קראו את הפרק הראשון של "ואיך קוראים לך עכשיו" מאת תמי שם טוב

רופא הכפר מסר לל?ינ?ק?ה את המכתב הראשון אחרי שלימד אותה להכין סירופ? נגד שיעול. הם עמדו בחדר הפנימי בבית–המרקחת, מול שולחן העבודה הגדול, ול?ינ?ק?ה לא העלתה בדעתה שבכיס המקטורן השחור של דוקטור קו?לי מונח מכתב מאבא שלה. היא היתה מרוכזת בהכנת התרופה: שקלה אבקה על המאזניים, מדדה מים בכוס מדידה, עירבבה את שני המרכיבים בבקבוק מזכוכית עבה ירקרקה, פקקה בפקק ש??עם והחלה לנער את הבקבוק.
זו היתה תרופה קלה להכנה, אבל ל?ינ?ק?ה שמחה בה, גם בגלל שרצתה לעזור לרופא וגם כי הרגישה שעכשיו הוא סומך עליה יותר. הוא כבר נתן לה לעבוד קצת בבית–המרקחת: לחטא בקבוקים, להסיר מהם תוויות ישנות, לכתוב תוויות חדשות, ואפילו לארוז כדורים ואבקות בניירות דקיקים. אבל עד אותו יום הוא לא נתן לה לרקוח תרופה בעצמה. כשתגדל, חשבה, תלמד רפואה או רוקחות, ותכין תרופות מסובכות יותר ויותר. אולי אפילו תמצא את התרופה שתשים סוף למחלה של אמא שלה. אלא אם כן מישהו ימציא את התרופה הזו קודם, חשבה, ובלב אמרה, הלוואי.
ד"ר קו?לי ביקש ממנה לנער היטב את הבקבוק, עד שכל האבקה תימס ולא יישארו גושישים. "אנשים הם יצורים מצחיקים," הוא אמר, ופניו הדקים נותרו רציניים. "הם עלולים לחשוב שאם יש מים בתרופה, סימן שהיא מדוללת ולא טובה. אבל המים הם חלק חשוב מהתרופה. בלעדיהם האבקה לא יכולה לעשות את העבודה."
ל?ינ?ק?ה ניערה את הבקבוק במרץ, וכשהיתה בטוחה שאין בו גושישים, הגישה אותו לרופא. באצבעות ארוכות הוא הגביה את הבקבוק אל מול החלון, כדי שקרני השמש החיוורות יאירו את מה שמתרחש בתוכו. הוא צימצם את עיניו ובחן את הנוזל.
"בסדר גמור," הוא אישר. "הסירופ סמיך ואחיד. את יכולה להצמיד לו את התווית."
בכתב ידה העגול כתבה ל?ינ?ק?ה: סירופ לשיעול. הוראות שימוש: פעמיים-שלוש ביום. היא הדביקה את התווית על הבקבוק והניחה אותו בצד.
"את יודעת, ל?ינ?ק?ה," אמר ד"ר קו?לי בקולו הרך, "אם האנשים פה היו יודעים שאת מכינה את הסירופ, ולא אני, הם היו חושבים שהוא לא טוב, וזו הרי שטות גמורה. את מכינה אותו בדיוק לפי ההוראות שלי, מאוד בדייקנות, לא פחות טוב ממני."
היא חייכה אליו חיוך קטן, וקיוותה שכל בקבוקי הסירופ הבאים יצליחו לה באותה מידה, שאף אחד לא יחליק מידיה, שמים לא יישפכו, שהאבקה לא תתפזר, שהכול יהיה בסדר, והרופא יראה שבצדק גמור הוא סומך עליה.
ד"ר קו?לי הזכיר לה שהיא צריכה להישאר בחדר האחורי ולשמור על שקט, לא ללחוש, לא להשתעל ולא לזמזם כשהיא שומעת שאנשים נכנסים למרפאה ולבית–המרקחת.
"אנחנו לא רוצים לעורר את חשדנותם של הבריות," הוא אמר, ול?ינ?ק?ה הבינה שהוא מתכוון לא רק לעבודה שלה בבית–המרקחת, שיש להסתירה כדי שבני הכפר לא יפקפקו בטיב התרופה ובאמינותו של הרופא. היו להם עוד סיבות לפחד מחשדנותם של הבריות.
