קראו את הפרק הראשון של "אדם ללא ארץ"

יודעים מה זה קלו?ץ? כשהייתי בתיכון שו?רטרידג', אינדיאנפוליס, לפני 65 שנים, קלוץ היה אחד שתקע שיניים תותבות בטוסיק והוריד בנשיכה כפתורים ממושבים אחוריים של מוניות (אפיפו?ן היה אחד שהריח את מושבי האופניים של הבנות.) מבחינתי, קלוץ הוא כל מי שלא קרא את הסיפור האמריקאי הקצר הגדול ביותר, שהוא "התקרית בגשר אאו?ל קריק", מאת אמב?רוז ב?ירס. הוא אפילו לא מתקרב להיות פוליטי. זוהי דוגמה נטולת פגמים של גאונות אמריקאית, כמו "סופיסטיקייטד ל?יידי" של דיוק אלינגטון או "הקמין" של בנג'מין פרנקלין.
מבחינתי, כל מי שלא קרא את "הדמוקרטיה באמריקה" מאת אלכסיס דה טו?קוויל הוא קלוץ. לעולם לא יהיה ספר טוב מזה על היתרונות ונקודות התורפה הטבועים בצורת השלטון שלנו.
רוצים טעימה מהספר הגדול הזה? הוא אומר, וכבר לפני 169 שנה הוא אמר את זה, שבאף מדינה מלבד זו שלנו לא קנתה אהבת הממון חזקה עזה יותר בלבבות האנשים. או?קיי?
הסופר הצרפתי?אלג'ירי אלבר קאמי, שקיבל את פרס נובל לספרות ב–1957, כתב: "יש רק קושייה פילוסופית אחת בעלת משמעות של ממש, והיא התאבדות."
אז הנה לכם עוד צרור צחוקים מעולם הספרות. קאמי נהרג בתאונת דרכים. התאריכים שלו? 1913–1960 לספירת הנוצרים.
האם אתם מבינים שכל הספרות הגדולה — "מובי דיק", "האקלברי פין", "הקץ לנשק", "מכתב הארגמן", "אות הגבורה האדום", ה"איליאדה" וה"אודיסיאה", "החטא ועונשו", התנ"ך "והסתערות חיל הפרשים" — עוסקת ב??נושא כמה מבאס להיות בן אדם? (נכון שזו הקלה עצומה שמישהו אומר את זה?)
מצדי, האבולוציה יכולה ללכת לעזאזל. איזו טעות אנחנו. פצענו אנו?שו?ת את כוכב הלכת המתוק הזה — היחיד בכל שביל החלב המאפשר חיים — במאה שנים של הילולה תחבורתית. הממשלה שלנו מנהלת מלחמה בסמים, נכון? אז שיתקיפו את הנפט. אם כבר מדברים על התמסטלות הרסנית! אתם מכניסים מהחומר הזה למכונית שלכם ומסוגלים לנסוע מאה ושישים קמ"ש, לדרוס את הכלב של השכן ולקרוע לגזרים את האטמוספרה. ה?י, כל עוד אנחנו תקועים במצב של הומו ספיינס, למה לבזבז זמן? בואו נחריב את כל העסק. למישהו יש פצצת אטום? למי אין פצצת אטום בימינו?
אבל את זה אני חייב להגיד להגנתה של האנושות: לא משנה באיזה עידן בהיסטוריה, כולל גן עדן, כולם פשוט הגיעו לכאן. ומלבד במקרה של גן עדן, כבר היו קיימים כל המשחקים האלה שעשויים לגרום לך להתנהג בטירוף, גם אם לא היית מטורף מלכתחילה. כמה מהמשחקים מטריפי השכל שמתנהלים כיום הם אהבה ושנאה, ליברליזם ושמרנות, מכוניות וכרטיסי אשראי, גולף וכדורסל נשים.

