שוד לאור יום

ארבעה דברים טובים יש ב”שודדי הקאריביים 3: סוף העולם” (At worlds end): עושר חזותי בומבסטי, שהושג באמצעות השיא המפוקפק שבהיותו הסרט היקר בכל הזמנים; קישוטים קומיים מוצלחים למדי, הפזורים על גבי התסריט העמוס והמקושקש; סיקוונס קרב מרהיב לקראת הסוף, מרתק בעושר ובתיזמור המושלם שלו; והופעת קמאו של קית’ ריצ’ארדס - מי ששפת הגוף הממוסטלת שלו, שהפכה את הפסאודו-הומואיות לדבר הכי גברי שיש, שימשה השראה לדמותו של ג’ק ספארו; וזהו. האם הם מפצים על היותו של הסרט גרוע ומעצבן כמו קודמו? ממש לא. עם הסכום שהושקע בו (בין 300 ל-500 מיליון דולר) והמקום שלו כמוביל בחשיבה העסקית והיצירתית של האולפנים בהוליווד – לא רק דיסני – בבואם לתכנן את ה”מייג’ורים” (הסרטים עתירי התקציב) של השנים הבאות , ”שודדי הקאריביים” אינו סתם סרט רע או מאכזב, אלא פשע לכל דבר.

כשאני חוזר לביקורת שכתבתי כאן על ”שודדי הקאריביים 2: תיבה של איש מת”, אני רואה שאפשר להחיל את רובה ככולה גם על הסרט השלישי בסדרה, עם יתר דגש. למעשה, אותם דברים היו יכולים להיאמר גם על הסרט הראשון. כי לפני שבוחנים כליות וחרבות בפרנצ’ייז מיליארדי-הדולרים הזה, צריך להתבונן היטב במה שמוביל את ג’רי ברוקהיימר, המפיק שלו. על החלק השני אמרתי: ”זה לא שהסרט הולם בתחושת קבס, אבל הוא בהחלט מרגיש כאילו דחפו לך בכוח ארבעה ”טעמי” ברצף לגרון. ומי האשם? ברוקהיימר כמובן – מפיק ואיש שיווק מחונן, שקשר את שמו עם המונח ’בלוקבאסטר’ בשני העשורים האחרונים, ושמגלם את תמצית האמריקאיות בגישה הקולנועית שלו. או יותר נכון, בגישה העסקית שלו. ברוקהיימר הוא איש רעב, שרוצה לאכול, ובגדול. לרוב סרטיו ישנה שאיפה להיות אפיים/ בומבסטיים, בכל פרט טכני ומסחרי. מעבר לכך, כנראה שאם סרט מצליח לו, הוא מחליט לקחת את הבסיס – לא לחדש הרבה – ופשוט למחזר אותו עם יותר השקעה כספית, יותר דקות, יותר הכל”.

והיותר מהכל הזה גודש את הסאה בחלק השלישי. בשלב מסוים, לאחר שראיתי קמטים כי חורשים את זרועותיי וכי דלקת פרקים מתחילה להתפתח מעל לכפות ידיי, החלטתי לבדוק אם אכן עברו שבע שעות מאז התחלתי לראות את הסרט. בדקתי בשעון – עברה רק שעה ו-20 דקות. נשארו עוד 88 דקות תמימות. ”סוף העולם”, בדיוק כמו קודמו בסדרה, יכול להחזיק בתואר המפוקפק: המוצר הכי מבולגן שהושקע בו כחצי מיליארד דולר. והבלאגן הזה, הוא שגורם ל-168 הדקות היקרות, הרועשות והמנופחות של הסרט, להיראות כעשר שנים בים סוער.