הרופא יצא החוצה לחדר הקדמי, ול?ינ?ק?ה ידעה שהוא פתח את דלת הכניסה, כי פעמון הפח החלוד, שנתלה בחבל צבעוני על הדלת, השמיע את קרקושו. ד"ר קו?לי השאיר את הדלת פתוחה, ואוויר קר חדר פנימה וצינן את שני החדרים. הוא הציץ החוצה, וכעבור כמה רגעים סגר את הדלת, ונכנס אל החדר האחורי.
"ל?ינ?ק?ה," הוא אמר ושלף מעטפה מכיס המקטורן, "יש לי משהו בשבילך." מופתעת, הניחה ל?ינ?ק?ה את הבקבוק המנוער היטב על השולחן ולקחה מידיו את המעטפה. מיד הבינה מי שלח אותה, אבל מרוב התרגשות לא יכלה לפתוח אותה.
הרופא קירב כיסא לשולחן וסימן לל?ינ?ק?ה לשבת. "זה מכתב מדוד י?אפ?," הוא אמר.
היא הידקה את המכתב חזק בין שתי ידיה.
"תקראי אותו בנחת... ואז תחזירי לי אותו."
עיניה הכחולות של ל?ינ?ק?ה הביטו ברופא במבט שואל.
"אני אצטרך לקחת את המכתב," הוא הסביר. "את מבינה, את לא יכולה לשמור אותו, כי בשום אופן אסור שיתגלגל לידיים של האנשים הלא נכונים. רק ליתר ביטחון, כדי להיות זהירים, אחרי שתגמרי לקרוא, אקח אותו ממך."
הוא שוב יצא לחדר הקדמי, ול?ינ?ק?ה הסתכלה על המעטפה. הרגשה חמימה החלה להתפשט בתוכה כשפתחה אותה. בפנים היה מכתב שאבא שלה כתב ואייר, וכרך לספרון. בתשומת לב גדולה היא קראה את המשפטים, שבראשה נשמעו בקולו העבה של אביה, והתבוננה בציורים. הם העיפו אותה לימים רחוקים, הימים שלפני המלחמה, והיא חזרה לקרוא את המכתב שוב, מההתחלה.

"ל?ינ?ק?ה יקרה", היא קראה, לאט ובלב. "הנה אני יושב ליד השולחן והעט בידי, ומולי יושבת ז'אן. היא כמובן סורגת אפודה לל?ינ?ק?ה". ל?ינ?ק?ה הסתכלה על הציור הקטן שצייר: אבא ואמא שלה יושבים אחד מול השני. הלב שלה נצבט מגעגועים. כל–כך הרבה זמן לא ראתה אותם.
"את מזהה את התמונות התלויות על הקיר?" שאל אביה במכתב. איזו שאלה!? חייכה לעצמה. הוא אפילו צייר בקטן את הציורים שציירה לפני כמה שנים, ושנתלו במטבח ביתם בעיר או?ט?ר?כ?ט. אמא, אבא, שלוש אחיות ואח גרו אז בבית. מישהו גר בו עכשיו? תהתה לרגע, ואז המשיכה לקרוא.
מצאה חן בעיניה ההצעה של אביה: הוא יכתוב לה מכתבים כתובים ומצוירים, והיא תכתוב ותצייר לו בחזרה, כמו שכתב, "וככה כל הזמן הלוך וחזור, עד שהדוור יקבל סחרחורת..." איזה אבא חמוד, חשבה וצחקה לה בשקט מהציור הקטן של הדוור המסוחרר, וכמה מתוק שחתם על המכתב בשם "יאק", כמו שקראה לו כשהיתה תינוקת ולא הצליחה לומר את שמו, יעקב?, ובקיצור ? ז'אק, ובהולנדית ? י?אפ? ואפילו בחיבה יתרה ? י?אפ?י?ה.
פעמון הכניסה של בית–המרקחת קירקש, ול?ינ?ק?ה סגרה את הספרון והכניסה אותו לכיס הסינר שחגרה.
היא שמעה את קולה של חו?ר?י ו?ן–ל?אר, שדישדשה פנימה ברגליה הכבדות.
"אחר–צהריים טובים," בירכה גברת ו?ן–ל?אר את הרופא בקולה הזקן.