אני אחד מאנשי האגמים הגדולים של אמריקה, אנשי המים המתוקים שלה, לא מהאנשים האוקיאניים, אלא מהיבשתיים. בכל פעם שאני שוחה באוקיאנוס אני מרגיש כאילו אני שוחה במרק עוף.
כמוני, הרבה סוציאליסטים אמריקאים היו אנשי מים מתוקים. רוב האמריקאים לא יודעים מה הסוציאליסטים עשו במהלך המחצית הראשונה של המאה שעברה באופן אמנותי, ברהיטות, במיומנות ארגונית, כדי לרומם את הכבוד העצמי, את העמדה ואת הפיקחות הפוליטית של מרוויחי המשכורת האמריקאים, של מעמד הפועלים שלנו.
את הרעיון שמרוויחי המשכורת, שאינם בעלי מעמד חברתי או חינוך גבוה יותר או הון, הם בעלי אינטלקט נחות יותר, סותרת ללא ספק העובדה ששניים מהכותבים ונושאי הנאומים המופלאים ביותר על הנושאים העמוקים ביותר בהיסטוריה האמריקאית היו פועלים אוטודידקטים. אני מתכוון כמובן למשורר קרל סנדב?ורג מאילינוי ולאברהם לינקולן מקנטאקי, אז באינדיאנה וכיום באילינוי. שניהם, אם יותר לי, היו אנשים יבשתיים, של מים מתוקים, כמוני. עוד איש של מים מתוקים ונואם בחסד היה מועמד המפלגה הסוציאליסטית יוג'ין ויקטור ד?ב?ס, מסיק דוודים של רכבות לשעבר, שנולד למשפחה מהמעמד הבינוני בט?רה הוט, אינדיאנה.
הידד לקבוצה שלנו!
"סוציאליזם" אינו מילה מרושעת יותר מ"נצרות". סוציאליזם אינו מרשם ליוזף סטאלין ולמשטרה החשאית שלו ולכנסיות המנותצות יותר משנצרות היא מרשם לאינקוויזיציה הספרדית. למעשה, הנצרות כמו גם הסוציאליזם באים לבנות חברה המקדישה את עצמה להנחת היסוד שכל הגברים, הנשים והילדים נולדו שווים וא?ל להם לרעוב.
אדולף היטלר, אגב, היה שניים במחיר אחד. הוא קרא למפלגה שלו הנציונל–סוציאליסטים, הנאצים. צלב הקרס של היטלר לא היה סמל פגאני, כפי שרבים מאמינים. זה היה צלב נוצרי של האדם העובד, עשוי מגרזינים, מכל?י עבודה.
באשר לכנסיות המנותצות של סטאלין ולאלה בסין של ימינו: דיכוי כזה של הדת הוצדק לכאורה בהצהרתו של קרל מרקס כי "דת היא אופיום להמונים". מרקס אמר את זה אי אז ב–1844, כשאופיום ותוצרי לוואי שלו היו משככי הכאבים היחידים שהיו זמינים לבני האדם. מרקס עצמו השתמש בהם. הוא היה אסיר תודה על ההקלה הזמנית שהעניקו לו. הוא פשוט ציין, ובוודאי לא גינה, את העובדה שגם דת עשויה לנחם את מי שמצויים במצוקה כלכלית או חברתית. זו היתה אמיתה אקראית, לא הצהרה שיפוטית.
כשמרקס כתב את המילים האלה, אגב, עדיין לא שיחררנו לחופשי את העבדים שלנו. מי לדעתכם השביע יותר את רצונו של אל הרחמים בימים ההם, קרל מרקס או ארצות הברית של אמריקה?
סטאלין שמח להשתמש באמיתה של מרקס בתור ציווי, וכמוהו גם עריצים סינים, מאחר שהדבר העניק להם לכאורה את הצידוק להשבית מטיפים שעשויים לדבר סרה בהם או במטרותיהם.
ההצהרה גם העניקה לרבים במדינה זו את הזכות לטעון שהסוציאליסטים מתנגדים לדת, מתנגדים לאל, ומשום כך נתעבים ללא עוררין.
מעולם לא פגשתי את קרל סנדב?ורג או את יוג'ין ויקטור ד?ב?ס, וחבל שכך. הייתי לוקה באלם בנוכחות אוצרות לאומיים שכמותם.

יצא לי להכיר סוציאליסט בן דורם, פ??או?ורס הפ?גו?ד מאינדיאנפוליס. הוא היה אידיאליסט טיפוסי לאינדיאנה. הסוציאליזם אידיאליסטי. הפגוד, כמו דבס, היה איש המעמד הבינוני שסבר שיכול להתקיים בארץ הזאת צדק כלכלי רב יותר. הוא רצה ארץ טובה יותר, זה הכול.
אחרי שסיים את לימודיו בהרווארד הלך לעבוד ככורה פחם ועודד את אחיו ממעמד הפועלים להתארגן כדי לזכות בשכר טוב יותר ובתנאי עבודה בטוחים יותר. הוא גם הוביל מפגינים נגד ההוצאה להורג של האנרכיסטים ניקולה סאקו וב?רתולומיאו ו?נז?טי במסצ'וסטס, ב–1927.
למשפחתו של הפגוד היה מפעל שימורים מצליח באינדיאנפוליס, וכשפאוורס הפגוד ירש את המפעל, הוא העביר את השליטה בו לעובדים, שהרסו אותו.
נפגשנו באינדיאנפוליס אחרי תום מלחמת העולם השנייה. הוא הפך לפקיד רשמי של ועידת הארגונים התעשייתיים. במהלך עדותו בבית משפט על תגרה כלשהי שהתפתחה במשמרת השובתים, עצר השופט הכול ושאל אותו, "מר הפגוד, אתה הרי בוגר הרווארד. למה שמישהו עם היתרונות שלך יבחר לחיות כפי שאתה חי?" הפגוד ענה לשופט: "מה, בגלל הדרשה של ישוע על ההר, כבודו."
אני חוזר: הידד לקבוצה שלנו.

