פרק ראשון: עראק זחלאווי

אברי נהג להתעורר מוקדם. את שעותיו הפוריות הוא בילה בחברת ספל קפה חזק, שגרגרים גסים מקשטים את שוליו. ועיתונים. עוד רגע ייצא לחצר לאסוף את העיתונים, ידפדף בכותרות, יעכל את מה שנאמר בין השורות ויפנה במהירות וביסודיות למסמכים שהביא מהמשרד יום קודם לכן.
באותו בוקר של שלהי הקיץ, ימים ספורים לפני שמחוגי השעון עוברים באחת לזמן חורף, שרר עדיין חושך מוחלט בשעה שש. אברי יצא אל החצר לאסוף את עיתוני הבוקר שהמתינו מגולגלים בתוך שרוול פלסטיק אטום. הרגל של טרם יום. החושך הסמיך כיסה את הדשא כשמיכת פוך והסתיר את הגינה. לימים כאשר ייזכר באותו בוקר, יוכל לכרוך את אירועי היום כחוליה בשרשרת של סימנים, אשר חושיו החדים אמורים היו להבחין בהם מבראשית.

כאשר יצא את הבית לאחר זמן, שפשף את עיניו כאינו מאמין למראה. הדשא המטופח נראה כציור אבסטרקטי - עשרות לימונים כתומים היו מפוזרים על הדשא הירוק סביב עץ הלימון, שרק יום קודם לכן עמד כמתגאה בפארותיו הירוקות ופירותיו הצהובים, ועתה עמד כמעט עירום ועריה. כאילו יד נעלמה טלטלה את העץ במשך כל הלילה, ולאחר מכן צבעה את הפרי בכתום-אדמדם. הגינה נראתה דומה יותר לעבודתו של צייר עם דמיון ספק חולני ספק יצירתי, המנסה לבטא את אישיותו המסובכת. מימיו לא ראה דבר כזה. הוא עצר את מכוניתו כשאינו יודע אם להמשיך למשרד או לנסות לעשות משהו. 'מה כבר ניתן לעשות?' שאל את עצמו והחליט כי יבקש מהגנן לבוא בדחיפות לבדוק את העץ. 'חבל שאין חדר מיון לצמחים,' חשב, נכנס למכוניתו ונסע למשרד מהורהר ומוטרד בלי שיכול היה לשים את האצבע על מה ולמה.

"זה כואב?" שאל מחמיד ברקאת בחשש מה.
מרוואן טיבי, בעל ארשת הפנים האבהית והזקן המלא והמכסיף מעט, לקח סיכה ודקר קלות בגב ידו של מחמיד, שפניו השחומות והחלקות, ללא חתימת זקן, הטעו את רואיו לחשוב שהוא צעיר לפחות בשנתיים משבע-עשרה שנותיו.
"איי," צעק מחמיד.
"הדקירה הזו כואבת פי עשר," חייך מרוואן.
מחמיד נרגע.
"מה בכל זאת ארגיש לאחר שאעשה זאת?" שאל בסקרנות של נער.

מרוואן החליק בידו על זקנו ואחר ליטף רכות את ראשו של מחמיד.
"לפני שתצא למשימה, ניתן לך לטעום את החלק השבעים של החוויות שמחכות לך אחרי זה," אמר במבט מבטיח.
עיניו של מחמיד, שמעולם לא חווה קירבה גופנית כלשהי עם אישה, ברקו כמי שמצליח לדמיין את האושר הצפוי לו.
"עכשיו נעבור להמשך השיעור," אמר מרוואן.
מחמיד, כמעט נער רחוב שסיים בקושי תשע שנות לימוד, עסק בעבודות מזדמנות כדי לסייע לפרנסת המשפחה בת שבע הנפשות. מדי פעם היה סוחב על גבו שקים של אורז וקמח שנפרקו מטנדר שהפיץ סחורה בין חנויות המכולת בעיירה הקטנה הסמוכה לשכם, אשר תושביה עמדו על כך שתמשיך להיקרא מחנה הפליטים ברמאזה, למרות שרק מתי מספר מתושביה היו צאצאים של פליטים ערביים משנת 1948.

מחמיד היה נזכר בגעגועים בתקופה שבה אביו עבד בישראל ונהג להביא לילדיו חטיפי שוקולד, סוכריות נמסות בפה ועוגיות חמאה נימוחות. באותה תקופה מאושרת, כשהיה חוזר מבית-הספר, היה מתבשם מריחות חמימים שמילאו את חלל הבית, בשר כבש בתנור, שעועית ירוקה מבושלת במיץ עגבניות, ומיני חצילים, ל?ב??נ?ה וירקות קצוצים דק-דק. מחמיד נהג לחכות בכיליון עיניים לארוחת הערב המשפחתית, כאשר אביו היה מתיישב בראש השולחן ונותן את האות להתחיל בארוחה. אך כל זה השתנה. זה שנים שאביו מובטל. רק לפעמים הוא מצליח לעבור לישראל ולחזור עם מעט כסף שהעניקו לו מעבידיו. המעבר לישראל הפך קשה יותר, הארוחות דלות יותר, והריחות מעוררי התיאבון נעלמו כליל ונותרו רק כזיכרון מתוק של תקופה אחרת, טובה יותר.
מחמיד בילה את רוב זמנו ברחובות העיירה, משוטט לכאן ולשם, מחפש הזדמנות לעשות משהו ולהשתכר מספר שקלים ולהביא הביתה מעט אורז, שמן וקמח. מדי פעם נגרר להפגנות רחוב ותהלוכות אבל וזעם, נסחף בהתלהמות הכללית ומרגיש כגבר בין גברים לשעה קלה.