"שלום לך," ענה קולו הרך של ד"ר קו?לי. "הכול בסדר? יאן בסדר? את צריכה שאבוא?"
"לא," היא ענתה והקישה על דלפק העץ, נגד עין הרע. "לא באתי לקרוא לך."
"את צריכה תרופה?" הוא שאל.
"לא."
מהחדר השני שמעה ל?ינ?ק?ה רחש עמום, וידעה שהאיכרה הקשישה הניחה על דלפק העץ הישן שקית בד. היא תיארה לעצמה שיש בה ארבעה תפוחי–אדמה אפורים וקרים, אולי אפילו חמישה. "זה בשביל להגיד תודה. יאן מרגיש יותר טוב, הריאות שלו כבר לא מצפצפות," היא אמרה, ואחרי רגע הוסיפה, "הלוואי שיכולתי לשלם לך יותר."
"זה טוב מאוד," אמר הרופא, ול?ינ?ק?ה ידעה שהוא מצמיד את אפו לתפוח–האדמה ומרחרח. תמיד ריחרח כל דבר, בין אם זה פצע, שולחן, כלב, או משהו שאפשר לאכול.
לפני שיצאה אמרה גברת ו?ן–ל?אר, "תמסור דרישת שלום לגברת קו?לי ולאחיינית שלך, ל?ינ?ק?ה."
ד"ר קו?לי סיפר לאנשים בכפר של?ינ?ק?ה היא אחייניתו. הוא אמר שכמו רבים אחרים, גם ל?ינ?ק?ה הגיעה מהעיר לכפר בגלל הרעב. זה היה נכון ולא נכון. ל?ינ?ק?ה באמת הגיעה מעיר שסבלה רעב, אבל לא בגללו היא עברה לכפר, והיא לא היתה אחייניתו של הרופא. למעשה, עד שעברה להתגורר בביתו, כמה חודשים קודם לכן, מעולם לא פגשה בו. עד אז היא אפילו לא שמעה עליו. שמו המלא היה ד"ר הנרי קו?לי, אבל האנשים הקרובים לו ביותר קראו לו בקיצור ? ה?י?ן. הוא היה הרופא של הכפר הקטן והנידח ד?ן ה?אם, ובני הכפר כיבדו אותו מאוד. הוא טיפל בהם בעדינות ובמסירות, ועל אף שהיה עסוק וטרוד מאוד, מעולם לא נתן להם הרגשה שאין לו סבלנות למכאובים ולתלונות שלהם. בניגוד לוו?נ?ט, אשתו השווייצרית החייכנית, ד"ר קו?לי היה אדם חמור סבר, ורק לעתים רחוקות עלה חיוך של ממש על פניו הרציניים. אף אחד בכפר לא היה אמור לדעת שחוץ מלטפל בחולים וליילד את הנשים ולרקוח תרופות, רופא הכפר הרציני והעדין הוא גם חבר במחתרת ההולנדית.
ל?ינ?ק?ה נשמה נשימה עמוקה, כדי להריח טוב יותר את ריחו של בית–המרקחת. הוא הזכיר לה ריח חריף אחר, הריח שעמד במעבדה של אבא שלה, בימים שהיה מדען ראשי בבית–החולים האוניברסיטאי הגדול של או?ט?ר?כ?ט וחקר מחלות שעוברות מבעלי–חיים לבני–אדם. לפעמים, כשהיה מבקר במעבדה בשבתות או בימי ראשון ? כדי לבדוק את התפתחותו של ניסוי שהתרחש בתוך צלוחיות הפ??ט?ר?י הקטנות השקופות ? הציע לה ולאחותה רחל להצטרף אליו. רחל לא מיהרה להצטרף. את הימים החופשיים מלימודים העדיפה לבלות עם ילדי השכונה, לרוץ על הגשרים, לטפס על גדרות, או להחליק על התעלות בחורף, כשהמים קפואים. היא לא אהבה להיות בחדרים סגורים. ל?ינ?ק?ה, לעומתה, לא אהבה לרוץ, לא אהבה לטפס על גדרות וגשרים, ולא אהבה שהמים בתעלות קפאו.
