'הקרב' על שייקה אופיר הסתיים

למי שייכות ההקלטות המקוריות של מערכונים שכתב שייקה אופיר המנוח? זו השאלה שהתגלגלה באחרונה לפתחו של בית המשפט המחוזי בתל אביב. לידיה אופיר, האלמנה והיורשת של השחקן שייקה אופיר, תבעה את חברת א. דשא, שנוהלה על ידי אברהם דשא פשנל ז"ל, ואת חברת מדיה דיירקט, בטענה כי היא בעלת זכויות היוצרים למערכונים שרוכזו בשנת 63' בתקליט "שייקה אופיר" ומערכונים שרוכזו בשנת 73' בתקליט "שייקה אופיר - כל מה שרצית לשמוע".

הפרשה החלה לאחר שמדיה דיירקט הטביעה מערכונים על גבי סדרה של ארבעה תקליטורים, שכונו "האוסף המצחיק". אחד מארבעת התקליטורים שהופצו על ידי מדיה דיירקט מכיל את המערכונים שנכתבו ובוצעו על ידי אופיר.

לטענת הנתבעים, מדיה דיירקט רכשה את הזכויות במערכונים מחברת א. דשא שנוהלה על ידי פשנל. מנגד טענה לידיה כי בהעתקת המערכונים ובהטבעתם על התקליטורים הפרו הנתבעים את זכויות היוצרים ואת זכויות המבצעים שלה במערכונים.

חברת א. דשא טענה כי יש לדחות את התביעה, משום שפשנל היה בעל זכויות היוצרים במאסטרים, קרי בהקלטות הראשיות של המערכונים - וזאת בניגוד לזכויות עצמן, שהיו ונותרו בידי שייקה אופיר. זכויות אלה הוענקו לפשנל מכוח הסכם שנערך בשנות ה 60', בינו לבין שייקה אופיר.

עיקרי ההסכם היו, לפי הנטען, כי א. דשא תפיק על חשבונה מופעים והצגות בהשתתפותו של אופיר, ותדאג במסגרת זו לכל הכרוך בהפקת המופע. א. דשא תישא בכל העלויות ותשלם לאופיר שכר בגין כל הופעותיו. כן נקבע כי החברה תטביע את המופעים על גבי ההקלטות הראשיות, וזכויות היוצרים בהן יהיו שלה. מנכ"ל תיאטרון חיפה, עודד פלדמן, העיד כי הסכם כזה היה מקובל בתקופה זו.

מנגד טענה לידיה אופיר, כי חברת הד ארצי היא בעלת זכויות היוצרים בעותק הראשון של התקליט. לדבריה, גם לה עצמה יש חלק בזכויות המכניות, והיא בעלת זכות תביעה הן מכוח הזכויות האלה והן בהיותה בעלת זכות היוצרים במערכונים עצמם.

לדבריה, יש לדחות את טענת א. דשא בדבר קיומו של הסכם בין פשנל לבין אופיר, שכן העברת הזכויות לא נעשתה בכתב ולכן אין לה תוקף. עוד נטען כי גם לו היה הסכם בין פשנל לאופיר, הסכם כזה איננו חל על המערכונים האמורים מושא בתביעה הנוכחית, שפשנל לא היה שותף בהפקתם או בהטבעתם. לידיה אופיר טענה בנוסף כי קיים חיזוק לגרסתה נוכח העובדה כי שמו של פשנל לא הוזכר על התקליטים והקלטות, חרף מנהגו להטביע את שמו על גבי תקליטים שהפיק.

השופטת רות רונן קבעה כי א. דשא הוכיחה כי היא בעלת הזכויות במאסטרים של הקלטות. רונן התבססה בין היתר על עדות של מומחה בתחום המוזיקה, טוני פיין, שבדק את ההקלטות המוטבעות על גבי התקליטים ואת אלה על גבי התקליטור וקבע כי מקורם באותה הקלטה. לפיכך, נדחתה תביעתה של לידיה אופיר, והיא חויבה בתשלום הוצאות בסך 10,000 שקל לכל אחת מהנתבעות.