מאמי יא מאמי

אחרי מסע יחסי ציבור משומן, סוף סוף זה קרה – גרסת המקור של מרי לו נחתה בארץ. שמונה שנים לאחר עלייתו בלונדון, המחזמר "מאמא מיה" הגיע לישראל. הפעם לא מדובר בגרסה ישראלית למחזמר כמו "שיקאגו" או "יוסף וכתונת הפסים המשגעת" (איפה שי זורניצר כשצריך אותו?), או אפילו "היפה והחיה", לא עלינו, אלא בדבר האמיתי, המקורי, עם הריח הזה של חו"ל.

ומי שתוהה מה ההבדל בין הניחוחות – די לו אם יעיף מבט בעמודי קורות החיים של השחקנים בתוכניה. מהשחקנים הראשיים ועד אחרון נערי המקהלה, כולם אנשים שמקצועם בחיים הוא מחזמר. הם למדו במיטב בתי הספר בלונדון ובניו יורק, הם משתתפים רק במחזות זמר ולא מדובר בעוד חלטורה של שירי מימון או קרן פלס.

לפני למעלה מעשר שנים ביקשו הגברים של אבבא, בני וביורן, מקת'רין ג'ונס לכתוב עבורם מחזה שיתבסס על שירי הלהקה. העלילה הקלושה מספרת על סופי, בתה של דונה שנהגה להשתרלל אי שם בשנות ה-70. סופי עומדת להתחתן עם סקיי החתיך, אך לפני כן היא מקווה לגלות מיהו אביה האמיתי, מתוך שלושה אבות פוטנציאליים. מסע החיפוש הזה, שמתרחש על אי יווני, נמשך שעתיים וחצי עם למעלה מ-20 שירים של אחת הלהקות הפופולריות בהיסטוריה של המוזיקה.

כמו שירי הלהקה – גם המחזמר פשוט בהפקה שלו. האדפטציה מהאולמות בלונדון ובניו יורק להיכל "נוקיה" נראית חובבנית. אנשי הסאונד עשו עבודה בינונית ומטה, המושבים כל כך לא נוחים ויגרמו לכם לרחם על אוהדי מכבי; השליש שנשאר מההיכל נראה קטן. מחירי הכרטיסים מוגזמים בצורה שאין דרך לתאר במילים (עד 475 שקלים). מי שאחראי על תרגום המופע, כפי שמוצג על המסכים, ראוי לאיזשהו פרס - תרגום מילות השירים כל כך רחוק מהמציאות, עד שאי אפשר שלא לצחוק.

הקהל לא נותן לעלילה הקלושה להפריע לו. חלקים נרחבים של הערב נשמעים כמו שירה בציבור, כשהקהל מצטרף לשחקנים בשירים המוכרים יותר. בקהל היה אפשר לראות סבתות עם נכדים, אנשים בגילאים שמלמדים שהם עוד יכלו לקנות תקליטים של הלהקה, ילדי אייטיז בתחילת שנות השלושים לחייהם ותיכוניסטים, שעבורם לא מדובר אפילו ברטרו. והמחזמר באמת מתאים לכולם: אין בו סצינות קשות לצפיה, המשפטים בעל האופי המיני ביותר מזכירים יומנים שהיינו כותבים בכיתה ז' (הלכנו לחדר ו...שלוש נקודות), והמוזיקה של אבבא היא אל-מותית ומתאימה לכל גיל.

בסיום המופע, שהוא גם החלק הטוב ביותר, כשהמחזמר מתנתק מהעלילה וכל הקאסט עולה לבמה לשיר שלושה משירי אבבא, כולל "ווטרלו", שהביא ללהקה את הזכייה באירוויזיון ב-1974, כל הנוכחים עומדים על הרגליים ורוקדים. בסופו של דבר מדובר בערב מהנה שבו אפשר לכבות את המוח והחיוך המטופש לא יורד מהפרצוף, ורק לקוות שיום אחד, נזכה שוב לראות את הדבר האמיתי.