"את כזאת עכברה," כעסה עליה רחל. בעיקר כעסה כשל?ינ?ק?ה הצטרפה אליה ואל ילדי השכונה, כי ל?ינ?ק?ה תמיד נעצרה לפני הגדרות. היא חששה לקפוץ וליפול, ורחל התעכבה בגללה. "חבל שלא נשארת בבית," היתה רחל אומרת. "את עושה לי בושות," ובכל זאת תמיד הציעה לה להצטרף.
ל?ינ?ק?ה העדיפה חדרים סגורים. היתה לה אפילו רשימת חדרים אהובים ? החדרים בבית, בעיקר חדר השינה של ההורים, בגלל המיטה הגדולה והשידה היפה עם המגירות הקטנות, הנחבאות, שהיתה אוהבת ללחוש לתוכן בקשות וסודות. בכל פעם שרחל תפסה אותה לוחשת לתוך המגירות, היא אמרה, "קו?קו?, תפסיקי לדבר אל הרהיטים," אבל ל?ינ?ק?ה לא שמה לב אליה.
היא אהבה גם את חדר ההסבה, עם וילונות הקטיפה, שאפשר לשבת מאחוריהם על אדן החלון ולהקשיב למה שנאמר בחדר, ואת המרפסת המרובעת שיצאה מחדרה. בימי הקיץ הארוכים היתה מבלה שעות במרפסת, צופה על הכביש המתוח בין שורות הבתים, מדמיינת שהוא נהר גדול ושחור. המכוניות שחלפו בו מדי פעם היו בעיניה אוניות, והאופניים ? סירות מפרש קטנות. לפעמים היתה משוחחת מהמרפסת עם ש??ר?לו?ט?ה, חברתה הטובה מהבית ממול. הן היו נשענות, כל אחת במרפסתה, על מעקה העץ הרחב ומפטפטות, כמעט בלי להרים את הקול, כי הרחוב היה של?ו, ומעט מאוד מכוניות הפריעו בו את השקט.
ברחוב המקביל, מול הפארק השכונתי הגדול, גרה חברתה ל?יש??י?ה. בינה לבין עצמה כינתה ל?ינ?ק?ה את ביתה של ל?יש??י?ה "הבית המתקת?ק", כי מכל פינה נשמעו, מעומעמים, תקתוקים וצלצולים שעלו מחדר השעונים בקומה הראשונה. ל?ינ?ק?ה אהבה להיכנס לחדר הזה, להתבונן בשעונים הישנים, במטוטלות, בקוקיות, באורלוגינים ובשעונים שנתלו על הקירות והונחו על מדפים, ובכל רבע שעה היו מודיעים מה השעה בצלצולים ובקריאות קוקייה. אבל ל?יש??י?ה השתעממה בחברת השעונים, ותמיד גררה משם את ל?ינ?ק?ה אל החצר, להגיד שלום לצב הגדול שלה, לכלב הפקינזי ולעורב השחור שישב באופן קבוע על ענפי עץ גבוה וקירקר בקול עבה.
הרשימה של ל?ינ?ק?ה כללה גם את החדרים במוזיאונים, שם ביקרה עם אביה, וגם את החדרים במעבדה שלו באוניברסיטה: החדר הקר, שבו הקפיאו חיידקים, החדר החם, שבו הפשירו אותם, החדר עם כלובי השרקנים והעכברים, וחדר העבודה המרווח של אביה, עם המיקרוסקופ הגדול במרכז השולחן ולצדו מיקרוסקופ נוסף שנראה פרימיטיבי ועתיק, וקיבל את השם "ו?ן–ל?יו?נ?הו?ק". פרנק הנפח, שעבד גם הוא במעבדה, הכין אותו כמתנה לאביה. פרנק עבד על הכנת המיקרוסקופ במשך שבועות ארוכים, עד שיצר העתק כמעט מושלם של אחד המיקרוסקופים הראשונים שהומצאו בעולם על–ידי הולנדי בשם ו?ן–ל?יו?נ?הו?ק. אבא שלה תמיד סיפר על הממציא ו?ן–ל?יו?נ?הו?ק. הוא אמר שהוא הגיבור שלו.
אביה של ל?ינ?ק?ה היה איש מדע חשוב וידוע בעולם, אבל אחרי שהגרמנים כבשו את הולנד ואסרו על יהודים לכהן במשרות ציבוריות, הוא פוטר מעבודתו. לילה אחד, אחרי שהעוצר כבר נכנס לתוקפו ואסור היה לצאת החוצה, העבירו עובדי המעבדה חלק ממנה אל מרתף ביתם.
