבור דמות צבעונית אקסצנטרית ויצירתית שמאירה לכמה רגעים את שמי עיירת הקיט, מתריסה כנגד עולם העבודה, ועם סיום הנופשון מתפוגגת אליו בחזרה.

קומדיות המלונות הם סרטים שהופקו בזריזות, בכספים פרטיים, מתחת לרדאר של "הקרן לקולנוע איכותי". נדמה שהסרטים האלו יצאו לצילומים כשבידי הבמאי (שהוא ברוב המקרים גם היוצר והשחקן הראשי) תסריט אפוי למחצה, דיאלוגים פרומים, רעיון כללי ונתון לשינויים ואלתורים. מצב עניינים זה הטיל את רוב המשקל על כתפיו של הקומיקאי הווירטואוז שגילם את גיבור הסרט, מעניק לסרטי הז'אנר הלך רוח משוחרר, מפוזר וחייכני. בכל אחד מסרטי הז'אנר העלילה, שהוטלאה שבועות מעטים לפני תחילת הצילומים, מפסיקה להיות רלוונטית בשלב מוקדם מאוד של הסרט. זאב רווח ("טעות במספר", "פעמיים בוסקילה"), דובי גל ("ד.צ חוף אילת") וחנן גולדבלט ("עם ישראל חי", "מלך ליום אחד") סוחבים על גבם ועל יכולת האלתור שלהם את הצלחתו או כישלונו של הסרט. משפטים לא מתוכננים, סצנות מאולתרות ברחבי המלון, תיירים ישראלים רוקדים בדיסקוטק - סרטי המלונות הם נסיעה ברכבת הרים; כשהווירטואוז ביום טוב, הסצנות נהדרות. כשהוא לא בכושר, זו תאונה. (הסרט "סוף שבוע מטורף" הוא דוגמה לבחירה רעה של וירטואוז. דליק ווליניץ כווירטואוז לא מספק את הסחורה - אני נרדמתי חצי שעה לאחר תחילת הסרט). התלות בווירטואוזים שיודעים לאלתר סצנה בלי תסריט מדויק הובילה, נדמה, ליצירת קאדר משופשף ומיומן שיצר אווירה תומכת בעת צילומי סרטי המלונות – כך, אנו מוצאים את חנן גולדבלט, קרוליין לנגפורד, גבי עמרני, זאב רווח ואייל גפן בשני סרטי מלונות כל אחד.

הסרט "נישואים פיקטיביים" (בוזגלו, 1988) הוא כנראה נקודת השיא של ז'אנר סרטי המלונות, ובו התערבבה ונטמעה האסתטיקה של הז'אנר בזו של הקולנוע "האיכותי" הישראלי. גיבור הסרט (שלמה בראבא) בורח מאשתו בתואנה שהוא נוסע לניו יורק, אך למעשה שוכר חדר במלונית בתל אביב; מספר ימים לאחר תחילת החופשה בתל אביב הוא "הופך" לערבי ומצטרף לפועלים ערבים בעבודות בניין; בסרט מככבים שני וירטואוזים – שלמה ברארבא בתפקיד הראשי ואלי יצפאן הצעיר בתפקיד תומך.

"נישואים פיקטיביים" הוא סרט המלונות היחיד שנוגע בצורה דרמטית ביחסי בני הזוג, הוא גם סרט המלונות היחיד שמטפל בסוגיות פוליטיות של יחסי יהודים-ערבים. למרות שיוצר הסרט השאיר בסרטו יסודות קומיים ברורים (בעיקר בתפקיד המשנה של אלי יצפאן, שרת המלון), תפקיד המלון בסרט מצטמצם לכדי רגע קומי אחת לכמה סצנות, כשהסרט מתמקד בחיי היומיום של הגיבור בין הפועלים באתרי הבנייה.

10 שנים לאחר "נישואים פיקטיביים" צילם זאב רווח את סרט המלונות האחרון, "פעמיים בוסקילה". הסרט צולם על רקע בניית שורה של בתי מלון מפוארים חדשים בעיר - מלונות שהכניסו לאופנה את יחידות הנופש המשפחתיות ונזקקו גם הם, כמו מלונות שנות השמונים, ליחסי ציבור. "פעמיים בוסקילה", שעובד לפי דגם קומדיית המלונות הקלאסית, מדגים יפה את ההתפתחות שעבר הז'אנר במהלך השנים. גיבור הסרט, בוסקו, הוא ספר צמרת הומוסקסואל שדודתו הורישה לו 40 מיליון דולר, בתנאי אחד – עליו ועל אחיו האינסטלטור מאילת להמציא שלושה ילדים כל אחד תוך פרק זמן של שלוש שנים. בוסקו מגיע לאילת ותוך מזימת כפילים עם אחיו הנשוי מנסים השניים לעמוד במשימה. בניגוד לסרטי המלונות המוקדמים, העלילה בפעמים בוסקילה משמעותית - זה אינו עוד סרט ניאופים רגיל, אלא סרט שנתון לנרטיב פשוט וברור. זהו גם סרט המלונות הראשון שאחד הגיבורים בו עובד במקצוע חופשי - ספר צמרת (על פי רוב גיבורי סרטי המלונות הם פקידים) והוא אף ממשיך לעסוק בו מרצונו במהלך החופשה.

"פעמיים בוסקילה" הוא סרט המלונות האחרון שצולם עד היום. שנות התשעים היו שנות הקניונים, וב-1996 אף נעשה ניסיון מעניין לצלם קומדיית קניונים ישראלית בשם "ילדי קניון הזהב" (אשרי הילזרנט ואסף דניאל). מחסני המזון והלבוש הענקיים שהחליפו את הקניונים בשנים האחרונות הם לוקיישנים שאינם מזמינים סרט קולנוע שלם - הם חשופים, אחידים וחסרי מסתורין – הם מתאימים אולי לסדרות טלוויזיה.

הרגלי הקיט הישראלים גם הם השתנו בשנות התשעים, כשתיירות הפנים התחלפה בדילים לאנטליה ולמרמריס שבטורקיה. עם זאת, יש עוד מקום לז'אנר סרטי בתי המלון. הסרטים שמניתי מחויבים למוסכמות הז'אנריות שלהם אך חפים מכל מניירה יומרנית. סרטים אלה נעשו תוך עיסוק רציני ומוקפד בקומדיה (במיוחד בסרטיו של זאב רווח), תחום שמאז שנות התשעים נעלם כמעט לחלוטין ממסכי הקולנוע בישראל. אך מעל הכול, סרטי המלונות צולמו תוך כדי חופשה, במכנס קצרצר. כשהצוות סיים להסריט את היום הראשון, חלקו הלך לבריכה וחלקו לחוג האירובי - סרטי המלונות ביטלו את ההפרדה בין עבודה לחופשה. כך קולנוע צריך להיעשות.

מערבון, מגזין לקולנוע, יוצא יחד עם כתב העת מעיין לשירה ואמנות. שניהם חוגגים גיליונות חדשים ביום שישי, 23 בפברואר, בין 14:00 ל-17:00 בלופט של קסטיאל, שוקן 27, תל אביב. כניסה חופשית.