שנחם

תערוכת בוגרי העיצוב בשנקר היא גלידת וניל עם פצפוצים בקיץ מייבש. עשרות סטודנטים משש המחלקות (עיצוב אופנה; עיצוב גרפי; לעיצוב טקסטיל; עיצוב פנים-מבנה וסביבה; עיצוב תכשיטים; עיצוב תעשייתי) מציגים תערוכה שנפרסת על פני 2 בניינים, 7 קומות, ועשרות מטרים רבועים. כל ניסיון לתמצת אותם ב- 600 מילה במסגרת המחלקה לכתיבה יוצרת מבית וואלה!תרבות יעשה לה רק עוול. לכן כל קורא רציני, צריך להפסיק לקרא ברגע זה ממש, לקום מהמזגן ולגשת לתערוכה. לאלה העצלנים שעדיין לא קמו מוקדשות 550 המילים הבאות.

כל שנה אני מופתע מחדש – כלומר, נזכר – שמעבר לכל המחלקות שמושכות את מירב תשומת הלב והבזקי המצלמות, כמו המחלקות לעיצוב אופנה ותכשיטים, ישנה גם המחלקה לעיצוב טקסטיל. תודו שזה קצת פחות סקסי להשוויץ שאתה בוגר עיצוב טקסטיל בשנקר. עם תואר בטקסטיל אי אפשר לפתוח בוטיק ב"שדרת המעצבים", אבל אפשר לשבות את ליבם של יודעי ח"ן - כמו דונה קארן שרכשה עבודות בביקורה האחרון בשנקר דווקא ממחלקת הטקסטיל וגם העניקה מלגות לסטודנטים מהמחלקה. כי אין זה רק שמחלקת הטקסטיל מוכיחה שוב שהיא הפצפוצים של הגלידה, אלא שהיא להזכירכם הלוגו של בית הספר כולו: השתי-וערב, סמלה של שנקר, מצדיק את עצמו גם השנה.

דנה שמיר הצליחה להפנט אותי בעבודה סיזיפית, בה לקחה גופיות סבא לבנות ופשוטות, ופרמה, סרגה ותפרה אותן שוב מחדש כמו עכביש הטווה את רשתו העדינה באיטיות מחושבת ומסוכנת. התוצאה העדינה, לעומת המקור הגס והפשוט, והמחשבה על קושי העבודה, מעבירות צמרמורת קלה בעמוד השדרה. מולה, קרן ונגהיים בעבודתה "טקסופלסט", עומדת לרשום פטנט על יריעת חומר חדשנית שיצרה, המשלבת בד רך ופלסטיק קשיח ומאפשרת יישומים מגוונים בתעשיה, כמו למשל כסאות פלסטיק פשוטים שייעשו מיחידת חומר אחת שחלקה קשיח וחלקה רך לישיבה.

האם סטודנט (עני ודלפון?) במחלקה לעיצוב תכשיטים צריך (ויכול להרשות לעצמו?) לעבוד עם חומרי גלם יקרים כמו זהב, פנינים ויהלומים, או שעליו לחפש חומרי גלם פשוטים או ממוחזרים? זו השאלה שניקרה במוחי ב- 32 מעלות חום בצל ועדת שוחט לעניין גובה שכר הלימוד. אינה היימן ענתה לי ראשונה, ב- “2 dots and a line” - שמחירי עבודותיה מגיעים ל- 5,000 ¤ ויותר; לעומתה קארין וינרב ב- “ready to be a jewelry” צורפת מחרוזות מחלקי צמיגים, חתיכות גזורות מכדורסל כתום, ו- “Life" סיכת ניילון רקומה לבגד. עם זאת, מחירי העבודות הייחודיות הללו מגיעים בסופו של דבר גם הם לקצה היוקרתי של הסקאלה, מרחק של כמה שקיות מרשרשות מהזהב של היימן. בין השתיים בוחרת מיכל רויף בדרך הטבעית, ומשתמשת בפקעות משי אמיתיות כדי ליצור ענקים לצוואר שמקורם היה תולעים קטנות ומטומטמות.

המחלקה לעיצוב תעשייתי מציגה מספר רב של עבודות מוצלחות. איתי בראון מציג עבודה גדולה הכוללת פיתוח של מוצרים מבטון מוקצף בתבניות פי.וי.סי; על אף שאף אחד לא דיבר על פיגועים וחגורות נפץ, עבודתה של עירית לנציאנו "זיגוטא- מיכלי גוף" היא עבודה שלא תעבור בשלום אף בודק בטחוני. הקו הברור המפריד בין גוף ובגד מיטשטש, כשהשניים מתאחדים ליצור כלאיים עתידני כמו תיק-יד או חגורת-בטן. בין העבודות הקטנות שמשכו את העין, היה השעון המעורר של גלעד קרלשטט, שעשוי כאבני ריחיים ועליהן 2 פולי קפה. האבנים זזות בעדינות לעבר הפולים, וכשמגיע הרגע אתה מתעורר בשעה היעודה לריח של קפה טרי.


.

המחלקה החדשה ל"עיצוב פנים, מבנה וסביבה" מציגה מחזור ראשון שלא נופל ברמת המחקר והביצוע מהמחלקות הוותיקות. גם הנושא שנבחר מוצלח ורלוונטי- התמודדות עם מגדלים, כמו עם מגדל yoo הנמצא מרחק נגיעה משנקר. העבודות הדיגיטליות והדגמים העשויים בחיתוך לייזר, זולגים לעיתים לתחום העיצוב התעשייתי והטקסטיל – למשל, אלו שמציגות פתרונות לפרטיות והצללה במגדל זכוכית שקוף עם מחיצות דינאמיות. הן מדגישות שוב את מה ששנקר מתברר כל כך טוב בו – החיבור בין המחלקות השונות והקשר בין החלק ההנדסי לחלק העיצובי: השתי וערב שהוא סמלו המסחרי.