ל?ינ?ק?ה גילתה את זה רק למחרת. כשקמה בבוקר, אבא שלה לקח אותה למרתף. הוא אמר, "אם הגרמנים היו תופסים אותם, אילו ידעו שאני ממשיך לעבוד במעבדה, הם היו מענישים את כולנו ביד קשה. לכן המעבדה הזו היא סוד מוחלט. אסור לך לספר עליה לאף אחד!"
"טוב," אמרה ל?ינ?ק?ה ושיפשפה את עיניה. המרתף מעולם לא נראה כל–כך מרתק ומושך כפי שנגלה לעיניה באותו בוקר. "אני לא אגיד מילה," הרגיעה אותו.
"אפילו לא לל?יש??י?ה ולש??ר?לו?ט?ה," אמר אביה.
"אפילו לא לל?יש??י?ה ולש??ר?לו?ט?ה," היא חזרה אחריו, ושאלה אם החברים שלו מתכוונים להעביר אליהם הביתה גם חדרים מהמוזיאונים, כי גם שם כבר נאסר עליהם לבקר. היא חשבה שהשאלה הזו תצחיק אותו, אבל הוא אפילו לא חייך. רק נאנח. ל?ינ?ק?ה הסתכלה על המיקרוסקופ שניצב על השולחן, כמו במעבדה באוניברסיטה, ומיד הכניסה את המרתף לרשימת החדרים האהובים.
לרשימה הזו נכנס גם חדר אחד בביתו הגדול והרבוע של ד"ר קו?לי, כאן בכפר ד?ן ה?אם. בבית הרופא היו שלוש קומות וחדרים רבים, אבל מכולם אהבה ל?ינ?ק?ה את החדר האחורי בבית–המרקחת. היא אהבה אותו גם בגלל הריח, שהזכיר לה את המעבדה של אביה, וגם בגלל שולחן העבודה הישן הכבד, שעמד באמצע החדר.
שנים רבות קודם לכן, כשד"ר קו?לי עוד היה סטודנט צעיר לרפואה, הוא קנה את השולחן הארוך והפשוט הזה ממפעל גבינות קטן שנסגר. מאז רכש הרופא עוד הרבה רהיטים ישנים, ואפילו עתיקים. זה היה התחביב שלו, והחדרים בביתו הגדול היו מלאים בהם. הרהיטים תוקנו ונוקו והוברקו, אבל בשולחן העבודה בבית–המרקחת נשאר משהו מחייו הקודמים במפעל הגבינות. כשהיו מצמידים אליו את האף ומרחרחים ביסודיות, כפי שהרופא הדגים לה פעם, היו מגלים שעמוק בתוך העץ נותר ריח של שמנת. גם המגע של לוח העץ היה צמיגי מעט וחלק, ומי שליטף אותו בעיניים עצומות, היה יכול לחשוב שלפניו גוש מלבני ענק, עשוי גבינה צהובה.
ל?ינ?ק?ה העבירה את כף ידה הקטנה על השולחן החלק והחלה להכין עוד סירופ לשיעול. היא היתה נרגשת בגלל הספרון מאבא שלה, שהיה מונח בכיס סינרה. בחוץ כבר התחיל להחשיך, וד"ר קו?לי נכנס לחדר, כובעו בידו. הוא אמר, "ל?ינ?ק?ה, אני צריך לצאת. תמלאי בבקשה כמה בקבוקים שתוכלי." הוא הציץ במה שנשאר בשקיק ואמר, "אין עוד הרבה אבקה. אצטרך להשיג איכשהו עוד מהאבקה הזו. כל הכפר משתעל נורא." הוא לקח שלושה בקבוקים מוכנים, לבש מעיל, חבש את כובעו, ורגע לפני שיצא החוצה חזר לחדר האחורי ואמר, "תחזירי לי את המכתב בלילה, כשאשוב מביקור חולים, בסדר?"
"בסדר גמור," היא ענתה. עד שישוב, תוכל לקרוא אותו כמה וכמה פעמים, וכבר תדע אותו על–פה. היא חשבה שככה תוכל לחרות לה אותו בזיכרון, ולקרוא אותו לעצמה בלב, אחרי שד"ר קו?לי ישרוף אותו או יקרע אותו לחתיכות קטנטנות, עד שלא יישאר ממנו זכר שיוכל להתגלגל לידיים הלא נכונות.
"את גם יכולה לכתוב תשובה," הוא אמר וחיוך דקיק על שפתיו, "את יכולה להשתמש בי בתור הדוור הפרטי שלך."
ל?ינ?ק?ה חייכה אליו, והוא הינהן ויצא החוצה. היא שמעה אותו נועל את דלת הכניסה למרפאה, וכעבור כמה רגעים מתניע את מכוניתו ? המכונית היחידה בכפר, מלבד כלי הרכב של החיילים הגרמנים. לפני שהמשיכה במילוי הבקבוקים, הוציאה את הספרון הקטן מכיס סינרה והתבוננה בכריכה. "מכתב לל?ינ?ק?ה", היתה הכותרת החגיגית. היא חייכה לעצמה, כי ל?ינ?ק?ה בכלל לא היה השם האמיתי שלה.

כשל?ינ?ק?ה נולדה, ההורים שלה, ז'אק ולין, נתנו לה את השם ז'קלין. היא היתה גאה שהשם שלה מורכב משמותיהם של הוריה, ותמיד חשבה שמכל הילדים במשפחת ו?ן–ד?ר–הו?ד?ן היא זכתה בשם המוצלח ביותר. אמא שלה חזרה ואמרה, "השם שלך הוא סימן של אהבה גדולה", והיא ורחל אחותה תמיד ביקשו לשמוע על האהבה הזו. פעם אחר פעם הפצירו באמן שתספר איך היא ואבא נפגשו.
"כבר שמעתן את זה אלף פעם," היתה לין אומרת להן, ובכל זאת סיפרה כל פעם מחדש על היום ההוא, כשאחיה רפאל הביא אליהם הביתה חבר מאגודת הסטודנטים הציונים.
"תכירי," אמר רפאל לאחותו, "זהו יעקב? ו?ן–ד?ר–הו?ד?ן. סטודנט מבריק לווטרינריה, צייר מוכשר, ואחד האנשים הכי מצחיקים שאני מכיר."
"החברים שלי קוראים לי י?אפ?," אמר הסטודנט ללין והצטנע: "וכנראה שאחיך לא מכיר מספיק ציירים, או מספיק אנשים מצחיקים."
"וזו אחותי, לין," הציג אותה רפאל, "הבחורה הכי חכמה והכי אלגנטית שאני מכיר."
"כנראה שאחי גם לא מכיר מספיק בחורות חכמות ואלגנטיות," הצטנעה גם לין, וחייכה לאחיה. היא ידעה שהוא באמת חושב עליה את כל הדברים הטובים האלה, והושיטה לי?אפ? את כף ידה ללחיצה.
רק כשי?אפ? לחץ בתוך כף ידו הרבועה את כף ידה הקטנה של לין, היא הנמיכה את מבטה והתבוננה בפניו של הגבר שהיה נמוך ממנה בראש. הם הביטו זה בזו, וזה לא היה סתם מבט, חזר ודיווח רפאל, זה היה ברק, זה היה בום טראח, כל הקהילה רעדה. ובאמת, הקהילה היהודית בהולנד סערה, כי לין היתה בת למשפחה ספרדית, מאצולת יהודי הולנד. י?אפ?, לעומת זאת, היה יהודי ממוצא אשכנזי פשוט, וההורים של לין לא רצו בו כחתן. אבא של לין, סבא ברוך, שהיתה לו מלטשת יהלומים, ואשתו חנה, שכולם קראו לה ה?נ?י, רצו חתן ספרדי נחשב. "אבל אני לא ויתרתי," סיפרה לין לבנותיה. "רק אותו רציתי. ספרדי או אשכנזי, לא עניין אותי."
י?אפ? ולין התחתנו ונולדו להם ארבעה ילדים. ראשונה נולדה ה?נ?י, שקיבלה את שמה של או?מ?ה* חנה. שנתיים אחריה נולד ב??ר?ט, שקיבל את שמו של או?פ??ה** ברוך. חלפו חמש שנים, ולזוג נולדה עוד תינוקת. הם החליטו לקרוא לה רחל, על שם חברתם רחל קטינ?ק?ה, חקלאית מארץ ישראל.