באחת הפעמים האלה, בעודו רץ, צועק ומתלהם, נצמד אליו אדם מבוגר, בן גילו של אביו, נגע בו קלות ונעץ בו מבט חודר כמי שמחפש את קרבתו. מחמיד הכיר את המבט, אפילו את המגע הכיר, וחשד כי גם הפעם הזר מזמין אותו לקיים מגע מיני. הוא פיתח כבר שיטות התחמקות מגברים שחשקו בו וניסו להתקרב אליו, כפי שעשו לנערים יפי מראה אחרים.

"אנחנו רוצים שתצטרף אלינו," לחש האיש באוזנו של מחמיד.
"מי אתה?" שאל מחמיד בחשש,כשהוא תר אחרי נתיב מילוט לאחת הסמטאות.

"אנחנו לב-לבו של העם הפלשתיני," ענה הזר.
התשובה לא נראתה למחמיד. הוא ציפה שהאיש יזדהה כחבר באחד הארגונים שהכיר היטב, הג'יהאד האיסלאמי, החמאס או אחת מעשרות יחידות דומות, שנושאות שמות של שאהידים. אך משהו בקולו של המבוגר משך אותו, נראה לו אמין ולא אופייני לסוטים שהסתובבו במחנה. מחמיד ויתר על בריחה והמשיך לצעוד לצדו של האיש.

"מחר בתשע בבוקר תבוא ליד בית הממשל. מישהו מאיתנו יבוא לאסוף אותך."
"מי זה, איך אזהה אותו?" שאל בחשש מה.
"אל תדאג, הוא יזהה אותך."
מחמיד נרגע. זה לא גבר שמחפש נער למטרות מין. אלה פועלים לבד.

מחמיד התייצב למחרת, עוד לפני השעה היעודה. הוא עמד על יד בית הממשל, שהאגף המערבי שלו הפך לאבק כתוצאה מירי טילים של מסוקים ישראלים שחיסלו את אחד ממנהיגי הארגונים שישב בלשכתו. רק צילומים נשארו מן המנהיג, מקשטים את קירות הבתים במחנה. הקור העז של חודש דצמבר הכריח אותו לנוע כדי לשמור על חום גופו. הוא צעד הלוך ושוב לאורך הגדר, מנסה לנחש מי מהעוברים והשבים הוא אותו חבר ארגון מסתורי. הרחבה שמול בית הממשל המתה מאדם, כמה בני תשחורת המחפשים עבודה לרגע, ואחרים שמצאו את מבוקשם וכבר משכו עגלות ודחפו דוכנים עמוסי ירקות ופירות שנקטפו מבעוד יום בשדות. החקלאים שהתפרנסו מאדמתם היו מאז ומתמיד מושא לקנאתו של מחמיד.

"פעם גם אנחנו היינו בעלי אדמה," אהב להיזכר ולספר יוסוף, אביו של מחמיד, שהתרפק בגעגועים על כפר הולדתו, שבו נולדו וחיו אבות אבותיו דורות רבים. היה זה כפר קטן ליד עמאן שבירדן, אשר משפחתו של מחמיד, כמו גם יתר תושביו, עבדה בו את האדמה והתפרנסה מגידול ירקות ומשק חי מעורב. אך כל זה השתנה כאשר אביו התפתה לשידוליו של קרוב משפחה, אשר סיפר לו על מנעמי החיים בגדה המערבית, על שפע העבודה המצויה בישראל והשכר הרב המזומן למי שמוכנים לעסוק בעבודת כפיים. האיש ידע לספר על האפשרות לחסוך כסף רב ולרכוש אדמה פוריה. "מלבד זאת, כל מי שגר כאן נחשב לפליט ומקבל סיוע נדיב מארגונים של האו"ם," הוסיף קרוב המשפחה כאמצעי שכנוע נוסף.

ואמנם, במשך כעשר שנים, לאחר שהמשפחה עברה למחנה הפליטים ברמאזה, היא התבססה במקום החדש. האב יוסוף החל לעבוד במפעל מזון ישראלי, התקדם בסולם התפקידים, והפך למנהל עבודה שהשתכר היטב ונהנה מהטבות - מתנות חג יקרות שניתנו לו בחגי היהודים ובחגי המוסלמים, מגבות כותנה עבות, סירי מטבח עשויים נירוסטה מבריקה ושאר חידושים משמחי לב. במונחים ישראלים לא היה זה שכר גבוה, אך ברמת החיים של הגדה המערבית, שבה השכר השנתי הממוצע לא הגיע לאלפיים דולר למשפחה, אביו של מחמיד נחשב לאדם אמיד. היתה זו התקופה המאושרת בחייו של מחמיד, אשר כילד ערני ורגיש נהנה לא רק מהשפע שהיה מנת חלקה של המשפחה, אלא גם מהכבוד לו זכה אביו אצל קרובים ושכנים.

"מחמיד, בוא איתי." מחשבותיו נקטעו כאשר מכונית מבריקה מסוג טויוטה אקורד נעצרה לידו והנהג, גבר צעיר כבן שלושים קרא לו.

