שעת צהריים מיוזעת בשרון. אפקטים של פטה מורגנה על כביש האספלט הלוהט העולה למדרשה, ואפקטים של ממטרות בשדות החקלאיים המוריקים משני צידי הכביש. שלושה פועלים תאילנדים הולכים בתלם, ונדמה שגם בוגרי מדרשת בית ברל צועדים ממושמעים בתלם של שדה האמנות. האם בוגר שיוצא מהבתים הישנים המטויחים לבן, גגות רעפים אדומים ומדשאות ירוקות, משקיף מדי פעם על סביבתו? האם הסטודנטים במדרשה רואים את הממטרות העובדות בשעת צהריים בניגוד לחוק, והאם הם רואים מהגרי עבודה? והאם הם צופים מעט רחוק יותר מהפסטורליה האידילית בשרון, לעבר מקומות שמעבר לקו הגדר של המדרשה? מעבר לקו הירוק, מעבר לקו העוני, לקו המשווה, מעבר לקו הים והגבול אל ארצות אחרות. אולי אפילו לראות את הגלובוס כולו המסתחרר בעצמה סביב נושאי תרבות, סביבה, חברה, תקשורת, הון, שלטון, ניצול וכח.
אף מרכבה סימן 4 לא חונה השנה ברחבת החניה של בית ברל כמו בשנה שעברה, רק צפרדע ירוקה לאשפה וכמה מכוניות מאזדה כסופות סימן 6 וסימן 3. זה לא שאם אין 2 פלסטינים, 3 זונות, 5 וחצי הומואים וקמצוץ כוכב נולד, אז אין עוגה טובה, אבל בתערוכה "היפה והחי" כמו נגמרו כל נושאי הכתיבה, ולא נותר לבוגרי המחזור הזה אלא להתרפק על עצמם ומשפחתם בעבודות שאין לצופה כל רצון ויכולת להזדהות עימם. "עשייה עכשווית, מודעת ומקצועית, בעלת הקשרים מקומיים ותרבותיים", כותבים במילים לבנות בקטלוג אוצרי התערוכה ארז ישראלי ונעמי סימן טוב, וממשיכים "עקבות סימנים גופניים ואוטוביוגרפיים מלאי חיוניות". צר לי, אבל לא. מי שמחפש את כל המילים היפות הללו ימצא אותן בבצלאל. הסטודנטים (והמורים, והאוצרים) של בית ברל צריכים להעמיד מראה מול עצמם ולשאול האם זה כל מה שיש להם להגיד לאומה. מזל שברל כצנלסון,הסוציאליסט שעל שמו קרויה המדרשה, והאב המיתולוגי שלה רפי לביא, כבר לא מסתכלים מקרוב, כי מעניין מה היה להם להגיד על כל ה"חזון" הזה - החברתי והאמנותי.
וחבל, כי יש כמה עבודות פשוט מעולות. אז אולי לא צריך שבעים בוגרים, מספיק עשרה - כי אם יימצאו עשרה ולו בשבילם - לא אחריב את סדום. ורק מילת החרבה קטנה נוספת על קטלוג התערוכה: איך קורה שנופלות בו כמה טעויות, ולא זוטות, של הגהה. איך מופיעים בקטלוג ובאתר האינטרנט דימויים שכלל לא הופיעו בתערוכה ואף לא דימוי אחד מהתערוכה עצמה, ואיך הוא יוצא בחסות מקומון לבילוי ופנאי? כי אמנות זה לא שעשוע שגלריסטים בתל אביב יוכלו למכור טוב ברוטשילד.
אולי בגלל הגלריסטים ואפשרויות המכירה המהירות, אולי בגלל קלות הביצוע, אולי בגלל אופנה אבל עובדה היא שהרבה צילומים וציורים יש בתערוכה ומעט מאוד עבודות בטכניקות אחרות. למעשה יש אפס (!!!) עבודות פיסול, קרמיקה וסאונד, ורק עבודה בודדת בכל אחד מתחומי המיצב, רישום, מיצג, net art, ו- live media.
בווידאו, לעומת זאת, יש אפילו שתיים. אחת מהן היא יצירת מופת, ואולי העבודה הטובה בכל התערוכה שיודעת לשלב בין האישי לחברתי. רונן שוקר מציג עבודת מיצב שהיא גם היחידה שמתייחסת יפה לחלל בה היא מוצגת. החלל בקומה השניה הוא אזור לוהט מחום, ושוקר הציב בו שני מאווררים שמופנים זה כלפי זה כמו זוג אנשים. מולם מוצב מה שנראה במבט ראשוני כמערכת מיזוג אוויר שמבין שני פתחיה מציצים שני סרטי וידאו במסכים מפוצלים. סרט מלא מוקרן על טלויזיה בין השניים - בין המיזוג ובין המאווררים. בסרטים מופיע דמות (האמן? קשה לדעת כי כמובן שאין כמעט בכלל בתערוכה טקסטים להסבר לצד העבודות) כדמות הראשית בסרט הוידאו המסתובבת עם קסדה עשויה מחצי מאוורר ומחפש דברים במגרסת ניירות ובכביסה. עבודה שמתקשרת לעבודות של גיא בן נר, ולמערכות מיזוג האוויר כמעצבות של חברה סגורה ומנותקת מהסביבה.
גם סרטה של יפעת גלעדי הוא סרט מעניין הכולל וידויים אמיתיים של סוטה מין ("רציתי שהיא תהיה פסיכולוג בתשלום על בסיס קבוע"), ודימויים קלידוסקופים של סקס וציורים שהסוטה צייר למענה.
.
ארתור יעקובוב רושם בגרפיט שחורה מראות זוועה מלחמתיים עם ילדים, קלאצ'ים ומוקשים. 4 תמונות עוכרות שלווה, ותמונה אחת רגועה של עשב שגם בה מסתתר חפץ מסוים. מצלמה? מוקש? טיל? קשה לדעת אבל ברור שזה יגמר בבכי. שירה גפסון היא היחידה ששמעה על השטחים והיא מצלמת תמונות מגזין של הקראוונים בעמונה. עדי בית-אש מצלמת בפורמט 4*5' צבעוני של מגזין לעיצוב הבית, תמונות של מקומות מדויקים בהן נמצאו גופות של אלמונים שהמשטרה מבקשת עזרה עליהם באינטרנט. מיכל רובנס מציירת "bad painting" בצורה מרשימה, בניגוד גמור להיצף מסביב של "ציורים רעים" במובן הבאמת-רע של המילה.
אבל ייתכן מאוד שאני לא מבין כלום, כי זוג האספנים המבוגרים ממיאמי שהסתובבו בתערוכה עם כובע בוקרים ומצלמה דיגיטלית ובלווית אוצרת ומבינת דבר בתחום האמנות, כבר קנו כמה מהיצירות שלא המלצתי אליהן. אם הייתי חכם הייתי נשאר לצידם כדי לרגל ולשמוע את מי יהפכו לכוכב הבא בשמי האמנות, ואולי מנסה לרכוש לי איזה דיוקן קטן שלו לפני התערוכה ברוטשילד. אבל "היפה והחי" היא גלריה נקייה שבה אין ולו עבודה אחת בשירותים או בסדנאות. החי והסטרילי הופך למת יפה, כשהחיים המכוערים נעדרים. הצופה שנאלץ לסבול את המיצב של מיכל יפה שכולל שאר ירקות שנרקבו לאיטם בקופסאות פלסטיק, אינו חש בשום ריקבון כדימוי חברתי, מלבד הריקבון הפיזי בבית ברל. זאת המראה על הקיר והיא פונה אליהם.
.