וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

"מערת האידאות" מאת חוסה קרלוס סומוסה

14.8.2007 / 10:17

מי רצח את טרמכוס, מטובי התלמידים באקדמיה של אפלטון באתונה? "מערת האידאות" מאת חוסה קרלוס סומוסה

הגופה נחה על אלונקה שברירית העשויה עץ ש??ד??ר. פלג הגוף העליון והבטן היו עיסה של בקעים וחתכים מכוסים דם קרוש ואדמה יבשה, אבל המראה של הראש והזרועות היה נורא פחות. חייל אחד כבר הסיר את הגלימות שכיסו את הגופה כדי שאסכילוס יוכל לבחון אותה, והסקרנים הלכו והתקרבו, בתחילה בחיישנות ואחר כך בהמוניהם, ויצרו מעגל סביב השרידים המבעיתים. הקור צמרר את הקרום הכחול של הלילה, ורוח הצפון שיחקה במחלפותיהם הזהובות של הלפידים, בשוליים הכהים של גלימות החיילים ובש??ער הסוסים העבה שעיטר את קסדותיהם. השתיקה פקחה את עיני הכול: המבטים עקבו אחר החקירה האיומה של אסכילוס; והוא, בתנועות של מיילדת, הפריד את שפתי הפצעים ושיקע את אצבעותיו בחללים המזעזעים באותה תשומת לב דקדקנית שבה הקורא עובר באצבעו על הכתובת שבפפירוס. את הכול עשה לאורה של המנורה, שקירב אליו עבדו וגונן עליה בידו מטופרי הרוח. רק קנדלוס הזקן דיבר: כשנראו החיילים עם הגופה, עמד באמצע הרחוב וצעק והעיר את כל השכנים, וכעת עוד ניכר בו מעין זכר למהומה. נרא?ה שהקור אינו משפיע עליו, אם כי היה כמעט עירום. הוא הקיף בצליעה את מעגל האנשים וגרר בלכתו את כף רגלו השמאלית המנוונת - פרסת סאטיר שחורה יחידה - ואת מוטות זרועותיו הדקיקות הושיט לצדדים כדי להישען על האחרים בעודו מכריז:
"זה אל... הביטו בו!... כך יורדים האלים מהאולימפוס... אל תיגעו בו!... אמרתי לכם, לא?... זה אל... הישבע לו אמונים, ק?לימכוס!... הישבע לו אמונים, אאופו?רב?ו?ס!"

מחלפותיו הלבנות והסתורות, ששפעו מראשו הזוויתי, התבדרו ברוח וכיסו למחצה את פניו כאות לשגעונו. אולם איש לא השגיח בו: האנשים העדיפו להתבונן במת ולא במשוגע.
מפקד משמר הגבול כבר יצא מהבית הקרוב מלווה בשני חיילים, ועכשיו שב והידק לראשו את הקסדה ארוכת הרעמה: היה ראוי בעיניו להפגין בציבור את סימני דרגתו. מבעד למגן העיניים החשוך סקר את כל הנוכחים, וכשהבחין בקנדלוס, הצביע עליו באותה אדישות שבה היה מגרש זבוב.