מחמיד בחן היטב את פניו של הנהג. פנים רזות ועיניים יוקדות בלי בדל חיוך. ארשת פנים רצינית ללא כל סימן של חביבות. האיש שידר ענייניות מחמירה. זה הספיק למחמיד כדי לקבל החלטה מהירה ולהיכנס למכונית בלי לחשוש שמא מדובר במלכודת. הוא לא ידע כי מרגע זה חייו עומדים להשתנות מהקצה אל הקצה.

אברי רוזן מעולם לא חש שייכות חזקה כזו. כאלף איש צועדים ביום חורף בהיר בשעת אחר הצהריים, נעים כאיש אחד בדבוקה נחושה ובראש מורם לכיוון משרד ראש הממשלה בירושלים. "שי-רו, שיר לשלום, בצעקה גדולההה." על כתפיו הרחבות רכב יוני, בנו בן השנתיים, מחזיק בשיער הערמוני הסבוך של אביו, כתפיו הקטנות נעות בהנאה בקצב ההליכה והשירה. בעוד שנים, כאשר יוני יגיע לבגרות, הרהר אביו בעודו שר את המילים הנוסכות תקווה, הוא יספר לבנו כיצד הוא וחבריו שידעו להילחם בנחישות באויב האכזר, שינו את פני המדינה בעזרת תנועת השלום, והצעידו אותה לעתיד של פריחה, שגשוג ואחווה עם השכנים. רק מי שידעו סבל, הקיזו דם ונשאו בגופם ובנפשם את צלקות המלחמה, דבקו בה לאהבה ולרחמים, יוכלו להביא את השינוי. יוני יגדל לתוך עולם של שלום שאני וחברי יוצרים בשבילו ברגע זה ממש, עלץ ליבו של אברי.

כאשר עברו ליד משכן הכנסת חש בטפיחה על כתפו.
"אנחנו ננצח," קרא בהתלהבות גידי שושן, חברו הטוב מהשירות הסדיר שהצטרף אליו לרגע קט. "נמשוך אחרינו את כל העם, ימין, שמאל וכל היושבים על הגדר!" פניו של גידי היו אדומות ממאמץ הצעידה ומההתרגשות הכללית המידבקת.

"עוד ארוכה הדרך," השיב אברי בזהירות אופיינית, והמשיך לצעוד כשהוא שר במרץ של מי שטרם מלאו לו שלושים.
אברי, כמו צעירים רבים אחרים, מיקם עצמו מיד עם השחרור מהצבא על ספסל הלימודים באוניברסיטה העברית בירושלים, כשהוא מפרנס בעבודות מזדמנות את גלית רעייתו, שהיתה בשמירת היריון, ואת בנם הבכור יוני. ההווה היה רק דרך לעתיד, הוא ידע, והשקיע את מירב מרצו כדי להגיע אל התואר הנכסף במדעי המחשב, תחום שלא היה פופולרי באותה תקופה ונתפס אצל רבים כצר וטכני, שמעטים הסיכויים של בוגריו להשתלב בשוק העבודה מחוץ לתחומי האוניברסיטה.

רק לפני כחודש, כאשר אברי וחבריו ליחידה התייצבו לשירות מילואים, חזרו שוב הסיפורים על פגישתם הראשונה של החבר'ה בטירונות.

"נראית כמו אחד שאינו מסוגל לפגוע בזבוב. היינו בטוחים שהגעת ליחידה בטעות," אמרו לו.

ואמנם, המשקפיים העגולים וחסרי המסגרת יצרו לפניו המלאות והעגלגלות משהו מבע של טוב לב, נאיבי כזה שנזקק להגנה מפני חורשי מזימות ונצלנים סדרתיים. אברי נראה כמו "חנון" רכרוכי, רושם שהתגבר והתחזק עקב דיבורו האיטי והזהיר משהו. אך הרושם הראשוני נעלם כלא היה לאחר מספר ימי אימונים במסלול המכשולים, והתחלף בהערכה גובלת בהערצה לכושר הגופני הכמעט בלתי מוגבל שלו, שהיה מונע בכוח רצון ובהתמדה ובעיקר באותו משהו סמוי מן העין, שהופך אדם למנהיג טבעי. הדיבור האיטי שנתפס בתחילה כזהיר ומהסס התפרש עד מהרה כמדוד וענייני. מלה בסלע.

מחשבותיו של אברי נקטעו. קול פיצוץ עז נשמע ובתוך שבריר שנייה פרצה מהומה, אנשים צעקו, דחפו, חלקם נשכבו על הכביש וחלקם התפזרו לכל עבר.

"רימון, רימון," נשמעו צעקות מסביב, מתערבבות בזעקות לעזרה. עשן מלווה בריח עז של חומר נפץ התפשט לכל עבר. אברי פעל אינסטינקטיבית. הוריד מיד את יוני מכתפיו, חיבק אותו אל ליבו וגונן עליו בגופו, רץ שחוח לכיוון בנייני קריית הממשלה וחיפש מחסה.

"ראיתי מישהו נופל," צעק מישהו שרץ כמו רבים לתפוס מחסה.
"מי?" שאל אברי.
"מישהו מהתנועה," ענה אחר.

אברי נשכב על בנו הרך, משתדל שלא למחוץ את הילדון ובו בזמן לסוכך עליו מאחורי גדר האבן, מאותן גדרות העשויות אבן ירושלמית מסותתת גסות, שהפרידה בין המדרכה לבין הצמחיה הסבוכה, לבין החיים האמיתיים לאלו שהתנהלו בתוך הבניינים האטומים של קריית הממשלה.