אני בא ממשפחה של אמנים. והנה, גם אני מתפרנס מאמנות. זה לא היה מרד. זה כאילו השתלטתי על תחנת הדלק המשפחתית. כל אבותי עסקו באמנויות, כך שאני פשוט מתפרנס בדרך המסורתית של משפחתי.
אבל אבי, שהיה צייר ואדריכל, נפגע כל כך בשפל הגדול כשלא הצליח להתפרנס, עד שסבר שאסור לי להתעסק בכלל באמנויות. הוא הזהיר אותי להתרחק מהאמנויות, כי מצא שהן חסרות כל ערך כשזה מגיע לענייני כספים. הוא אמר לי שאוכל ללכת לקולג' רק אם אלמד משהו רציני, משהו מעשי.
כסטודנט לתואר ראשון בקו?רנ?ל למדתי כימיה כמקצוע ראשי, כי אחי היה כימאי מהולל. מבקרים סבורים שאדם לא יכול להיות אמן של ממש וגם שתהיה לו השכלה מקצועית, כפי שהיתה לי. אני יודע שמחלקות לימודי אנגלית באוניברסיטאות מלמדות כבדרך שגרה יראה מפני חוג הנדסה, חוג פיזיקה, חוג כימיה, מבלי לדעת מה הם עושים. אני חושב שהיראה הזאת מחלחלת לביקורות. רוב המבקרים שלנו הם תוצרים של המחלקות לאנגלית, והם חשדניים מאוד לגבי כל מי שמגלה עניין בטכנולוגיה. בכל מקרה, הייתי סטודנט לכימיה, אבל איכשהו אני תמיד מגיע להיות מורה במחלקות ללימודי אנגלית, אז הבאתי מחשבה מדעית לספרות. על כך זכיתי במעט מאוד הכרת תודה.
הפכתי לסופר מדע בדיוני לכאורה, כשמישהו יצא בהכרזה שאני סופר מדע בדיוני. לא רציתי שיסווגו אותי ככזה, ונותר לי רק לתהות איזה עלבון גרמתי שמנע ממני להיחשב סופר רציני. החלטתי שזה מפני שאני כותב על טכנולוגיה, ורוב הסופרים האמריקאים הטובים לא יודעים כלום על טכנולוגיה. סיווגו אותי כסופר מדע בדיוני רק משום שכתבתי על סק?נקטדי, ניו יורק. הספר הראשון שלי, "פסנתר מכני", עסק בסקנקטדי. בסקנקטדי יש מפעלי ענק, ודבר זולתם. אני ורע?י היינו מהנדסים, פיזיקאים, כימאים ומתמטיקאים. וכשכתבתי על חברת החשמל ועל סקנקטדי, זה נראה כמו פנטזיה עתידנית בעיני המבקרים שמעולם לא ראו את המקום.
אני סבור שרומנים שלא כוללים טכנולוגיה נכשלים בתיאור החיים בדיוק כפי שהוויקטוריאנים נכשלו בתיאור החיים כשלא כללו סקס בספרות.