"השתיקו אותו, בשם זאוס," אמר בלי לכוון את דבריו לחייל מסוים.
אחד מהם התקרב אל הזקן, אחז בבסיס חניתו וחבט בתנועה אופקית אחת בפפירוס המקומט שיצרה בטנו התחתונה. קנדלוס קטע את דבריו בהתנשפות והתקפל בלי להשמיע קול, כמו שערה המתנועעת ברוח. הוא נותר להתפתל ולייבב על הארץ. הקהל שמח על השתיקה הפתאומית.
"והאבחנה שלך, המרפא?"
אסכילוס הרופא לא מיהר לענות, אפילו לא הפנה את מבטו אל המפקד. הוא לא אהב שמכנים אותו "מרפא", וודאי לא בנימה זו של המפקד, המביעה בוז לכל איש מלבדו. אסכילוס לא היה איש צבא, אך היה בן לשושלת אצולה עתיקה וזכה לחינוך המשובח ביותר: הוא הכיר היטב את עקרונות היפוקרטס, קיים את כל הסעיפים בשבועת הרופאים ובילה זמן רב באי קוס בלימוד האמנות המקודשת של האסקלפיאדים מפי תלמידיו ויורשיו של היפוקרטס. על כן לא היה אדם שמפקד במשמר הגבול רשאי להעליב בנקל. נוסף על כך, הרגיש מושפל: החיילים העירו אותו זמן מה לאחר עלות השחר האפרורי, כדי שיבדוק באמצע הרחוב את גופתו של הצעיר שהובאה על אלונקה מהר ליקאב??טו?ס, וכמובן, כדי שיגבש מעין דוח; אבל כמו שהכול ידעו, הוא, אסיכלוס, לא היה רופא של המתים אלא של החיים, והמשימה הלא ראויה הזאת היתה בעיניו משום פגיעה במקצועו. הוא הרים את ידיו מהגופה המרוטשת ופיזר רעמה של מרות אדומות; עבדו הזדרז לטהר אותן במטלית טבולה במים קדושים. אסכילוס כחכח פעמיים בגרונו עד שדיבר ואמר:
"אלה זאבים. כנראה תקפה אותו להקה מורעבת. נשיכות, סימני טפרים... אין לו לב. עקרו אותו. חלל הנוזלים החמים ריק למחצה..."
השמועה ארוכת השיער עברה מפה לאוזן בקהל.
"שמעת, ה?מודורוס," לחש אדם אחד לחברו, "אלה זאבים."
"צריך לעשות משהו בקשר לזה," ענה לו שומעו, "נדבר על העניין באספת העם..."
"כבר הודיעו לאמו," הכריז המפקד והחריש את הדיבורים בקולו הפסקני. "לא רציתי לפרט לה יותר מדי, היא יודעת רק שבנה מת ולא תראה את הגופה עד שיבוא דאמינוס מק?ל?זו?ב?יון: עכשיו הוא הגבר היחיד במשפחה, והוא שיחליט מה לעשות." הוא דיבר בקול חזק, כרגיל להשליט מרות, ועמד ברגליים פשוקות ואגרופיו על חצאית הטוניקה. כביכול פנה לחיילים, אבל ניכר בו שהוא נהנה מתשומת הלב של פשוטי העם. "בכל הנוגע לנו, מלאכתנו הושלמה!"
ואז פנה לאחור אל קהל האזרחים והוסיף:
"קדימה, אזרחים, הביתה! אין עוד מה לראות כאן! תחזרו לישון אם אתם יכולים... עוד לא נגמר הלילה!"
כמו רעמה עבותה ששערותיה מתבדרות בכל כיוון ברוח השובבה, כך התפזר ההמון הפשוט לדרכו: אם ביחידות ואם בקבוצות, אם בשתיקה ואם בשיחה על המאורע המזעזע:
"נכון, המודורוס, הזאבים נפוצים בהר ליקאבטוס. שמעתי שכמה איכרים סבלו מההתקפות שלהם..."
"ועכשיו... העלם המסכן הזה! צריך לדבר על הנושא באספת העם..."