איזה מזל, יוני יכול היה להיפגע, חשב אברי ובאותן דקות ראשונות אמר תודה לאל, ברוך השם, בלי לתת את הדעת לכך שהוא, דור שלישי לחילונים למהדרין, פונה ברגעים הקשים דווקא לאל עליון. יוני בכה בשקט, קצת משום הבהלה של אביו וקצת בשל המשקל שהכביד עליו, ובעיקר משום שעולמו הסדור והמוגן נפרץ לפתע באופן לא ברור. אברי ניקה את פניו שטופי הדמעות של בנו, מסיר עלים שדבקו בלחיים הרכות, מוחה את עיניו בכף ידו הגדולה ומקנח את האף הקטנטון, ופורע מעט את שערו של הילד בניסיון להרגיע ולהירגע.

הוא דיכא את הדחף שהיה טבוע בו לרוץ לעבר הנפגעים ולהושיט עזרה, דחף שהפך למעין אינסטינקט טבעי ואוטומטי המדלג על כל שיקול דעת של הישרדות עצמית ועובר דרך מערכת העצבים, ממש כמו אותו אינסטינקט הגורם לאדם לדלג הצידה כאשר מכונית חולפת עוברת על פני שלולית ומתיזה מים לכל עבר. היה זה דחף שנוצר והתהווה במשך שנים של לחימה שכם אל שכם, גב אל גב עם חבריו, שהפך אותו לנערץ על-ידי פיקודיו ומפקדיו בסיירת, ואשר בעיניו היה רף מינימום של התנהגות מובנת מאליה של כל אדם באשר הוא.

לימים ניסה אברי לשחזר את אשר עבר עליו בהפגנה, שנייה אחר שנייה, כאשר כל מעייניו התמקדו בדבר אחד בלבד - להגן על בנו, לא לחשוף אותו אפילו לצל צלה של סכנה או לצל צלו של פחד, שלא יישאר בלב בנו זיכרון טראומטי. באחד מאותם אין-ספור תסריטים שחלפו בראשו הבין אברי, כי אותן חמש דקות בהן הסתתר מאחורי גדר האבן כשהוא מסוכך על יוני היו לאבן דרך שהפכה אותו מלוחם עשוי ללא חת, המוכן לסכן את חייו ללא היסוס, לאב דואג שהחרדה לשלום הגור שלו גוברת על כל חובה לאומית שהיא. היו אלה חמש הדקות אשר שינו אחת ולתמיד את סדרי העדיפויות שלו - המודעים והלא-כל-כך מודעים.
מדי פעם, כאשר נזכר בהפגנה שהתקיימה בשיאה של מלחמת לבנון הראשונה, היתה עוברת בו צמרמורת ייחודית רק לזיכרון הזה - תערובת של התרגשות חזקה מהולה בחרדה קיומית של הורה אשר האינסטינקטים הטבועים בו לשמירה על צאצאיו גוברים על כל שכבות החינוך וההכשרה שספג בבית-הספר, בבית, בצבא ובכל ניסיון חייו.

ליד פתח בניין האבן בו התקיים הדיון המתינו שלוש מכוניות, המנועים שלהן פועלים בשקט. הראשונה היתה מכונית ב.מ.וו מסידרת 700 בצבע כחול כסוף, האמצעית היתה מרצדס מהודרת בצבע שחור, והאחרונה ג'יפ מרצדס. ליד המכוניות הסתובבו שומרי ראש חמושים מוכנים לכל, מתבוננים בעצבנות מסביב, דרוכים להגן על היושבים בתוך הבניין מפני כל פגע. הבניין העשוי מאבן ורודה לא היה שונה בהרבה מהבתים שאיפיינו את העיר זחלה שבלבנון. העיר, שנחשבה לאחת משכיות החמדה הרבות של לבנון, התפרשה על פני גבעות נאות שהיוו חלק מרכס המתנשא לגובה של יותר מתשע-מאות מטרים מעל פני הים. זחלה התפרסמה בלבנון כעיר נופש מבוקשת בשל מסעדות הגורמה שלה. אך פרסומה העולמי ניתן לה בשל העראק האיכותי ביותר, עראק זחלאווי.

חמישה גברים עטורי זקן שעל ראשיהם טורבאנים, המעידים על החובשים אותם כי הם חברים בהנהגה העליונה של הפלג השיעי בלבנון, היו ישובים באחד מחדרי הבית על כריות קטנות שהיו מונחות על שטיחי צמר שעירים. חלונות החדר היו אטומים ועל קירותיו נתלו גובלנים בצבעי זהב, אדום ותכלת, רקומים בפסוקים נבחרים מהקוראן. אחד הגובלנים נראה כמלאכת מחשבת של דגל החיזבאללה, העשוי מרדיד זהב ועליו רקומים סמלי הארגון.
שיח' נגיבאללה ישב על כסא עשוי מארז הלבנון מגולף בסגנון ערבסקות, בעל משענת גבוהה שהקנתה ליושב עליו דימוי חד-משמעי של מלך, או לפחות מנהיג ראשון במעלה. מתבונן מהצד היה מתקשה להבחין בסמלי המעמד של השיח', אשר לא רק הצביעו על מקומו בפלג השיעי, אלא גם על עושרו המופלג, שנצבר לפני שנים מגידול צמח הקנאביס, המשמש לייצור חשיש ומריחואנה, ומגידול פרחי פרג לייצור אופיום. אך עיקר עושרו בא מאוחר יותר מכסף שנתרם מרצון על-ידי המאמינים בו, ומאונס על-ידי הפוחדים מפניו, ביניהם נסיכי נפט ואילי הון לבנוניים, אשר בכך קנו לעצמם הגנה מפני חתרנות אלימה.