ב?1968, השנה שבה כתבתי את "בית מטבחיים חמש", כבר התבגרתי מספיק כדי לכתוב על ההפצצה של דרזדן. זה היה הטבח הגדול ביותר בהיסטוריה האירופית. ידעתי כמובן על אושוויץ, אבל טבח הוא משהו שמתרחש בפתאומיות, הריגתם של אנשים רבים בפרק זמן קצר במיוחד. בדרזדן, ב?13 בפברואר 1945, נהרגו 135,000 איש בלילה אחד מפצצות תבערה של הבריטים.
זו היתה שטות מוחלטת, הרס חסר תכלית. העיר כולה הועלתה באש, וזו היתה זוועה שביצעו הבריטים, לא אנחנו. הם שיגרו מפציצי לילה, ואלה הגיעו והעלו את כל העיר באש באמצעות סוג חדש של פצצת תבערה. וכך, כל מה שאורגאני או?כ??ל באש, מלבד קבוצת שבויי המלחמה הקטנה שלי. זה היה ניסוי צבאי שבא לבדוק אם אפשר להעלות באש עיר שלמה על ידי פיזור פצצות תבערה מעליה.
כמובן, כשבויי מלחמה התעסקנו ישירות עם גרמנים מתים, חפרנו אותם החוצה ממרתפים שבהם נחנקו, וגררנו אותם למדורת מתים עצומה. שמעתי — לא ראיתי את הדבר במו עיני — שהם ויתרו על התהליך הזה כי הוא היה איטי מדי, וכמובן שהעיר התחילה להריח די רע. אז הם שלחו בחורים עם להביורים.
אין לי מושג למה חבר?י שבויי המלחמה ואני לא נהרגנו.
ב?1968 עסקתי בכתיבה. הייתי כ?ת?בלב. אתם יודעים איך זה — הייתי כותב הכול בשביל כסף. מה יש — ראיתי את הדבר הזה, חוויתי אותו על בשרי, אז הלכתי לכתוב ספר כ?ת?בלבי על דרזדן. אתם יודעים, מהסוג שאחרי זה יעבדו לסרט שבו דין מרטין ופרנק סינטרה והאחרים יגלמו אותנו. ניסיתי לכתוב, אבל זה פשוט לא הצליח. המשכתי לכתוב זבל.
אז הלכתי לבית של חבר טוב, ב??רני או?'הר. ניסינו להיזכר בחומרים מצחיקים מהתקופה שהיינו שבויי מלחמה בדרזדן, דיבורים קשוחים וכל זה, החומר שיוצר סרטי מלחמה מגניבים. ואשתו, מרי או?'הר, יצאה מהכלים. היא אמרה, "הייתם אז לא יותר מתינוקות."
והדבר נכון לגבי חיילים. הם אכן תינוקות. הם לא כוכבי קולנוע. הם לא ג'ון ויין. ברגע שהבנתי שזה המפתח לעניין, הייתי סוף סוף חופשי לספר את האמת. היינו ילדים, וכותרת המשנה של "בית מטבחיים חמש" הפכה להיות "מסע הצלב של הילדים".
למה נדרשו לי עשרים ושלוש שנים לכתוב על מה שחוויתי בדרזדן? כולנו חזרנו הביתה עם סיפורים, וכולנו רצינו להפיק מזה רווח בצורה זו או אחרת. ומה שמרי אוהר בעצם אמרה היה, "למה שלא תספר את האמת לשם שינוי?"
ארנסט המינגוויי כתב אחרי מלחמת העולם הראשונה סיפור בשם "ב??יתו של חייל", על כך שזו היתה גסות רוח לשאול חייל שחזר הביתה מה הוא ראה. אני חושב שאנשים רבים, כולל אני, סכרו את הפה כשאזרח שאל אותם על קרב, על מלחמה. זה היה אופנתי. אחת הדרכים הכי מרשימות לספר את הסיפור שלך, אתם יודעים, היא לסרב לספר אותו. אז צריכים האזרחים לדמיין לעצמם כל מיני מעשי גבורה.
אבל אני חושב שמלחמת וייטנאם שיחררה אותי וסופרים אחרים, כי היא גרמה להנהגה שלנו ולמניעים שלנו להיראות כל כך מרושלים ומטופשים מעיקרם. סוף כל סוף יכולנו לדבר על משהו רע שעשינו לאנשים הרעים ביותר שאפשר להעלות על הדעת, הנאצים. ומה שראיתי, מה שהיה לי לדווח, גרם למלחמה להיראות כל כך מכוערת. אתם יודעים, האמת יכולה להיות חומר רב?עוצמה ממש. אנשים לא מצפים לה.
כמובן, סיבה נוספת לא לדבר על מלחמה היא שהשתיקה יפה לה.

ב?11 בנובמבר 2004 מלאו לי שמונים ושתיים
שנים. איך זה להיות זקן כל כך? אני כבר לא מסוגל לעשות חניה?לאחור נורמלית, אז בבקשה אל תסתכלו כשאני מנסה. וכוח הכבידה הפך הרבה פחות ידידותי וצייתן משהיה בעבר.
כשאתם מגיעים לגילי, אם אתם מגיעים לגילי, ואם אתם מתרבים, אתם מוצאים את עצמכם שואלים את ילדיכם שלכם, שהם עצמם בגיל העמידה, "על מה כל החיים האלה?" יש לי שבעה ילדים, ששלושה מהם התייתמו מאחיינים.
אני מציג את השאלה הגדולה שלי בעניין החיים לבני, רופא ילדים. זה מה שאמר דוקטור וונגוט לאביו הקשיש הנידף: "אבא, אנחנו פה כדי לעזור אחד לשני לעבור את הדבר הזה, שרק השד יודע מה הוא."

לא משנה כמה מושחתים, חמדנים וחסרי לב יהפכו הממשלה, התאגידים, התקשורת, המוסדות הדתיים ומוסדות הצדקה שלנו, המוזיקה עדיין תהיה נהדרת.
אם אי–פעם אמות, ישמור אלוהים, תהא זאת הכתובת על מצבתי:

ההוכחה היחידה שנזקק לה
לקיומו של האל
היתה מוזיקה

עכשיו, במהלך המלחמה האידיוטית והקטסטרופאלית שניהלנו בווייטנאם, המוזיקה רק נעשתה טובה יותר ויותר. הפסדנו במלחמה ההיא, אגב. היה אפשר להשיב את הסדר להודו?סין רק אחרי שהתושבים העיפו אותנו משם.
המלחמה רק הפכה מיליונרים למיליארדרים. המלחמה של היום הופכת מיליארדרים לטריליארדרים. לזה אני קורא ק?דמה.
ואיך זה קורה שאנשים במדינות שאנו פולשים אליהן לא מסוגלים להילחם כמו אדונים וגבירות, במדים, עם טנקים ומסוקי קרב?
נחזור למוזיקה. היא גורמת לכולם, הלכה למעשה, לאהוב את החיים יותר משהיו אוהבים אותם בלעדיה. אפילו תזמורות צבאיות מצליחות תמיד לעודד את רוחי, אפילו שאני פציפיסט. ואני ממש אוהב את מוצארט ושטראוס וכל אלה, אבל המתנה היקרה מפז שהאפרו?אמריקאים העניקו לעולם כולו עוד כשהיו נתונים בשלשלאות העבדות, היתה מתנה עצומה כל כך, שכיום היא כמעט הסיבה היחידה לכך שזרים רבים עדיין אוהבים אותנו, לפחות קצת. אותה תרופה ספציפית למגפה הכלל?עולמית של דיכאון היא המתנה שנקראת ב?לו?ז. כל מוזיקת הפופ היום — ג'ז, סווינג, ב?י?ב?ו?פ?, אלביס פרסלי, הביטלס, הרולינג סטונס, רוק'נרול, היפ??הופ? וכן הלאה והלאה — נגזרת מן הבלוז.
מתנה לעולם? אחד מהרכבי הרית'ם?אנד?בלוז הכי טובים ששמעתי מעודי היה שלושה ברנשים ובחורה מפינלנד, שניגנו במועדון בקרקוב, פולין.
הסופר הנפלא אלברט מארי, שבין שאר הדברים הוא היסטוריון ג'ז וחבר שלי, אמר לי שבמשך תקופת העבדות בארץ הזאת זוועה שלעולם לא נוכל להתאושש ממנה לחלוטין — שיעור המתאבדים בקרב בעלי העבדים היה גבוה בהרבה משיעור המתאבדים בקרב העבדים.
מארי חושב שזה מפני שלעבדים היתה דרך להתמודד עם הדיכאון, שלבעלים הלבנים שלהם לא היתה: הם היו מסוגלים להבריח את אדון התאבדות קשישא על ידי שירה ונגינה של בלוז. הוא טוען עוד משהו שנשמע לי נכון. הוא אומר שבלוז לא יכול לסלק כליל דיכאון מהבית, אבל מסוגל לדחוק אותו לפינותיו של כל חדר שהוא מתנגן בו. אז אנא, זכרו זאת.
זרים אוהבים אותנו על שום הג'ז שלנו. והם לא שונאים אותנו על שום החירות והצדק ל?כול שאנחנו מתיימרים להם. הם שונאים אותנו עכשיו על שום היהירות שלנו.

כשלמדתי בבית ספר יסודי באינדיאנפוליס, בית ספר מספר 43 על שם ג'יימס ויטקו?ם ריילי, היינו מציירים את בתי העתיד, ספינות העתיד, מטוסי העתיד, והיו לנו כל החלומות העתידניים האלה. מובן שבתקופה ההיא הכול נעצר. המפעלים עצרו, השפל הכלכלי היה בעיצומו, ומילת הקסם היתה שגשוג. מתישהו יגיע השגשוג. עשינו הכנות לקראתו. חלמנו על הבתים שבני האדם ישכנו בהם — מגורים אידיאליים, צורות תחבורה אידיאליות.
הדבר החדש באופן קיצוני כיום הוא שב??תי לילי, שבדיוק מלאו לה עשרים ואחת, מוצאת את עצמה — וכמוה גם הילדים שלכם, וכמוהם גם ג'ורג' בוש, בעצמו ילד, וכמוהו סדאם חוסיין וכן הלאה והלאה — יורשת של היסטוריה קרובה להדהים של עבדו?ת אנוש, של מגפת האיידס ושל צוללות גרעיניות שמנמנמות להן על קרקעיתם של פיורדים באיסלנד ובמקומות אחרים, ושצוותיהן ערוכים להפוך — בהתראה של רגע — כמויות מסחריות של גברים, נשים וילדים לארוחה רדיואקטיבית של פחם ועצמות באמצעות טילים וראשי נפץ גרעיניים. ילדינו ירשו טכנולוגיות שתוצרי הלוואי שלהן, בעתות שלום או מלחמה, משמידים במהרה את כדור הארץ כמערכת שאפשר לשתות ולנשום בה, התומכת בחיים מכל סוג.
כל מי שלמד מדע ומדבר עם מדענים יבחין שאנחנו מצויים כעת בסכנה גדולה. בני האדם, בהווה ובעבר, שרפו את המועדון.
האמיתה הגדולה ביותר שיש להתמודד איתה כעת — מה שכנראה הופך אותי ללא?מצחיק בשארית ימ?י — היא שאינני חושב שלבני האדם אכפת בכלל אם כדור הארץ ימשיך להתקיים או לא. נראה לי כאילו כולם חיים כמו חברי אגודת אלכוהוליסטים אנונימיים, מיום ליום. והם יסתפקו בעוד כמה ימים. אני מכיר מעט מאוד אנשים שחולמים על עולם לנכדיהם.