היא הגיעה אליהם בדרכה לחווה הולנדית, ללמוד בה רפתנות וחקלאות, כדי לחזור לארץ עם ידע וקצת ניסיון. מכל החקלאים והחקלאיות שהתארחו אצל משפחת ו?ן–ד?ר–הו?ד?ן היתה רחל קטינקה האהובה עליהם ביותר. שני ההורים, וגם הילדים ה?נ?י וב??ר?ט, הוקסמו ממנה עד כדי כך שהחליטו לקרוא על שמה את רחל, הבת השלישית במשפחה.
רחל היתה אמורה להיות הילדה האחרונה במשפחה, כי אחרי שנולדה, התפתחה אצל לין מחלת כבד. הרופאים המליצו לה לא ללדת עוד ילדים, ובכל זאת ארבע שנים אחרי רחל, נולדה עוד תינוקת, ז'קלין.
"קיבלת שם שהוא סימן לאהבה גדולה," אמרה לה לין. אבל היא גם זו שאמרה, "לא נזכיר את השם הזה יותר, עד אחרי המלחמה. מעכשיו קוראים לך ל?ינ?ק?ה."
*

"ל?ינ?ק?ה, את עוד פה?" נשמעה פתאום שאלה במבטא שווייצרי.
ל?ינ?ק?ה הרימה את ראשה. היא היתה כל–כך שקועה בזיכרונות, שלא ראתה שוו?נ?ט נכנסה לחדר האחורי של בית–המרקחת.
"קר פה!" אמרה וו?נ?ט, ושיפשפה את ידיה המנומשות. "למה את עוד כאן?"
ל?ינ?ק?ה הסתכלה על השולחן. עשרה בקבוקים של סירופ, מעורבב ומנוער בקפידה, עמדו בשורה. על כל אחד מהבקבוקים, בדיוק באמצע, הודבקה תווית. השקיק עם האבקה כבר היה ריק.
פניה המנומשים של וו?נ?ט זרחו כשאמרה, "בואי, יש לי הפתעה בשבילך!" ל?ינ?ק?ה עלתה איתה במדרגות העץ הפנימיות התלולות, המובילות אל קצה המטבח. על התנור התבשלו תפוחי–האדמה של גברת ו?ן–ל?אר, שנמעכו עם עלי חסה וקצת מרגרינה. תבשיל הס?ט?אמ?פ?ו?ט הדיף ריח נהדר. וו?נ?ט היתה מרוצה, כי קו?ר?נ?ל?י?ה העוזרת אמרה שהיא מכינה מאכלים הולנדיים כמעט כאילו היתה הולנדית מבטן ומלידה.
"הלוואי שהיו לנו כדורי בשר לאכול עם הס?ט?אמ?פ?ו?ט," אמרה וו?נ?ט וניערה את תלתלי הנחושת שלה, "או קצת נקניק לערבב בתוכו." היא הגישה מנה קטנה לעצמה ולל?ינ?ק?ה, והשאירה עוד מנה בסיר, לד"ר קו?לי. הן ישבו אל השולחן המכוסה מפה לבנה רקומה בצלבים קטנים כחולים, והתחילו לאכול.
"אני לא רוצה ללכת מחר לבית–ספר," אמרה ל?ינ?ק?ה.
"למה?" שאלה וו?נ?ט בדאגה, "שוב את לא מרגישה טוב?"
"אני מרגישה בסדר גמור," ענתה ל?ינ?ק?ה. "אבל קיבלתי מכתב מדוד י?אפ?, ואני רוצה להישאר בבית ולכתוב לו בחזרה."
"זו סיבה מצוינת להישאר בבית," אמרה וו?נ?ט וחיוך עלה מבין הנמשים.
"הוא מוסר דרישת שלום," אמרה ל?ינ?ק?ה, וליטפה את ראשה האפור של ו?ר?ה, כלבת הציד הקשישה, שרבצה מתחת לשולחן.
אחרי הארוחה עלתה ל?ינ?ק?ה לחדרה, ושם קראה שוב ושוב את המכתב, והתבוננה היטב בכל הציורים הקטנים, עד ששמעה את ד"ר קו?לי נכנס הביתה וירדה למטה להחזיר לו את המכתב.
