ללא קשר למלחמה, רק בשל סיבות כלכליות, נסגר לפני כמעט שנה בית הקולנוע בקרית שמונה. לפני כחודשיים, בשל תהליך כלכלי שהואץ בשל המלחמה בלבנון, נסגר גם בית הקולנוע בכרמיאל, מהלך שמכריח מעתה את תושבי הצפון, כרבע מיליון איש, להגיע עד לחיפה כדי לראות סרט. גם בעידן ה-DVD, האינטרנט והסלולר, ההחלטה כרסמה בלבותיהם של אוהבי הקולנוע. גם ברשות הפלסטינית יש אופציות דומות, אבל אוהבי הקולנוע נאלצים להסתפק בבית קולנוע אחד בלבד המציג מדי יום.
באל-קסבה, הסינמטק ומרכז התיאטרון ברמאללה, מציגים בימים אלה שני סרטים מצריים, האחד קומדיה והשני סרט פעולה, ושני סרטים הוליוודים: "הסופר-אקסית שלי" ו"אפוקליפטו". במרכז השלום בבית לחם, שמקרין סרטים על בסיס שבועי, מציגים השבוע את "המלכה" זוכה האוסקר. עוד שני מרכזים פועלים באופן לא סדיר האחד במזרח ירושלים, השני גם הוא בבית לחם. כל מי שמכיר את המפה שלנו ולו במעט יודע שהדבר מותיר לתושבי רצועת עזה, כמיליון איש וחצי, מספר עגול של 0 בתי קולנוע, סדירים או לא.
ג'ורג' איברהים מהסינמטק ומישל נאסר מהמרכז לשלום טוענים שניהם, שהמרכזים שלהם אינם פוליטיים, ומתהדרים בהיותם מקום בילוי. "כל שנה אנו מקרינים את כל סרטי האוסקר", אומר איברהים; נאסר מצדו מתנה קבלת סרט להקרנה בכך שיהיה "לכל המשפחה, בלי אלימות ובלי סצינות גסות". אבל איברהים מודה ש"בלי להתכוון, העשייה היא פוליטית".
גן עדן, עכשיו
בסינמטק, בו יש מדי חודש שבוע המוקדש לסרטי מדינה אחת ומדי שנה פסטיבל בינלאומי, לא כללו בשני הפרוייקטים האלה סרטים ישראלים, אבל במסגרת דיון ארוך בשאלת הדמות הפלסטינית בקולנוע הישראלי ובדמות הישראלי בקולנוע הפלסטיני הוקרנו 34 סרטים ישראלים. אמנם לא באו הרבה אנשים, "הם לא רוצים לראות סרטים ישראלים, אתה מכיר את הבעיה", אבל דיון שנערך בנושא בהשתתפות במאים ישראלים היה פורה וסובלני. במרכז השלום משתדלים להקרין סרטים שעוסקים במזרח התיכון, בבעיה הפלסטינית ובסוגיות ערביות בעולם. לשם לא הגיעו במאים ישראלים, אבל "הגיעו הרבה פלסטינים אזרחי ישראל".
על אף שהקהל הפלסטיני לא ממש משוגע על סרטים ישראלים (מחוץ לקונטקסט של הדיון הסינמטקי), השניים לא חוששים משיתוף פעולה עם ישראל. אלא שמדינת ישראל לא ממש משתפת פעולה: "אנחנו רוצים להופיע בפני ישראלים", טוען איברהים, שגם כותב ומביים חלק מהפקות התיאטרון של הסינמטק, "שיראו מה עובר עלינו ושיראו תרבות פלסטינית, אבל זה לא קורה". באתר הסינמטק מציינים את יחס השותפים לאינתיפאדה, ודוגלים בהתנגדות שאינה פיסית, "אנחנו מדברים על בני אדם, ובזאת ההתנגדות שלנו", אומר איברהים. גם נאסר מספר שהיה ניסיון להביא ישראלים, ניסיון שנכשל בגלל מדיניות ישראל, ומוסיף שקשר עם מחלקת הקולנוע של אוניברסיטת חיפה ניתק בשל הבעיות הביטחוניות.
למרות ששני המקומות הם לא רק בתי קולנוע, אלא מרכזי תרבות, הם פועלים ללא תקציב, ולכן הקושי הגדול של שני המרכזים שצוינו הוא קהל שיכניס כסף. לא שחסר להם מקום: בסינמטק רמאללה יש שני אולמות המציעים ביחד כ-700 מקומות ישיבה, 15 שקל לכרטיס, ב"מרכז השלום" יכולים לשבת ביחד 200 צופים, שכל אחד מהם שילם 5 שקלים. אבל מרבית ההקרנות לא מלאות. איברהים מספר כי "מגיעים בדרך כלל מתוך רמאללה ומהכפרים ליד, ולפעמים מירושלים ומשכם, אבל הכל חסום, הכל סגור, ולאנשים קשה להגיע אלינו". הכיבוש מחבל גם ביכולת להפיק ערבים ופסטיבלים: "סוגרים מחסום באמצע הפסטיבל, ואנחנו, בעברית פשוטה, נדפקנו", אומר איברהים, שמספר גם על כך שישראל סירבה לאשר העברת סרטים דרך ירדן לטובת הפקה של הסינמטק.
גדר המערכת קולנוע ביתי
מישל נאסר מהמרכז לשלום מציין גם הוא את המחסום כמכשול העיקרי, ואומר בפשטות שהכיבוש משפיע על תפקוד המרכז כפי שהוא משפיע על "כל תחומי החיים הפלסטינים". כשיש מבצע של צה"ל המרכז לשלום נסגר, אבל נאסר מספר על נזק נקודתי גדול הרבה יותר, ב-2002, בזמן מבצע צה"ל לבית לחם, אז השתלט לטענתו הצבא על המרכז. "כשחזרנו למרכז, אחרי 38 יום שהיה בשליטת הצבא, חשכו עינינו. הכל היה הרוס וקרוע ומלוכלך", אומר נאסר על מה שהפך את ההחלטה שלא להגיש פופקורן מחשש ללכלוך לקצת מגוחכת. "חלק גדול מהציוד היה שבור. כל הציוד הטכני, לרבות מחשבים, פרוז'קטורים מכונות עריכה והקרנה נגנב". לדבריו, הצבא מעולם לא פיצה את המרכז על זה.
את הטענה שמאז עליית חמאס לשלטון יש נטייה שלטונית לדכא פעילויות תרבותיות דוחה נאסר: "מעולם לא קיבלתי טלפון או בקשה לא להקרין סרט זה או אחר מכל סיבה שהיא". את הצנזורה התרבותית, מתברר, עושים ישראל וצה"ל, או כמו שאיברהים אומר, "אנחנו במצור בתוך רמאללה".