לפני שנים רבות הייתי כל כך תמים, שעדיין חשבתי שאפשר שנהפוך לאמריקה אנושית והגיונית, זו שרבים מבני דורי חלמו עליה. חלמנו על אמריקה שכזו בימי השפל הגדול, כשלא היתה עבודה. ואז נלחמנו ולעתים קרובות גם מ?תנו למען החלום הזה במלחמת העולם השנייה, כשלא היה שלום.
אבל עכשיו אני יודע שאין סיכוי בעולם שאמריקה תהפוך אנושית והגיונית. מפני שהכוח משחית אותנו, וכוח אבסולוטי משחית אותנו באופן אבסולוטי. בני האדם הם שימפנזים שמשתכרים עד טירוף מכוח. בעצם האמירה שהמנהיגים שלנו הם שימפנזים שיכורי כוח, האם אני מסתכן בהרס המורל של חיילינו שנלחמים ומתים במזרח התיכון? המורל שלהם, כמו כל כך הרבה גופות נטולות חיים, כבר קרוע לגזרים.נוהגים בהם — כמו שלא נהגו בי מעולם — כאילו הם צעצועים שילד עשיר קיבל לחג המולד.

התפילות הכי הגונות ואינטליגנטיות שיצאו אי–פעם מפיו של אמריקאי מפורסם, המופנות אל כל מאן דבעי, בעקבות אסון עצום מעשה ידי אדם, היו אלה של אברהם לינקולן בגטיסבורג, פנסילבניה, בימים שבהם זירות קרב היו קטנות. אנשים על גב סוסים יכלו לראות אותן במלואן מראש גבעה. הסיבה והתוצאה היו פשוטות. הסיבה היתה אבק שר?פה, תערובת של אשלגן חנקתי, פחם וגופרית. התוצאה היתה מתכת מעופפת. או כידון. או קת של רובה.
זה מה שאמר אברהם לינקולן על שדות הקטל הדוממים בגטיסבורג:

איננו יכולים להקדיש — איננו יכולים לקד?ש — איננו יכולים להפוך את האדמה הזאת לקדושה. הגברים האמיצים, החיים והמתים, שנאבקו כאן, קידשו אותה מעל ומעבר ליכולתנו הדלה להוסיף או לגרוע.

שירה! עדיין היה אפשר לגרום לא?ימו?ת ולי?גו?נו?ת המלחמה להיראות כמעט יפים. לאמריקאים עוד היו יכולות להיות אשליות של כבוד ואצילות בחושבם על מלחמה. האשליה של אתם?יודעים?מה האנושי. כך אני מכנה את זה: "האתם?יודעים?מה."
במאמר מוסגר אבקש לציין שבחלק זה עברתי במאה מילים או יותר את כל הנאום של לינקולן בגטיסבורג. אני ברברן.

ייתכן שלהרוג כמויות מסחריות של משפחות אדם חסרות ישע, בין שבאמצעים מיושנים ובין שבמתקנים חדשניים שיצאו מהאוניברסיטאות, בציפייה להפיק מכך יתרון צבאי או דיפלומטי, אינו רעיון מבריק כל כך בסופו של דבר.
האם זה עובד?
המתלהבים מהרעיון הזה, המעריצים שלו, אם יותר לי לקרוא להם כך, מניחים שמנהיגים של ישויות פוליטיות, שלטעמנו גורמות אי–נוחות או גרוע מכך, מסוגלים לחוש רחמים כלפי בני עמם. אם הם יראו, או לכל הפחות ישמעו על נשים וילדים וקשישים — אולי אפילו קרובי משפחה — שנראו ודיברו כמותם והפכו לנזיד בשר, ההתייפחות תמנע מהם לתפקד. זוהי התיאוריה, כפי שאני מבין אותה.
כל מי שמאמין בזה כבר יכול ללכת עד הסוף ולהפוך את סנטה קלאוס ואת פ?יית השיניים לא?ייקו?נים של מדיניות החוץ שלנו.

איפה מרק טוויין ואברהם לינקולן עכשיו כשאנו צריכים אותם? הם היו נערי כפר מאמריקה התיכונה, ושניהם גרמו לעם האמריקאי לצחוק על עצמו ולהבין בדיחות עמוקות ומוסריות באמת. דמיינו מה היה עליהם לומר בימינו.
אחד הדברים הכי מושפלים ושבורי לב שמרק טוויין כתב מעולם היה על הטבח של שש מאות גברים, נשים וילדים בני מו?רו? על ידי חיילים שלנו במהלך שחרור הפיליפינים אחרי מלחמת ארצות הברית–ספרד. המפקד האמיץ שלנו היה לנארד וו?ד, שעכשיו קרויה מצודה על שמו. מצודת לנארד ווד במיזורי.
מה היה לאברהם לינקולן להגיד על המלחמות האימפריאליסטיות של אמריקה, אלה שבאמתלה אצילית כזו או אחרת מכוונות להעשיר את המשאבים הטבעיים ואת מאגרי כוח העבודה הצייתני הזמין לאמריקאים העשירים ביותר, בעלי הקשרים הפוליטיים הטובים ביותר?
זו כמעט תמיד טעות להזכיר את אברהם לינקולן. הוא תמיד גונב את ההצגה. אני עומד לצטט אותו שוב.
יותר מעשור לפני נאום גטיסבורג, אי–שם ב–1848, כשלינקולן היה רק חבר קונגרס, הוא היה מושפל ושבור לב מהמלחמה שלנו במקסיקו, שמעולם לא תקפה אותנו. ג'יימס פ?ו?ל?ק היה האיש שאליו כיוון הנציג לינקולן כשאמר מה שאמר. אברהם לינקולן אמר על פולק, הנשיא שלו, המפקד העליון של הכוחות המזוינים שלו:

בתקווה להימלט מחקירה ודרישה אגב קיבוע מבטו של הציבור בזוהר השגיא של התהילה הצבאית — אותה קשת בענן קסומה המפציעה בממטרי דם, אותה עין נחש המקסימה אל?י הרס — הוא פצח במלחמה.

לכל הרוחות! וחשבתי שאני סופר!
אתם יודעים שממש כבשנו את מקסיקו סיטי במהלך מלחמת מקסיקו? למה זה לא הפך להיות חג לאומי? ומדוע פרצופו של ג'יימס פולק, אז נשיאנו, לא מתנוסס על הר רשמור לצדו של רונלד רייגן? מה שהפך את מקסיקו למרושעת כל כך בשנות הארבעים של המאה התשע–עשרה, הרבה לפני מלחמת האזרחים שלנו, הוא העובדה שהעבדות שם היתה אסורה על פי חוק. זוכרים את הא?לאמו?? במלחמה ההיא הפכנו את קליפורניה לשלנו, וכמוה עוד הרבה אנשים ונכסים, ועשינו את זה כאילו ט?ב?ח של חיילים מקסיקנים שרק הגנו על מולדתם מפני פולשים אינו רצח. מה עוד חוץ מקליפורניה? אז ככה: טקסס, יוטה, נבאדה, אריזונה וחלקים מניו מקסיקו, ויומינג וקולורדו.
אם כבר מדברים על כניסה חפוזה למלחמה, אתם יודעים למה לדעתי ג'ורג' בוש כל כך חם על הערבים? הם הביאו לנו את האלגברה. גם את המספרים שאנחנו משתמשים בהם, כולל הסמל לכלום, שלא היה עד אז לאירופאים. אתם חושבים שהערבים מטומטמים? נראה אתכם עושים חילוק ארוך בספרות רומיות.

או?קיי, בואו נשתעשע קצת. בואו נדבר על סקס.
בואו נדבר על נשים. פרויד אמר שהוא לא יודע מה נשים רוצות. אני יודע מה נשים רוצות: הרבה אנשים שאפשר לדבר איתם. על מה הן רוצות לדבר? הן רוצות לדבר על הכול.
מה גברים רוצים? הם רוצים הרבה חברים, ומקווים שאנשים לא יתרגזו עליהם כל כך.
למה כל כך הרבה אנשים מתגרשים בימינו? זה מפני שלרובנו כבר אין משפחות מורחבות. בזמנו, כשגבר ואישה היו מתחתנים, לכלה היו הרבה יותר אנשים לדבר איתם על הכול, ולחתן היו הרבה יותר חברים לספר להם בדיחות טיפשיות.
לאמריקאים מעטים, מעטים מאוד, עדיין יש משפחות מורחבות. לבני שבט הנ?ב?אחו?. לבני שבט קנדי.
אבל רובנו — אם אנחנו מתחתנים היום — הופכים להיות רק עוד אדם אחד לאדם האחר. החתן מקבל עוד חבר אחד, אבל זו אישה. האישה מקבלת עוד אדם אחד לדבר איתו על הכול, אבל זה גבר.
כיום, כשבני זוג מתווכחים, הם יכולים לחשוב שזה על כסף או כוח או סקס או חינוך הילדים או מה שלא יהיה. מה שהם באמת אומרים זה לזו, אם כי בלי להבין את זה, הוא: "את/ה לא מספיק אנשים!"
בעל, אישה וכמה ילדים זה לא משפחה. זו יחידת הישרדות פגיעה להחריד.
פעם פגשתי מישהו בניגריה, בן שבט האיגב?ו?, שהיו לו שש מאות קרובים שאותם הכיר טוב למדי. אשתו בדיוק ילדה, החדשות הכי טובות בכל משפחה מורחבת.
הם התכוונו לקחת את התינוק כדי להציג אותו בפני כל קרוביו, בני איגבו מכל הגילים, הגדלים והצורות. הוא גם היה פוגש תינוקות אחרים, דודנים שאינם מבוגרים ממנו בהרבה. כל מי שהיה גדול דיו ויציב דיו זכה להחזיק אותו, לפנק אותו, לעשות לו קולות ולהגיד כמה הוא יפה או מקסים.
לא הייתם מתים להיות התינוק הזה?
הלוואי שיכולתי להניף שרביט ולהעניק לכל אחד ואחת מכם משפחה מורחבת, להפוך אתכם לבני איגב?ו, נב?אחו — או קנדי.
עכשיו קחו לדוגמה את ג'ורג' ולורה בוש, שמחשיבים את עצמם זוג אמיץ ומתוחכם. הם מוקפים במשפחה מורחבת עצומת ממדים, כמו שצריכה להיות לכולנו — אני מתכוון שופטים, סנאטורים, עורכי עיתונים, עורכי דין, בנקאים. הם לא לבד. העובדה שהם חלק ממשפחה מורחבת היא אחת הסיבות שהם מרגישים נוח כל כך. ובטווח הארוך אני באמת מקווה שאמריקה תמצא דרך כלשהי לספק לכל אזרחיה משפחות מורחבות — קבוצה גדולה של אנשים שיוכלו לפנות אליהם לקבלת עזרה.

