תעביר את הלאה

בסיום רסיטל הפסנתר של תום זלמנוב, אולי נקודת-האור היחידה בתהום החשוכה שהיא "הדבר הגדול הבא", ניסה מוטי רייף להחמיא לילד. ציטט רייף ממילון אבן-שושן ואמר: "כישרון הוא סגולה טבעית באדם המכשירה אותו באופן מיוחד למקצוע מסוים" ואז הוא הצביע על איזה פריט ברקע והוסיף: "וזה ברור שיש לך כישרון על פי הצבע הסגול". מר רייף היקר, אם כבר פתחת מילון ומצאת את ההגדרה של "כישרון", לא יכולת לשים לב שאין קשר אטימולוגי בין "סגולה" ו"סגול"?

כמו את רייף, גם אותי מכשילה השפה העברית בבואי להבהיר עד כמה "הדבר הגדול הבא" נוראית. נדמה שמישהו אסף את איבריהן הנרקבים של תוכניות הבידור באשר הן, ויצר לו מעין מפלצת-של-פרנקנשטיין טלוויזיונית: גופה עשוי משאריות "כוכב נולד", גפייה נתלשו מ"נולד לרקוד" וראשה נועה תשבי. התוכנית היא אודישן אחד ארוך, שמטרתו היא למצוא את הכישרון הבא של ישראל. כאן הכישרון לא מתוחם על ידי אומנות מסוימת, ומי שהצליח לשרוד את השידור עד סופו נהנה מתהלוכה בלתי-נגמרת של לוליינים, לועסי זכוכית, רקדנים, זמרים וגברת אחת עם פירות.

מה שהופך את "הדבר הגדול הבא" לשיקוץ שהיא, הן כמויות הרוע הבלתי נידלות שנשפכות ממנה. אנחנו זקוקים לעלובי-הנפש האלו לא פחות משאנחנו זקוקים לנינט, משום שהם תומכים בפנטזיה שלנו מלמטה – הם ההוכחה לכך שאנחנו לא *כאלה* גרועים ולפתע, ההזדהות שלנו עם נינט אמינה הרבה יותר. "הדבר הגדול הבא" היא מופע שוליים פוסט-מודרני, והגברת עם הפירות היא האישה-עם-הזקן של ימינו. העליבות של המבצעים היא לב ליבה של התוכנית. אנחנו באים לקרניבל כדי לצחוק על האנשים האלה, כדי להנות מהעובדה שהם מוצגים לראווה בפנינו, וכדי שאיש גס ויהיר כמו מוטי רייף ידרוס אותם בשם "האמת הפנימית שלו".

אף על פי ש"כוכב נולד" ו"נולד לרקוד" הן סדנאות-יזע מנוכרות לייצור טאלנטים, העובדה שהן מחויבות לאומנות ספציפית מאפשרת להן לשמור על רמה מקצועית סבירה. פרחי-הטאלנט נשפטים על ידי, ומתחרים מול, בעלי אותו מקצוע. הפורמט של "הדבר הגדול הבא", מאידך, לא מציב שום אמת-מידה להשוואה: איך בדיוק ניתן לקבוע אם הג'אגלר היה טוב יותר מהאיש שעמד על הראש וניגן במפוחית? שנית, שלישיית השופטים שלנו לא בדיוק כשירה למשימה: עם כל הכבוד לפועלו של חתן פרס ישראל יהורם גאון, בעשור האחרון הוא מתפקד בעיקר כתשובה הגברית לגלית גיאת; מוטי רייף הוא מפיק, ולכן אני מניח שהוא מסוגל לזהות את הכישרון למפיקנו?ת, או להפקנו?ת, או איך שלא קוראים למה שהוא עושה; ועל יב"ז כבר נשחתו במדור זה מילים רבות, רבות מדי.

לבד מהשופטים, אנחנו מצוידים גם בשורת מופעים שלא ברור כיצד יש לשפוט אותם. אופן השיפוט היחיד שנותר לטרויקה הוא שיפוט אינטואיטיבי, ראשוני, מהבטן, או בניסוחה של יבז"ז: "פפאו!". היעלמותה של העברית מהמשפט האחרון, כמו החידוש הלשוני של יעלי, אינה מקרית. היא חושפת עד כמה השיפוט המקצועי לכאורה בריאליטי הוא פסאדה אחת גדולה, שורה של מילים שלא אומרות שום דבר. מה שנמדד הוא לא כישרון, אלא נוכחות טלוויזיונית גולמית. כל השאר הוא רק תירוץ. מה שנשאר הוא אוסף של קטעי-בידור תמוהים וגדושי טעם-רע, שמבוצעים על ידי בני ישראל השנייה והשלישית (שימו לב לרוב המוחץ שהיה לפריפריה, ובמיוחד למהגרים מבריה"מ לשעבר, בין המתמודדים).

אני רוצה להאמין שתוכנית שמפיקה רגעים טלוויזיוניים כל-כך אירוניים כמו הדיאלוג שבו מוטי, ש"חי על קו תל אביב-לוס אנג'לס", מנסה לשכנע את הלוליין מסיאטל להישאר בארץ, או הרגע שבו יב"ז, שבנתה את הקריירה שלה על ביקיני של פלפל, נוזפת בחשפנית, לא יכולה להיות רצינית. הדרך היחידה להסביר את קיומה של התוכנית היא לצפות בה כאילו הייתה פרודיה מבריקה על אחיותה לז'אנר, שחושפת באומץ מניפולציה אחר מניפולציה: את עבודת-הילדים (כולל ילד בפפיון וילדה בוכייה), ניצול הנשים (פחות או יותר כל הבחורות שעלו על הבמה), היחס המחפיר למתחרים (מוטי), הפוריטניות הארצ'י-באנקרית (יורם), המציצנות הרעבתנית (ראיון ההדחה של אשת הפירות) תאוות-הבצע ("ח-צ-י מיליון שקל!!1") והיעל בר-זוהר. וגם אם לא, אנחנו יכולים להתנחם במחשבה שכשהמהפכה תבוא, אנשי "הדבר הגדול הבא" יהיו הראשונים להישלח לחינוך-מחדש. ובקולחוז שבנגב, תוכל נועה תשבי לאבד, סוף-סוף, את חמשת הקילוגרמים שמפרידים בינה לבין קריירה הוליוודית אמיתית.

"הדבר הגדול הבא", ימי ג', ערוץ 2, 21:00