גבר נמוך, שמן מאוד, לא הלך משם עם כל השאר; אלא עמד למרגלות הגופה ובחן אותה בעיניים מצומצמות ושלוות בלי שפניו העבות, אבל נאות, יביעו כל רגש. הוא נראה כאילו נרדם בעמידה. העוזבים את המקום עקפו אותו ועברו לידו בלי להביט בו, כאילו היה עמוד או אבן. אחד החיילים התקרב אליו ומשך בגלימתו.
"לך הביתה, אזרח. שמעת את המפקד שלנו."
האיש כמעט לא הבחין כי פנו אליו: הוא הוסיף להסתכל לאותו כיוון בעת שאצבעותיו העבות ליטפו את קצה זקנו הכסוף הגזוז למשעי. החייל, שחשב שהוא חירש, הדף אותו קלות והרים את קולו:
"אליך אני מדבר! לא שמעת את המפקד שלנו? לך הביתה!"
"סלח לי," אמר האיש בנעימת קול שלא נשמעה מוטרדת כלל וכלל מההוראה, "אני כבר הולך."
"במה אתה מסתכל?"
האיש עפעף פעמיים והסיט את מבטו מהגופה, שחייל אחר כיסה אותה כעת בגלימה. "סתם. חשבתי," הוא אמר.
"אז תחשוב במיטה."
"אתה צודק," הסכים איתו האיש, ונראה כאילו התעורר משינה חטופה ביותר. הוא הביט סביבו ואז התרחק באטיות.
כל הסקרנים כבר הלכו, ואסכילוס, שעמד ודיבר עם מפקד המשמר, נראה מוכן ומזומן להיעלם במהירות שבן שיחו יאפשר לו. אפילו קנדלוס הזקן, שעדיין התפתל מכאב ונאנח בקול, זחל משם בעידוד בעיטות החיילים וחיפש אחר פינה חשוכה כלשהי לבלות בה את הלילה ולחלום בשגעונו. הרוח הפיחה חיים ברעמת שערו הלבנה והארוכה: היא צנחה עד שיפולי גבו ואז התרוממה בן רגע בערימה פרועה של שערות שלג - פלומה חלבית שהמשב הפריע אותה ממנוחתה. בשמים, מעל לקווים המדויקים של הפרתנון, גלשו בעצלות מחלפותיו המוכספות של הלילה המעונן כסירוק אטי של ש??ער עלמה.
ואולם האיש השמן, שנראה כאילו העיר אותו החייל מחלום, לא חדר כמו האחרים אל סבך מחלפות הרחובות שיצרו את הרובע הפנימי; אלא בהיסוס, כאילו נמלך בדעתו, הקיף את הכיכר הקטנה ופניו אל הבית שממנו יצא לפני רגעים אחדים מפקד המשמר, ושבקעו מתוכו בבירור קולות נכאים של קינה. למרות אפלולית הליל המתקרב לקצו, היה ניכר שמתגוררת שם משפחה אמידה: הבית היה גדול, בן שתי קומות ומוקף בגן רחב ידיים ובחומה נמוכה. לשער הכניסה, שאליו הוליך גרם מדרגות קצר, היו שתי דלתות, ומשני צדיו עמדו עמודים דוריים. דלתותיו היו פתוחות. על המדרגות, לאורו של הלפיד שנקבע בקיר, ישב ילד.