אני גרמני?אמריקאי טהור, מהימים שבהם גרמנים?אמריקאים עדיין היו א?נדוג?מיים והתחתנו זה עם זה. כשביקשתי את ידה של האנגלו?אמריקאית ג'יין מרי קו?קס ב?1945, אחד הדודים שלה שאל אותה אם היא "באמת רוצה להתערבב עם כל הגרמנים האלה". כן, וגם היום נמתח סוג של שבר סורי?אפריקאי בין גרמנים?אמריקאים לאנגלוסקסים, אבל הוא הולך ומתאחה.
אתם עשויים לחשוב שזה בגלל מלחמת העולם הראשונה, שבה האנגלים והאמריקאים לחמו בגרמניה, ובמהלכה נפער השבר לרוחב ולעומק כלוע הגיהינום, אם כי לא היה אף גרמני?אמריקאי
שביצע אקט של בגידה. אבל הסדק הראשון הופיע סביב ימי מלחמת האזרחים, כשכל אבותי המהגרים הגיעו לכאן והתיישבו באינדיאנפוליס. אחד מאבותי איבד רגל בקרב וחזר לגרמניה, אבל האחרים נשארו ושיגשגו כהוגן.
הם הגיעו בעת שבה המעמד האנגלוסקסי השולט, כמו האוליגרכים התאגידיים הרב?לשוניים של ימינו, חיפש את העובדים הכי זולים וצייתנים שאפשר למצוא בעולם כולו. התכונות של האנשים הללו היו אז והיום אלה שמנתה א?מה ל?ז?רו?ס ב–1833: "עייפים", "עניים", "שפופים", "חסרי בית" ו"מו?כ?י טבע ואדם". בימים ההם היה צורך לייבא אנשים כאלה. שלא כמו היום, לא היה אפשר לשלוח את המ?ש?רות אליהם, אל המקום שבו היו אומללים כל כך. כן, והם הגיעו לכאן בכל דרך אפשרית, עשרות אלפים מהם.
אבל בלב נחשול האומללות הזה היה מה שבמבט לאחור ייראה לאנגלוסקסים כסוס טרויאני, עמוס באנשי עסקים גרמנים משכילים, ש?ב?עים, בני המעמד הבינוני ובמשפחותיהם, שהיה להם כסף להשקיע. אחד מאבותי מצדה של אמי הפך למבשל שיכר באינדיאנפוליס. אבל הוא לא הקים מבשלת שיכר. הוא קנה אחת! לזה ייקרא חלוציות. כמו כן האנשים הללו לא נאלצו ליטול חלק ברציחות העם ובטיהור האתני, מה שהפך את המקום ליבשת בתולה עבורם.
ואנשים נטולי רגשות אשם אלה, שדיברו אנגלית בעבודה אבל גרמנית בבית, הקימו לא רק עסקים מצליחים באופן הכי מובהק באינדיאנפוליס, מילוו?קי, שיקאגו וסינסינאטי, אלא גם בנקים משלהם ואולמות קונצרטים משלהם ומועדונים חברתיים ואולמות ספורט ומסעדות ואחוזות ובתי קיץ, וגרמו לאנגלוסקסים לתהות, בצדק אני חייב לומר, "של מי הארץ הזאת, לעזאזל?"

"אדם ללא ארץ", מאת קורט וונגוט. מאנגלית: ארז אשרוב. הוצאת זמורה-ביתן