בכל ביקורת קולנוע, יודעים כולם, ישנו חלק אחד שתמיד יהיה ”בילט-אין”, ללא קשר לסגנונו של המבקר או אורכה. תקציר הסרט חייב לבוא לכדי ביטוי, בין אם בקצרה או בפרוטרוט. בסרט קיץ המדורג PG-13, אני מצפה שאם אצטרך לבקש מתלמיד כיתה ח’ לסכם לי את העלילה שלו בכמה עשרות מילים, הוא יוכל לעשות זאת בלי בעיות. אני מפציר במי שיכול לסייע לי לעשות זאת, שיטקבק. כי אני לא מסוגל. לחפש סיפור עם התחלה, אמצע וסוף באפוס המפלצתי הזה, שכולו מושתת על ערימת קלישאות של שודדי ים, זו משימה בלתי-אפשרית.

לא הבנתי שום דבר מהגיבוב הארוך והמייגע, שהוכתב יותר במחלקות הארט והאפקטים ובגליון התקציב של ברוקהיימר (בטח משהו בסגנון ”אני רוצה עוד, מהכל. תבנו סטים גדולים, תייצרו את כל הפרופס שאפשר ותכינו כמות תלבושות מכל הבד שקיים בעולם, אחר כך נדבר עם התסריטאים), מאשר על שולחנם של הכותבים המוכשרים – בדרך כלל – טד אליוט וטרי רוסו. שאנסה לתמצת את העלילה? זה משהו על כינוס של מועצת שודדי הים, כדי לנצח איזו אלה, כדי להלחם בלורד בקט, כדי לשחרר את אבא של ויל, כדי לחתן את ויל ואליזבת, כדי להפוך את שניהם לקפטנים, כדי להציל את ג’ק מהמתים, כדי לגאול את נשמתו של דייווי ג’ונס, כדי שהפיראטים ימשיכו לשלוט בימים. עזבו, בעצם הנסיון שלי לתת סינופסיס קוהרנטי בחמישים מילה, אני נותן יותר כבוד לכותבים של ”סוף העולם” מאשר זה שניתן להם מברוקהיימר ושכיר החרב שלו, הבמאי גור ורבינסקי.

נכון, אתם יכולים ללכת נטולי דאגות ל”שודדי הקאריביים” ולהפוך את הזיכיון הזה, שוודאי יימתח לעוד המשכים, למחלבת המזומנים של דיסני, שמסייעת להם להמשיך ולהפסיד על סרטים בינוניים וגרועים, אך זה פשוט לא יהיה מוסרי. איש אינו יכול לחשוד בי שיש בי איזושהי הסתייגות מסרטי קיץ. אני חי בשבילם. אני רועד בכסא ופוער עיניים מול כל אפקט במיליון דולר, ודומע כמו ילדה קטנה כשהגיבור זוכה בנערה. אבל סדרת ”שודדי הקאריביים”, שהושתתה כזכור על מתקן בגני-השעשועים של דיסני (הייתי עליו, עלוב ביותר), היא סמן דרך בדרכה של הוליווד. אני מאמין שלכל חובב קולנוע בר-דעת אין בעיה עמוקה עם תוכן שיווקי, כל עוד בסיס היצירה אינו נפגע, יש גרעין אמנותי שמוביל והכיף אינו נפגם בשל פיטום הצופה כאווז המיועד לשחיטה. אבל ”שודדי הקאריביים” אינו לוקה בתוכן שיווקי. זהו המוצר הקולנועי הראשון שאפשר להגדיר אותו כ”שיווק תוכני”. בנסיון לחלץ איזושהי אמירה משברי האוניות במיליוני-דולרים של ברוקהיימר, אנו שמים לב לפרדוקס בו השודדים, אותם חלאות-אדם לא מוסריים ותאבי בצע, נלחמים במעין גירסה ימי-ביניימית של קפיטליזם דורסני. אבל מחלקות השיווק והכספים שיושבות ללאנצ’ים עם ברוקהיימר, הן למעשה השילוב הכי מסוכן בין השניים. הם-הם אותם אנשים, שהופכים את שלט הענק ”הוליווד” שעל גבעות עיר הסרטים, לדגל שחור ומאיים שעליו מתנוססת גולגולת לבנה.