כשהאיש התקרב, הופיע בדלת קשיש בצעד מיטלטל. הוא לבש את הטוניקה האפורה של העבדים, ובגלל תנועותיו המוזרות סבר האיש בתחילה שהוא שיכור או משותק, אבל אחר כך נוכח שהוא בוכה בכי מר. הקשיש אף לא הביט בו בעוברו: הוא הליט את פניו בידיו המלוכלכות וגישש את דרכו אל הגן עד לפסלו הקטן של הרמס השומר, בעודו ממלמל קטעי משפטים לא מובנים. האיש שמע מדי פעם רק "גברתי...!" או "אוי, ביש מזל...!" הוא הפנה את תשומת לבו ממנו ופנה אל הילד, שהתבונן בו בלי שום סימן של ביישנות ממקומו שעל המדרגות, וזרועותיו הקטנות שלובות על רגליו.
"אתה משרת בבית הזה?" שאל אותו האיש והראה לו מטבע חלוד של אובולוס.
"כן, אבל באותה מידה אני יכול לשרת גם בבית שלך."
האיש התפלא על מהירות תשובתו ועל הצלילות קוראת התיגר שבקולו. הוא חישב שגילו של הילד לא יכול לעלות על עשר שנים. למצחו של הילד נקשרה רצועת סמרטוט שאך בקושי הצליחה לכלוא את סבך תלתליו הבלונדיניים, או לא בדיוק בלונדיניים כי אם בצבע דבש - היה קשה לזהות את הגוון המדויק של רעמתו לאור הלפיד. בפניו הקטנות והחיוורות לא היה כל סימן למוצא לידי או פיניקי, והן הזכירו דווקא מקור צפוני יותר, אולי תראקי; הבעתן, על קימוט המצח הקטן והחיוך הלא-סימטרי, העידה על חוכמה. הוא לבש רק טוניקה אפורה של עבדים, אבל אף על פי שזרועותיו ורגליו היו עירומות, לא נראה סובל מקור. הוא תפס את האובולוס במיומנות והסתיר אותו בין קפלי הטוניקה. אז הוסיף לשבת ולנענע את רגליו היחפות.
"כרגע אני צריך רק שירות אחד," אמר האיש, "שתודיע לגברתך על בואי."
"גברתי לא מקבלת אף אורח. חייל גדול אחד, מפקד המשמר, ביקר אותה קודם ואמר לה שהבן שלה מת. עכשיו היא צועקת ותולשת את השערות ומקללת את האלים בזעקות."
וכאילו נזקק להוכחה לדבריו, נשמעה פתאום ממעמקי הבית מקהלת יללות ממושכות.
"אלה השפחות שלה," ציין הילד בלי לאבד את קור רוחו.
האיש אמר:
"שמע. הכרתי את הבעל של גברתך..."
"הוא היה בוגד," קטע אותו הילד, "הוא מת לפני הרבה זמן, הוא נידון למוות."
"כן, לכן הוא מת, כי נידון למוות. אבל גברתך מכירה אותי היטב, ואם אני כבר כאן, הייתי רוצה להביע את תנחומי." הוא הוציא מטבע חדש מהטוניקה שלו, וזה החליף ידיים באותה המהירות של הקודם. "לך ותגיד לה שה?ר?ק?ל?ס פ?ו?נטו?ר בא לבקר אותה. אם לא תרצה לראות אותי, אלך. אבל לך תגיד לה."
"אני אלך. אבל אם לא תקבל את פניך, אני צריך להחזיר לך את האובולים?"
"לא. הם בשבילך. אבל אתן לך עוד אחד אם תקבל את פני."
הילד קם על רגליו בקפיצה.
"בשם אפולו, אתה יודע לעשות עסקים!" ונעלם בחשכת הכניסה.
מחלפות העננים הפרועות בשמי הלילה שינו אך בקושי את פניהן בפרק הזמן שבו חיכה הרקלס לתשובה. לבסוף שבו והגיחו שערות הדבש של הילד מתוך החשכה:
"תן לי את האובולוס השלישי," חייך.