בלילה היא שכבה במיטתה, על גבה, ובעיניים פקוחות ראתה שוב את המכתב, כאילו הוא נכתב ברגעים אלה ממש באותיות צבעוניות בתוך החושך המוחלט. כשהגיעה לשאלה ששאל אביה על יום הולדתה של ל?יש??י?ה, נעצרה לרגע. היא לא התפלאה שהוא זוכר את יום הולדתה של ל?יש??י?ה. היה לו זיכרון יוצא דופן לתאריכים, במיוחד לימי הולדת. הוא אפילו זכר את ימי ההולדת של בני משפחת המלוכה ההולנדים, אבל היא התפלאה על עצמה. איך יכלה לשכוח את יום הולדתה של ל?יש??י?ה? היא חשבה על עצתו לשלוח לה מכתב, ואולי אפילו מתנה לכבוד חג ניקולאס הקדוש, שמקדים את חג המולד, ובו כל הילדים שהתנהגו יפה במשך השנה מקבלים מתנות. בסוף החליטה לשלוח לה את הספר "אחרון המוהיקנים". וו?נ?ט מצאה שני עותקים של הספר בספרייה הגדולה של הרופא, ונתנה אותם לל?ינ?ק?ה. ל?ינ?ק?ה קראה עותק אחד, ומשום שכל–כך אהבה אותו קראה מיד גם את השני.
אחד מהם, עם הקדשה, היא תשלח עכשיו לל?יש??י?ה. זו תהיה מתנה מצוינת. היא חשבה של?יש??י?ה תתלהב, כמוה, מהספר ותאהב במיוחד את בתו הבכורה של הגנרל מו?נ?רו?. היא תמיד אהבה לנחש מי יאהב איזו דמות בספר, ופעמים רבות צדקה. ק?ל?אס, החבר שלה מהכפר, שגם לו השאילה את הספר, אהב את הבת הקטנה של מונרו, כמו שחשבה. וו?נ?ט, בדיוק כמוה, אהבה במיוחד את אחרון המוהיקנים עצמו.
ל?ינ?ק?ה שמעה את צעדיה הקופצניים של וו?נ?ט בדרכה לחדר השינה. היא נשארה קשובה, וכעבור זמן מה נשמעו גם צעדיו הקלים של הרופא מרחפים על המדרגות. רק כשל?ינ?ק?ה שמעה אותו נכנס לחדרו היא עצמה את עיניה. גם באו?ט?ר?כ?ט היתה מחכה כך עם השינה. משום שהיתה הצעירה במשפחתה, נשלחה לישון ראשונה, והיה לה הרגל: לחכות ערה עד שכל האחרים יעלו לחדרי השינה שלהם, בקומה השנייה. זמן קצר אחריה היתה רחל עולה לחדרה, ואז הגיע תורם של ה?נ?י וב??ר?ט. דרך הקיר שהפריד בין חדרו של ב??ר?ט לחדרה, שמעה ל?ינ?ק?ה את אחיה שר בקול חם. לפי השיר שבחר היא ידעה אם הוא עצוב או שמח, ולפעמים, כשהתחשק לה, זימזמה יחד איתו. היא חשבה שהוא צריך להיות זמר ושאולי גם היא תהיה זמרת, ויחד הם יופיעו ברחבי הולנד, אולי אפילו באירופה כולה. היא היתה משתדלת לחשוב את המחשבות הללו ולא להירדם, עד שהיתה שומעת את הוריה נכנסים לחדר השינה הגדול וסוגרים אחריהם את הדלת. רק אז היתה עוצמת עיניים. "לילה טוב," היתה לוחשת לכולם. "נתראה מחר."
גם בכפר היתה ממלמלת את הברכה כל לילה לפני שנרדמה. "לילה טוב," בירכה חרישית את וו?נ?ט ואת ד"ר קו?לי, "נתראה מחר." והיתה לה גם תוספת בשביל המשפחה שלה: "נתראה בבית," לחשה לתוך הכר, "מיד אחרי המלחמה."


"ואיך קוראים לך עכשיו", מאת תמי שם טוב. הוצאת הוצאת דביר, בשיתוף בית לוחמי הגטאות.