שיח' נגיבאללה היה לבוש לכאורה כמו שאר הנוכחים, גלימה ארוכה רקומה חוטי זהב ותכלת, רגליו נעולות סנדלים עשויים עור גס ללא כל קישוט, ממש כמו סנדלי הרועים המשוטטים עם עדרי עזים בבקעות לבנון. אך זו היתה רק מראית עין. העין המקומית המיומנת יכלה להבחין במבט מהיר, כי גלימתו של השיח' היתה עשויה משי טהור, בעוד שגלימותיהם של האחרים היו עשויות כותנה משולבת בחוט סינתטי. חוטי הזהב שהיו שזורים בגלימתו של השיח' היו עשויים זהב טהור מעורב בכסף כדי לשמור על חוזק וגמישות. הופעתו של השיח', גם כשישב על מקומו בחוסר תנועה, הביעה לא רק את עושרו המופלג, אלא גם את מעמדו, שהיווה חלק בלתי נפרד ממקור כוחו.

"גן עדן הוא האופציה המועדפת על אלה שחייהם עלי אדמות הם גיהינום," פתח השיח' נגיבאללה את המפגש כדרכו, מציג בפני נאמניו את נושא הדיון אליו זומנו בהתראה קצרה.
"יא סידי," אמר אחד היושבים בעיניים מושפלות, כאות לכבוד הטבעי שניתן למנהיג הבלתי מעורער של העדה. השיח' הנהן בראשו, מעניק לאיש את רשות הדיבור.
"מזה זמן לא שמעתי משפט כה ממצה וכה חשוב, שרק שליחו של אללה יכול לומר."

השיח' הנהן בראשו כמאשר את סגנון הפתיחה הארכני, שהיה הליך מקובל שנועד להדגיש את שפלות הרוח של הדובר ולהאדיר את עוצמת מנהיגותו של נגיבאללה.

"מדבריך המופלאים אני מבין, כי האויב הגדול ביותר של המהפכה שאנחנו מצווים לחולל, הוא עלייה ברמת החיים של ההמונים." שוב המתין הדובר למנוד ראשו של השיח' שהורה לו להמשיך.
"אנשים שיכולים להרשות לעצמם לאכול טוב ולחיות טוב, ייטו לחשוב שחייהם עלי אדמות הם גן העדן האמיתי, מה שיגרום להם לנטוש או לדחות לשנים רבות את השאיפה להגיע לעולם הבא. זהו האיום החזק ביותר על העניין שלנו, שעלול לשמוט את הקרקע מתחת לרגלי המהפכה," סיים את דבריו.

בחדר השתרר שקט מתוח, כאשר הכל מצפים למוצא פיו של השיח', אשר שתק בכובד ראש במשך רגע ארוך, כמי שיודע כי ככל שתארך השתיקה, כך יגדל המתח ותגבר הציפייה למוצא פיו.
"אנחנו מצווים לומר דברים גמורים וברורים, שאם לא כן, האנשים יהיו חופשיים לפרש אותם כרצונם. אסור לנו לאפשר לבני עמנו לפרש את דברינו באופן שונה מכוונתנו. לכן דבריו של שיח' באדירן אמנם נכונים, אך אם הם ידלפו החוצה באופן שבו נאמרו, ייגרם לנו נזק רב."

שיח' באדירן הנזוף נראה כאילו התכווץ במקומו, השפיל את עיניו עוד יותר ונראה כמי שעומד לטמון את ראשו בשטיח, תנועה שלא נעלמה מעיניו הבוחנות של שיח' נגיבאללה, שציפה לאות הכניעה המקובל כדי להמשיך את דבריו.

"יחד עם זאת, בחדר הזה, ורק בחדר הזה, צריך כל אחד מאיתנו לומר את כל אשר בלבו, ואני מברך את השייך באדירן על גילוי לבו, ועל שחשף בפנינו את מחשבותיו ודעותיו. הוא צריך לשמש דוגמה לכולנו," פסק ושתק לרגע.

דמותו של שיח' באדירן חזרה לגודלה הטבעי, עיניו עברו מזווית השפלה של תשעים מעלות לארבעים וחמש מעלות. הכל חלק מריטואל החוזר על עצמו, שנחשב לכללי השיחה במעמד מכובד כזה. השיח' נגיבאללה אמד בעין מיומנת את שיח' בדיראן, ומבטו העיד על שביעות רצון של מנהיג שאינו סובל אפילו סטייה קלה של נאמניו. הוא המתין רגע קט.

"מנהיגים גדולים נבחנים ביכולת שלהם להציב מטרות ולהשיג אותן. כאשר נשיג את מטרותינו ונסלק את הכופרים מכל האדמות הכבושות, רק אז יתחיל השלב השני של המהפכה, ובני עמנו ייהנו מכל טוב הארץ - כל הכסף והעושר המצוי במדינות הנפט יעבור לצרכי הרווחה של המאמינים. אבל עד אז אסור לנו לשכוח, כי מקור כוחנו הוא ביכולתנו להילחם בכובש הציוני בלי לאות ובלי היסוס עם בני עמנו המוכנים להקריב את עצמם למען המטרה הנעלה."

לפתע נשמעה דפיקה בדלת.
השיח' סימן בידו לבדיראן, שקפץ ממקומו כחייל ממושמע והכניס לחדר גבר כבן ארבעים, ממוצע קומה, שפניו הארוכות היו מעוטרות בזקן שחור, קצוץ כמעט על סף הגילוח, ולבוש בבגדי חאקי מעוצבים.

הגבר פסע פנימה והתיישב על אחד השרפרפים כשהוא אינו מוציא מלה מפיו. מבטיהם של הנוכחים הביעו חשש מהול ביראת כבוד.

שיח' בדיראן שוב אזר אומץ, ומעודד מהתמיכה שקיבל מנגיבאללה הרים את ידו כתלמיד ממושמע בבית-הספר המבקש רשות לדבר. השיח' הניד ראשו לאישור.

"רציתי להציע כי אנחנו, חברי ההנהגה הכפופים לך, נגיש לאישורך תוכנית לפיגוע הגדול מכולם שיזעזע את העולם ואשר יציב אותך במקום הראשון בין מנהיגי לבנון. פיגוע שיגרום לפניהם של חברינו באל-קעידה להוריק מקנאה, לאחינו בחיזבאללה לרכוש לנו כבוד רב יותר. פיגוע כזה יזכה לכותרות הראשיות בכל כלי התקשורת העולמיים, ובכל בית בלבנון, במזרח התיכון, באמריקה ובאירופה ידברו עליו בהערצה ובפחד. זה יהיה הפיגוע שיגרום לרבים מאויבינו במדינה הציונית לחזור לארצות מוצאם."
"מתי תוכלו להגיש לי תוכנית כזו?" הרים השיח' את הכפפה.
"מיד כאשר נקבל את הנתונים המעודכנים מאחינו בסוריה, באיראן ובאזורים הכבושים, נוכל לסיים את העבודה בתוך מספר שבועות. נעבוד בלי הפוגה יום ולילה," השיב בדיראן בהכנעה.

"אני מצפה לכך," אמר השיח' ועצם את עיניו, לאות כי סיים את דבריו. חמשת חברי ההנהגה ניגשו זה אחר זה ונשקו לשולי גלימתו, כאות לנאמנות וציות ללא סייג. השיח' קם מכסאו ורק אז ניתן היה להתרשם ממבנה גופו המוצק ומקומתו, שהתנוססה לגובה של כמטר ותשעים. קשה היה להבחין בתווי פניו בגלל זקנו העבות והשחור, שאפילו חוט של שיבה אחד לא נשזר בו, אך לא ניתן היה להתעלם מעיניו הירוקות והיוקדות החודרות כליות ולב. הוא יצא את החדר בהליכה שהסגירה גמישות נמרית. הדיון הסתיים.

שיח' נגיבאללה יצא מהבניין יחד עם האורח המסתורי כשהוא מלווה בשלושה שומרי ראש חמושים ברובי סער וחגורים באקדחים. הם נכנסו למכונית האמצעית שבין השלוש. השיירה כולה החלה לנוע במהירות אל עבר ההרים. בראש הגבעה, סמוך לעיירה המאוכלסת באנשי הפלג השיעי, התנוסס ביתו של השיח'.

"גוד לאק טו יו ואל תהיה לי כזה גיבור, חמוד שלי," סיימה בהתרגשות טלי בת השש-עשרה את שיחת הטלפון עם אחיה יוני ערב גיוסו לצה"ל, שיחה שהתנהלה בעברינגליש, אנגלית מעורבת בעברית, האופיינית כל-כך לישראלים צעירים ששהו עם הוריהם זמן ממושך בארצות-הברית. כמו בכל שנה בילתה טלי את החופש הגדול אצל חברותיה בעיירה היוקרתית פאלו אלטו הצמודה לאוניברסיטת סטנפורד שבעמק הסיליקון, שם נולדה ושם גדלה במשך שמונה שנים.

שם היתה מתנהגת כאמריקנית לכל דבר, דוברת אנגלית שזורה בסלנג המיוחד לבני גילה במבטא האופייני לחוף המערבי, ומרבה לצחקק עם חברותיה כאשר עבר לידה אחד הגברברים מבית-הספר, שהבנות חלמו לצאת איתו. המפגש החברתי עם הבנים התמצה במסיבות בית, כאשר הבנים מפגינים את כוחם בשתיית בירה האסורה על-פי החוק ובמעשי שטות נוסח גן לילדים קשי חינוך, שלא אחת הידרדרו לאלימות פרועה.