בתוך הבית התחברו הפרוזדורים בקשתות אבן, שנראו כלועות גדולים פעורים ויצרו לבירינת צלמוות. הילד עצר באמצעו של אחד המסדרונות האפלים כדי להניח בפי התפס את הלפיד שהורה את הדרך. המתקן היה גבוה מדי - ואף על פי שהעבד הקטן לא ביקש עזרה, אלא עמד על קצות אצבעותיו במאמץ להגיע אליו - לקח הרקלס את הלפיד והחליק אותו בעדינות אל תוך טבעת הברזל.
"תודה לך," אמר הילד, "אני עדיין לא מספיק גדול."
"בקרוב תהיה."
מהקירות הסתננו אליהם הזעקות, השאגות והדי הכאב שבקעו מפיות בלתי נראים; כאילו התאבלו כל תושבי הבית בעת ובעונה אחת. אף על פי שהרקלס הלך מאחוריו ולא ראה את פניו, נראה לו הילד שהוביל אותו זעיר, חסר ישע - כשה המתקרב אל מלתעותיה הפתוחות של חיה ענקית ושחורה - ולפתע היה נדמה לו שהוא גם מזועזע:
"כולנו אהבנו את האדון הצעיר," אמר בלי לפנות לאחור ובלי לעצור, "הוא היה טוב אלינו." ואז פלט נשיפה קצרה או אנחה או משך באפו, ולרגע תהה הרקלס אם הוא בוכה. "הוא הורה להלקות אותנו רק אם עשינו משהו רע באמת, ואת איפימ?כוס הזקן ואותי אף פעם לא העניש... ראית את העבד שיצא מהבית כשהגעת?"
"לא ממש."
"זה איפימכוס. הוא היה המלמד של אדוננו הצעיר. החדשות השפיעו עליו קשות." והוסיף בקול נמוך יותר, "איפימכוס הוא איש טוב, אבל טיפש קצת. אני מסתדר איתו, אבל האמת שאני מסתדר כמעט עם כולם."
"אני לא מתפלא."
הם הגיעו לחדר.
"אתה צריך לחכות פה. הגברת תבוא בעוד רגע."
החדר היה אולם חסר חלונות, לא גדול מדי, מואר באורן המרצד של מנורות פשוטות שהוצבו על מדפי אבן קטנים. הוא קושט באמפורות - כדים כרסתניים - שפיותיהם פעורים. היו שם גם שתי ספות ישנות ולא בדיוק מזמינות למנוחה. כשנותר הרקלס לבדו, החלו חשכת המאורה ההיא, היבבות הבלתי פוסקות והאוויר הדחוס שעמד בחדר כמו הבל פה חולה - להעכיר את רוחו. הוא חשב כי הבית כולו כמו התאים את עצמו אל המוות, כאילו נערכו בו יום-יום טקסי אשכבה ממושכים. מה זה הריח הזה? שאל את עצמו. בכייה של אישה. החדר היה ספוג בריחן הלחלוחי של נשים עצובות.
"הרקלס פונטור, זה אתה?"
צל הסתמן בפתח הגישה לקיטונות העליונים. אורן הרפה של המנורות לא חשף את פניה, מלבד - במקריות מפתיעה - את אזור השפתיים. לפיכך התו הראשון בפניה של א?יטיס שנגלה להרקלס היה פיה; וכשהפה נפער כדי להניח למילים לבקוע, נראה בעדו פתח שחור כארובת עין ריקה שכמו הביטה בהרקלס ממרחק כעיני דמות בציור.
"זה זמן רב שלא באת בפתח ביתי הצנוע," אמר הפה בלי לצפות לתשובה. "ברוך הבא."
"תודה לך."
"הקול שלך... אני עדיין זוכרת אותו. והפנים שלך. אבל בקרוב אשכח, גם אם נתראה לעתים קרובות..."
"אנחנו לא מתראים לעתים קרובות," ענה הרקלס.
"נכון, אתה גר קרוב מאוד אלי, אבל אתה גבר ואני אישה. אני ממלאת את תפקיד הד?ספ?וינה, עקרת הבית הבודדה, ואתה את תפקיד הגבר שמדבר באגורה ומביע את דעתו באספת העם... אני רק אלמנה. אתה אלמן. שנינו ממלאים את חובתנו כאתונאים."
הפה נסגר, השפתיים החיוורות התכווצו ונוצר חצי סהר דקיק, כמעט בלתי נראה. חיוך? הרקלס התקשה לנחש. מאחורי צלה של איטיס הופיעו שתי שפחות מלוות. שתיהן בכו או התייפחו או פשוט השמיעו צליל אחד, מקוטע כנגינת אבוב.
אני חייב לסבול את האכזריות שלה, חשב הרקלס, היא איבדה היום את הבן הזכר היחיד שהיה לה.
"אני רוצה להשתתף בצערך," אמר.
"תודה."
"ולהציע לך עזרה. בכל מה שתצטרכי."
מיד הבין שלא היה צריך להוסיף את מה שאמר: הוא חצה את גבולות הביקור שלו כשניסה לקצר את המרחק האין-סופי, לסכם את כל שנות השתיקה בכמה מילים.
הפה נפער כמו חיה קטנה אבל מסוכנת, הרובצת, או ישנה, עד שלפתע היא מבחינה בטרף.
"זה מחיר החברות שלך עם מ?ר?ג?רו?ס," ענתה ביובש, "אין צורך להכביר במילים."
"לא מדובר בחברות שלי עם מרגרוס... בעיני זה מחובתי."
"אה, חובתך," הפה נמתח (הפעם באמת) לחיוך קלוש, "חובה מקודשת, ברור. אתה עדיין מדבר כמו שתמיד דיברת, הרקלס פונטור!"
היא צעדה צעד קדימה: האור חשף את פירמידת האף, את הלחיים - החרושות בשריטות חדשות - ואת הגחלת השחורה שבעיניה. היא הזדקנה פחות משהרקלס ציפה: בעיניו עדיין השתמר בה חותמו של האמן שיצרה?. הקפלים העליונים של הפ??פ?לו?ס הכהה שלבשה גלשו בגלים אטיים על חזה?; יד אחת, יד שמאל, נעלמה תחת השל; יד ימין נצמדה אל הבגד כדי לסגור אותו. דווקא ביד הזאת גילה הרקלס סימנים של זקנה, כאילו החליקו השנים במורד זרעותיה עד שהשחירו בקצוות. שם, ורק שם, בפרקי האצבעות הגלויים ובתנוחה המעוותת של האצבעות, נראתה איטיס זקנה.


"מערת האידאות" מאת חוזה קרלוס סומוסה. מאנגלית: גליה הירש. הוצאת ספרית מעריב

  • עוד באותו נושא:
  • ספרים

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    1
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully