ונתחיל מהסוף. ההופעה של הלהקה הצרפתית "מטריה פרימה" שחתמה את פסטיבל "קליפה אדומה" הסתיימה כמעט כמו שהתחילה: אורות מוחשכים ושקט עמוק, קצת מעיק, שכמה מחיאות כפיים מבודדות, מהוססות, הפריעו אותו - מבטאות את אי הנוחות או הבלבול שחווה הקהל. נגמר? ממשיך? יש עוד? אפשר ללכת? לא ברור.
על הבמה זרוק גופו של אחד משלושת הרקדנים, בפישוט איברים, פניו מכוסות, לרגליו נעלי עקב אדומות, גבוהות והוא עטוף בשמלה אדומה מפלסטיק, שנצמדת לגופו הארוך כאילו היתה גליל ניילון, או להבדיל, תכריכים ניאו-גותיים. באין תפאורה, את האווירה מייצרים בעיקר תנועות ונשימות הרקדנים, סימני גיר חצי מחוקים, שכמו סימון מיקום גופה בזירת רצח מעידים בו זמנית על נוכחות ועל העדר וכמובן המוזיקה. על הרצפה, בין הרקדן לקהל (שיושב כמעט על הבמה, כמעט חלק מהמופע בגלל האינטימיות הצפופה של תיאטרון קליפה) מרצד וידאו של ענפים עירומים, מאיימים, על רקע אדום, שבתחילת ההופעה הוקרן על הקיר.
תנועותיו החדות של הרקדן, הכפייתיות שבחזרה והמכנית הכמעט רובוטית שלו מזכירות פולחן כלשהו, אך גם ממצבות את הרקדן כהכלאה בין ג'וק ודראג-קווין. גופו הארוך, החזק, הפך לקריקטורה של אישה בשמלה האדומה והעקבים החדים.
חבורת שתיינים
בניגוד ל"מטריה פרימה" שלוקחים את עצמם ברצינות תהומית ורוצים להפחיד ולזעזע את הקהל שלהם, חברי להקת "אחה" הרוסית דווקא יודעים ונהנים לצחוק על עצמם. אין עלילה, סיפור או מבנה ברור ב-"White Cabin", מופע הפרינג' זוכה הפרסים שלהם, שמשלב לוליינות, אמנות, ספרות, תיאטרון אבסורד, ריקוד ותיאטרון בובות. גם כאן מופיעים שני גברים ואשה, כמו ב- Eternal # 1 הצרפתי.
אך בעוד המשולש של "מטריה פרימה" מגחיך מיניות מרוב מאמץ לשמור על פאסון (וגופם העירום של הרקדנים על קעקועיהם ותחתוניהם המעוצבים רק מחזק את הרושם של התאמצות לא מאומצת עלק) ומרוב שהרקדנים חתיכים (הרקדנית, אניטה רטוראו, ניחנה לא רק בשליטה מדהימה על גופה ובתנועה יפהפיה, אלא גם בציצים מושלמים), "אחה" לעומתם נראים כמו חבורת שתיינים שהבמה צרה מלהכיל את גזרי העיתונים, החוטים והחבלים, וכל שאר הבלגן שהם מעלים אליה. אם ל"מטריה פרימה" נורא חשוב לייצר אמירה על מיניות, תנועה, זוגיות ומצב האדם (בין אם הוא אישה או גבר) בעידן הפוסט-מודרני, "אחה" מזמינים את הקהל לדרינק, ועוד דרינק, ותוך כדי החפצים שעל הבמה משנים לא רק את מקומם וייעודם אלא את צורתם.
"אחה" באמת כל הזמן שותים, כמויות הנוזלים שנשפכות על הבמה על ובתוך גופם של המופיעים (וגם על הקהל) מדגישים עד כמה המציאות היא לא באמת יציבה. ריח האלכוהול מגיע אל הקהל, וההתנהגות של השחקנים-שתיינים-רקדנים-מוקיונים מתמזגת עם החוויה הרוסית שמצד אחד היא קרקסית ומצד שני מאוד אגבית - יומיומית ולא-מעונבת. "אחה" אולי זורקים סכינים זה על זה בעוד מראות זזות מצד לצד של הבמה כמו מטרונום ענקי, אבל את רוב התפאורה והפרופס הם מכניסים אל "הפריים" באמצעות חבלים, וכך אובייקטים יומיומיים סתמיים תלויים באוויר, עפים, לא יציבים. ההזייה הבידורית ומשופעת האלכוהול משנה צבעים וניואנסים ללא הרף והצופים מתבקשים לפענח את משמעות הסצנות השונות. סצינת התאבדות כושלת רודפת חיזור, דו-קרב הופך למשחק, הופך לתחרות שתיה. אבל הכל בכאילו, משתנה, מעורפל.
הקשרים בין הסצינות השונות הם מדומיינים ממש כמו ניסיונות ההתאבדות והחיזור, ההתגרות והמצעדים. מופע המולטי-מדיה של "אחה" שואל ומשחק באלמנטים מסרטים אלמים ישנים, איקונוגרפיה רוסית, אמנות אוונגארד ואיקונוגרפיה רוסית. בסופו של דבר השפה היא מודרניסטית ומזכירה את תיאטרון האבסורד של בקט, אבל בקרקס.
גוסלינג עזב את האולם
בחזרה לסוף. את ההופעה של "מטריה פרימה" ניתן לחלק לשלוש. בחלק הפותח מופיעים שני הרקדנים (החתיכים, כבר אמרתי) במעין משל אינטנסיבי אך מעט מפוהק על זוגיות ומיניות. תוך כדי הם מקריאים קטעי ספרות בצרפתית (בעירום, בעירום) בלחש ובצעקה. הבמאי והאדם שמאחורי הקבוצה, דידיה מנואל, עובר אל הפרונט מעמדת הסאונד ושר. בחלק השני הוא עולה על במת עץ כשהוא לובש אוברול צמוד, חשוף, שחור, אוחז בשתי קרני איל הוא פוצח בריקוד פלמנקו סוער. בחלק השלישי הקהל מותקף על ידי הרקדן החתיך בדמות ג'וק ענק אדום ומאיים. אמא'לה.
ב-Eternal # 1, ההפסקות בין הקטעים והההבדלים האדירים ביניהם מוציאים את הקהל מריכוז ומעייפים. החלל הצפוף, האינטימי של תיאטרון קליפה, מציב את הצופים כמעט בתוך הבמה והדבר הראשון שהולך לאיבוד הוא הספקטקל, הראווה, ואיתו גם ההבחנה המסורתית בין משתתפים ומציגים. דוגמא מצויינת היא הנטישה ההמונית (כמעט שורה שלמה) שנרשמה באמצע החלק הראשון. לצלילי "Twilight" של אנתוני אנד דה ג'ונסונס שמייבב "האם תחזור אי פעם" עזב השחקן האמריקאי החתיך ריאן גוסלינג את האולם. הבטתי בו בעיניים כלות, מודעת לא מודעת לאירוניה שברגע. אין ספק, אמנות המופע (כך מכנה תכנית הפסטיבל את ה"פרפורמנס ארט") היא מאתגרת בהגדרה לפעמים היא לא מספיק אמנותית (אלק) וברגעים אחרים פורצת גבולות. ככה זה כשכוכב הוליוודי מבקר הופעת פרינג' בדרום תל-אביב. ככה זה כשחבורת ליצנים רוסים שותים מול קהל מעוצב באולם ממוזג למחצה, שמחוץ לו חבורות ליצנים פחות מצחיקים שותים לשכרה בלי מזגן.