מילת הקסם היתה - דייט, שהיו לו כללים נוקשים וידועים בציבור: הוא מזמין אותה לארוחת ערב במסעדה של ג'אנק פוד ואחריה סרט בקולנוע; היא מתלבשת כמו גדולה וכל הערב שואלת את עצמה אם ישלח אליה יד בחושך והאם תיענה לו בחמימות או תדחה אותו; הוא מלווה אותה עד פתח ביתה ומחכה רגע עד שבידיים רועדות תפתח את הארנק, תשלוף את המפתח ותשים אותו בחור המנעול; היא חייבת לבחור האם להיענות לנשיקת לילה טוב אם לאו. אם הוא לא ינסה אפילו לנשק אותה, הרי שהערב הוא כישלון מוחלט והוכחה לכך שאינה מושכת. ואם ינסה לנשק אותה ולא תיענה, זה סופו של הקשר שלא הבשיל.
בפאלו אלטו טלי נהגה להתאפר, מדגישה את עיניה הירוקות בצללית ירקרקה, נגיעה קלה של סומק על עצמות הלחיים הסלאביות שירשה מאימה, גלית. שפתיה הדקות משהו היו משוחות בחום-אדום כהה שגלש ויצר מראה מלא וחושני. שערה הערמוני הגולש היה חפוף למשעי, מטופח ומבריק במיטב התכשירים.

היום היא לבשה חולצה רקומה תפוחת שרוולים בסגנון מקסיקני, ששלושת כפתוריה העליונים לא רכוסים, חושפים את מיתאר שדיה, ומכנסיים לבנים מתרחבים החושפים את הטבור. צופה מן הצד יכול היה לטעות בקלות ולהעריך את גילה בין שמונה-עשרה לעשרים.

לא כך בישראל, שם הסתובבה רק עם צללית בלתי נראית על עפעפיה, לבושה בג'ינס קצרצרים שהחמיאו לרגליה הארוכות ובחולצת טי מעוצבת. בארץ היא היתה בת שש-עשרה וזהו, צפונית עם מבטא צברי מובהק, חלק מחברה מעורבת ומגובשת של בנים ובנות, חברים לבילויים ולשיחות נפש, מבלים אלה עם אלו כל רגע פנוי, ומשלבים צחוקים עם אכפתיות חברתית.
טלי נולדה לתוך חיים נוחים. אביה אברי היה מצליחן סדרתי. מזגו הנעים והנוח וקסם אישי לא מבוטל משולב בתעוזה עסקית יצרו עבור משפחתו קן מרופד היטב, בדמותו של בית דו-מפלסי בפרבר יוקרתי בתל אביב, מוקף גדר עץ לבנה עם שער כניסה אלקטרוני שהוביל לחניה מקורה לשתי מכוניות - פז'ו מהדגם האחרון והיוקרתי של החברה הבורסאית שאברי ניהל והיה בעל המניות העיקרי בה, והמהדורה המצוחצחת ומעוגלת הפינות של חיפושית צהובה של גלית. חבילת האופציות והמניות שאברי צבר במשך השנים הציבה את משפחתו במאיון העליון.

יוני הבכור היה עלם חמודות. שערו הערמוני, הארוך והמתולתל, שצמח בכיתה השמינית כגידול פרא, הפך יום קודם לכן לערימת תלתלים על רצפת המספרה בשכונה. תספורת הקוצים החדשה בגובה אפס הבליטה את עיניו האפורות והצרות שאותן ירש מאביו ואת פניו הצרות והארוכות, ירושת אמו. יוני, שעמד עתה לפני גיוס לצה"ל, התנשא לגובה מטר שמונים וחמישה, והיה גבוה בכחצי ראש מאביו. אחרי שעבר את הגיבושון, ידע שהוא עומד להצטרף למסלול הקשה באחת מיחידות העלית של צה"ל, ממש כמו אביו שעשה זאת דור אחד לפניו. גלית, אמו של יוני, נראתה כבת שלושים ומשהו, ולמרות שכבר נשקה לחמישים, הצליחה לשמור על גזרה חטובה. עצמות לחיים גבוהות ועיניים קרות ואפורות שיוו לפניה מראה החלטי, הדגישו את יופיה וגרמו לגברים לסובב את ראשם כאשר חלפה על פניהם.

גלית היתה מעשית ללא תקנה: "שמתי לך בתיק שקיות ניילון קשיחות לכל המסמכים שתקבל," הזכירה ליוני בפעם המי-יודע-כמה.

"אחזור מאוחר," פלט יוני בצאתו להיפרד מחבריו.
כאשר נסגרה הדלת מאחורי יוני, איבד אברי מעט ממזגו השקול. בשבועות האחרונים מצא עצמו במערבולת של רגשות, מתקשה להתרכז בעבודה וכל מחשבותיו ממוקדות בגיוס של בנו. "לא האמנתי שיוני יצטרך ללכת לצבא בתקופה קשה כזו, רציתי להאמין שישרור פה שלום אמת," אמר לגלית וקולו מסגיר סערת רגשות, נימה של אכזבה מהולה בכעס.

"יכולנו להישאר בפאלו אלטו," ירתה לעברו גלית בטון שהשתמע כהאשמה אישית שנועדה להחזיר את הכדור למגרש של בעלה. "יכולנו להיות ציונים גם שם. לתרום למגבית, לבקר בארץ מדי פעם וליהנות מחיים שקטים," המשיכה בטון מריר, שכן אברי בחר לחזור לארץ ולהעתיק לכאן את מרכז עסקיו בניגוד לרצונה, כשהוא גורר איתו את כל המשפחה, כפי שנהגה להתבטא.
"תסתכל לי בעיניים," דרשה גלית.

כאשר היה אברי נקלע למצב מביך, היו עיניו מאבדות את המיקוד ומשוטטות הנה והנה כשהוא נמנע להישיר מבט. גלית הכירה היטב את הנטייה החמקנית של בן-זוגה, והעירה לו בכל פעם שהתעורר ביניהם ויכוח של ממש.

"אני חייבת לדעת למה אתה באמת מתכוון," נהגה לומר לו בכל פעם שהיה בוחר להתבטא במשפטים מעורפלים. עיניה האפורות והחקרניות של גלית, שהיו בדיוק במרחק הנכון זו מזו ובסימטריה גמורה עם תווי פניה, הציגו אותה כפי שהיא. חסרת פשרות, פדנטית ללא תקנה, שאינה מוכנה להסתפק ברמזים ומוכנה ללכת עד הסוף כדי לוודא שהבינה כל דבר ועניין עד תום. גלית תמיד אמרה את אשר על לבה, מה שלעתים הביך את הסובבים אותה.

אברי, שמצא את עצמו לא פעם נבוך מהישירות שלה, נהג להזכיר לה את היום בו נכנסו לראשונה לביתם בפאלו אלטו, כאשר השכנה ממול הביאה לה עוגת גזר מאפה בית במחווה של ידידות. שיחת הנימוסין על מפתן דלת ביתם החדש הסתיימה במילות תודה חמות של גלית, והשכנה שמיצתה את המפגש סיכמה את השיחה ב"נראה אתכם בקרוב" בלתי מחייב. אלא שגלית רצה אחריה: "רגע, רגע, אני אביא את היומן שלי ונקבע פגישה," קראה. השכנה נקלעה למצב בלתי מוכר לה והיתה נבוכה. היא בסך-הכל השתמשה בביטוי פרידה שגור, חלק מתרבות הנימוסים האמריקנית. היא גמגמה משהו כמו "אני צריכה לבדוק עם בעלי," ומיהרה לנתק מגע מהדיירת החדשה.

במשך שמונה השנים הבאות הצטמצמו היחסים עם השכנה לנפנוף יד בעת מפגש אקראי ברחוב. גלית הפנימה עד מהרה את קוד ההתנהגות החברתית בארצות-הברית, את הצורך לתכנן פגישות חודשים מראש, בעיקר במסגרת האוניברסיטה שהיוותה מאגר בלתי נדלה לקשרים חברתיים שנוצרו בקבלות פנים, במפגשים של הורים בבית-הספר ובמרכז הקהילתי היהודי.
גלית נזכרה בחרדה שתקפה אותה לקראת קבלת הפנים הראשונה שנערכה באירוע הפתיחה של אולם מופעים במרכז הקהילתי. "אני לא מכירה פה אף אחד. בטח נמצא את עצמנו מבודדים באיזו פינה, מעמידים פנים כמנהלים שיחה ערנית," התוודתה גלית. אך אברי לחץ עליה: "לפחות ננסה."
המתח לקראת האירוע גאה. "מה לובשים לדבר כזה," שאלה גלית בשיחת טלפון טראנס-אטלנטית לחברה ישראלית עם עבר בפאלו אלטו.

במרכז הקהילתי הרגישה גלית חסרת בטחון וחסרת אונים, כמו ילדה שהתגלגלה לכיתה הלא נכונה. באולם הכניסה קיבלו את פניהם שתי נשים שעמדו מאחורי שולחן ועליו תוויות זיהוי להדבקה על הבגד. כאשר אברי וגלית הזדהו, פני הנשים אורו.
"ברוכים הבאים, שמי מיירה. בואו אחרי ואציג אתכם בפני חברי הקהילה." אמרה אחת מהן בחיוך לבבי והובילה אותם לאולם, שם הפרידה בין גלית לבין אברי, כשהיא מאותתת לאחד הגברים שעמדו שם כדי שידאג לאברי. כבר באותו ערב החליפה גלית מספרי טלפון עם שלוש נשים בנות גילה, קיבלה הזמנה לקפה של אחר הצהריים, הזמנה זוגית מחייבת לארוחת ערב ביום שישי הקרוב והצעה לשופינג משותף. הצלחה מסחררת. גלית ריחפה בעננים, המחסום החברתי נפרץ, והנימוס החברתי האמריקני הפך לבן-בית במשפחה הישראלית ונשאר כזה לאורך כל שנות חייהם במקום.

כאשר עמדו לחזור לישראל הרגישה גלית שהיא מתנתקת ממעגל חברתי מסעיר ומרתק ובסתר ליבה האשימה את אברי ב"החלטות שלא לוקחות בחשבון את צרכי המשפחה", ציטוט שעלה בשיחות לילה ויום, בוויכוחים ובריב אחד ענק.

אברי התעלם מהדרישה של גלית להישאר בפאלו אלטו. אך היום, ערב גיוסו של יוני, הוא הרגיש בפעם הראשונה מאז חזרו לארץ, כי אולי בכל זאת טעה בהחלטתו הנחושה והבלתי מתפשרת. בניגוד לרצונו הוא נזכר באותה הפגנה שבה נזרק הרימון, כאשר בתמימותו הרבה האמין שיוני יתגייס לצבא אחר, צבא של שלום. התזכורת הכואבת של גלית פגעה בו כחץ מושחז. הדבר האחרון שחפץ בו עתה היה להתעמת עם גלית, הוא ידע כי זהו קרב אבוד. אברי העדיף להסתגר בחדר העבודה, מנסה ללא הצלחה להתרכז בחומר שהביא איתו מהמשרד. בלילה נדדה שנתו.

עראק זחלאווי, שמחה סיגן, הוצאת קוראים